המילה האחרונה של הרמב"ם ס' נשים חלק ב'

In a previous post we found in ms Oxford Bodl. Hunt. 211 what we can qualify as the author's final edition of Mishneh Torah Sefer Nashim. Thus we were able to discern the author's self-corrections which were unknown to the European Rishonim and subsequent printers, as the copies they employed were based on editions that were circulating there before the final emendations were made. We brought several examples from Hilkhot Ishut. It’s a safe presumption that this continues through the rest of Sefer Nashim. So here are a few more samples of Rambam's bottom line, as recorded in the manuscript.

הלכות גירושין ג:ז.

בכתב היד רואים בבירור שתי שכבות כתיבה; המקורית, וכתיבת המגיה שכתובה על גבי מחיקת הראשון ומיישרת קו עם הנוסח הנפוץ. אם נמשיך ממה שלמדנו על נוסח כתב יד אוקספורד 594 (Hunt. 211,  מכאן: "כי"א") נוכל להניח שגם כאן, הכתיבה המקורית משקפת את דעתו האחרונה של מורנו המחבר.

הנוסח הנפוץ:

מפני תקנת סופר התירו חכמים לסופר שיכתוב טופסי גיטין ויניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן ומקום הרי את מותרת לכל אדם כדי שיכתבם לשם האיש המגרש ולשם האשה המתגרשת וכן יחתמו העדים לשמו ולשמה.

וכן בהמשך הפרק, הלכה י"ח, הוא חוזר ומפנה למה שכתב: שלא התירו לכתוב טופסי גיטין שלא לשמה לכתחלה אלא מפני תקנת סופר כמו שביארנו.

בשכבה המקורית של כי"א, לפני הגהה, רואים כיצד הרמב"ם פסק מסקנה הפוכה, תוך שינויים מינימליים בגוף הטקסט (כמה מחיקות ותוספת 3 תיבות בסופו):

סופר שכתב טופסי גטין והניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן ומקום הרי את מותרת לכל אדם עד שיכתבם לשם האיש המגרש ולשם האשה המתגרשת. וכן יחתמו העדים לשמה ולשמו הרי זה פסול.

נוסח זה נשמר בחלק מהענף הספרדי-פרובנסלי בכ"י אנגליקה 63\פריס 337 (לפני הגהה). וכן נראה שהיה הנוסח לפני ר' ירוחם (אדם וחוה, נתיב כד חלק ב), וזה לשונו: "אבל הרמב"ם כתב שפסול לכתוב אפילו טופס ואפילו ישראל עומד על גביו וכן נראה מרי"ף". ושמא בנוסח שלפניו, תיקן גם את ג:יח.

שינוי בדעתו של הרמב"ם נראה גם בכתב יד האוטוגרף של פירוש המשנה, הפסק כר' אלעזר (משנה גיטין ג:ב), הפוסל טפסים הכתובים מראש בגטי נשים, כתוב על גבי המחק.

מתחת למילים "והלכה כר' אלעזר" (אמצע השורה השלישי מלמטה) ניתן עוד להבחין ברוב האותיות של "וא[י]ן [ה]לכ[ה] כ[תנא] קמ[א]". לפני מילים אלו יש סימן הפנייה לגיליון, ושם תוספת המסבירה את "תקון הסופרים" שבשיטת תנא קמא. כך שאפשר שבצעירותו פסק שאין הלכה כת"ק, בשלב שני, כשחיבר את משנה תורה החליף את "ואין הלכה" ל-"והלכה" והוסיף הסבר בגיליון. בשלב שלישי, כשתיקן את משנה תורה לטובת שיטת ר' אלעזר, תיקן גם את פירוש המשנה.

בדפוס הראשון (ר"מ) של משנה תורה שריד מהנוסח החלופי: בסוף צויין "ס"א" (=ספרים אחרים) אך לא העתיק את התוכן.

שם ה:יז

בתלמוד בבלי גיטין עח,א דברי רבא "נתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו הרי זה גט". לאחר קושיית התלמוד, מופיעה המסקנה הסתמאית: "והלכתא בכפות". בנוסח משנה תורה (גירושין ה:יז) הנפוץ לשון הסיכום הסתמאי ניצב כחלופה לדברי רבא ולפיה: ישן ומשמרתו פסול, כפות כשר.

וכך לשונו הראשון:

נתן הגט ביד עבדה. והוא נעור. והיא משמרתו אם היה כפות הרי זה גט. וכאילו הגיע לחצירה שהיא עומדת בצדה. ואם אינו כפות אינו גט. נתנו ביד העבד. והוא ישן. והיא משמרתו. הרי זה פסול. ואם היה כפות. הרי זו מגורשת.

אולם לפי הלשון האחרון של הרמב"ם יש חילוק בין עבד נעור כפות (פסול) לבין עבד ישן כפות (כשר). כדי להכשיר את הגט בעינן תרתי, כפות וישן. כנראה הבין "והלכתא בכפות" כתנאי נוסף של התלמוד הסתמאי על התנאי שהציב רבא. בכך הוא מיישר קו עם פירוש רש"י כאן, שפירש: "בההוא קאמר רבא דהוי גט". לא חלופה אלא אוקימתא. וכך הוא הלשון האחרון:

נתן הגט ביד עבדה. והוא נעור. והיא משמרתו. אפילו כפות אינו גט נתנו ביד העבד. והוא ישן. והיא משמרתו. הרי זה פסול. ואם היה כפות. הרי זו מגורשת.

גם כאן המחבר לא ניסח את ההלכה מחדש אלא תיקן את הישן, בעיקר על ידי מחיקה. ניתן לקבוע מבחינה תחבירית, שזהו הנוסח האחרון, הבנוי כתלאי על בסיס הנוסח הראשון. שכן אם היה מנסח את ההלכה לכתחילה כן, קרוב לודאי שהיה שם את הסעיף הקשה אחרי הסעיף הפשוט – ישן וכפות כשר, נעור אפילו כפות פסול. נקודה זו חשובה לאור הערת הכסף משנה, שראה דווקא בנוסח הנפוץ תלאי תחבירי לקוי כתוצאה משינוי דעתו של המחבר.

וז"ל: "אלא שלגירסא זו (הנפוץ) יש לדקדק למה חזר לכתוב ואם היה כפות ה"ז מגורשת אנתן ביד העבד והוא ישן דהא אפי' בהיה נעור הכשיר ברישא וצ"ע".

הן בכי"א והן בכתב יד נ"י ביהמ"ל RAB 457 (תימן), המגיה 'תיקן' לטובת הנוסח הנפוץ. אך הנוסח המשקף את דעתו האחרונה של המחבר, זו שבכי"א לפני ההגהה, הספיק להגיע לאירופה, בשני כתבי יד ספרדיים: אוקספורד 572 ורומא אנג'ליקה 63, ונרשם בטור (אה"ע קלט), ובפרובנס בבית הבחירה למאירי בשם "גדולי המחברים".

אך בניגוד לטור, כתב יד פריס 337, אף הוא כתוב בסגנון ספרדי, כנוסח הנפוץ, וגם הר"ן אינו מודע לדעתו האחרונה של רבינו. מרן בכס"מ (=ובב"י אה"ע קלט:טז) יודע עליה רק דרך הטור, ומציג את הנוסח הנפוץ כ"ספרים דידן" ואף מסכים לו: "וגירסא זו בדבריו נראה עיקר..".

יבום וחליצה ד:א

נסוח הנפוץ:

כיצד מצות חליצה. היבמה הולכת אחר יבמה למקום שהוא שם. ובאה לדיינין. והן קוראין לו ונותנין לו עצה ההוגנת לו ולה.

בנוסח הנפוץ, המשפט הראשון של ההלכה מסכם את דין הגמרא (סנהדרין לא,ב) "והיבמה הולכת אחר היבם להתירה". המשפט השני עוסק בעניין אחר, הפרוצדורה של הליך החליצה בבית הדין, ומתחיל "והן קוראין לו ונותנין...". כאן מתחיל נושא חדש - היבם, כבהמשך: "נותנין לו עצה". כדי לקיים את המקרא "וקראו לו זקני עירו". כך בכל כתבי היד, סמ"ג (עשין נב), דפוסים.

לפי כי"א:  והן קוראין לה. המשפט ממשיך ברצף את הנושא של המשפט הקודם- היבמה. ושמא קריאה זו משתמעת בנוסח גט החליצה, המובא ברי"ף ובמשנה תורה בהמשך הפרק: קודם- "וסליקת לקדמנא פלונית בת פלוני ארמלת פלוני" ורק אחר כך- "ואקריבת לקדמנא גברא חד שמיה פלוני בן פלוני".

תיקוני לשון

גירושין ט:טו

הרי זה גיטיך לכשתצא חמה מנרתיקה ומת בלילה. בכי"א הושמט "מנרתיקה"

יבום ב:ד

אבל אם נפל מן הגג ונתקע בה. בכי"א הושמט "מן הגג".

בשניהם מצאנו כגירסת כי"א רק בבכ"י תימני קדום, נ"י ביהמ"ל Rab. 457, ובאשכנז, כתב יד  קמברידג' Dd 13.1.

מעתה שקבענו שכי"א משקף את הנוסח האחרון, מתגלה מגמתו של המחבר לשנות מלשון התלמוד, לצורך הקיצור, או כתהליך העריכה המוחק את הנסיבתיות של התלמוד לטובת ניסוח הלכה מחדש, בלשון כללי יותר, מנופה מנסיבתיות. (אין עד נוסח של התלמוד שמילות האלה חסרות בהם).

כבר הדגמנו בהלכות אישות שלעיתים רבינו המחבר מותיר משפט ללא נושא ברור, ועורכים מאוחרים יותר באו והשלימו. וכן ראינו מגמה זו בהמשך הספר. והנה דוגמא:

יבום וחליצה ז:יז

שני אחים. אחד פקח ואחד חרש. נשואין לשתי אחיות פקחות. או אחת חרשת ואחת פקחת. והרי (דפוסים: הפקחת) היא אשת הפקח. מת החרש. תצא אשתו משום אחות אשה. מת הפקח. הואיל ונשואי הפקח שמת נישואין גמורין. וזיקת זה החרש גמורה. ונשואי החרש אינן נישואין גמורין. הרי זה (דפוסים: החרש) מוציא את אשתו בגט. מפני שאחותה זקוקה לו ואשת אחיו הפקח אסורה לעולם.

ויש לציין שמדובר בתהליך. ההשלמה הראשונה, "הפקחת", נמצאת כבר בכ"י פריס 337\ אוקספורד 572 (ספרדים). וכמו כי"א, חסר בתימניים (סוטרו ונ"י) ובאנגליקה 63 (ספרד). ואילו ההשלמה השנייה, "החרש", חסר בכל כתבי היד ומופיע לראשונה בדפוס הראשון (שנת ר"מ בערך).

לאור מגמה זו, יש להעיר על הלכות יבום וחליצה ו:טז

וכן אשת אחיו שלא היה בעולמו הואיל ואין לו עליה זיקה שנ' כי ישבו אחים יחדו עד שישבו שניהן בעולם ואם לא היה ביניהן ישיבה בעולם הרי זו ערוה עליו לעולם משום אשת אח ופוטרת צרתה.

לאחר שבכל כתבי היד וגם כמה דפוסים הושמט "ואם ... בעולם", העירו עורכי רמב"ם מהדורת פרנקל שכנראה אירע דילוג מחמת הדומות.

ואין הדבר כן. אלא המשפט "והרי.. " ממשיך ברצף את המשפט "וכן אשת אחיו שלא היה בעולמו". הדרשה "שנ'... בעולם" שנוספה ביניהם טבעית היא לסגנון מבנה המשפט המצוי ברמב"ם. אלא שהיא מפריעה לרצף הקריאה, ומותירה רושם שעלול להטעות את הקורא הבלתי מנוסה, שיחשוב כי רצף הקריאה: "שישבו שניהן בעולם הרי זו ערוה". ולכן עורכי הדפוס הוסיפו משפט הבהרה.

ידוע לנו שהמעתיק, יונה בן מבורך הכהן, העתיק כרך נוסף של משנה תורה, ובו ספרים הפלאה, זרעים, קרבנות, עבודה, נזיקין, משנת 1284, נמצא בפטרסבורג Evr. II A 299/1. מן הראוי שנבדוק גם אותו להוספות, תיקונים והשלמות שלא הגיעו לנוסח שבדפוס.

לבסוף, שתי דוגמאות נוספות מספר טהרות, שתיקון המחבר במהדורא בתרא, יכול להיות תוצאה מביקורת הראב"ד:

1.  בהלכות טומאת מת סוף פרק ט. נוסף בכתב יד תימני עתיק בספרייה הבריטית 496 ההסתייגות משיטתו בסוף הפרק על ספקות שהם מדרבנן (סריקה כאן):

אע'פ כן דבר שחייבין על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה. שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי כמו שביארנו בהלכות שגגות.  

כנראה, עותקים של ספר טהרה הופצו לפני ההסתיגות, והגיעו לארופה. בכ"י HUC 672, כתיבה ספרדית מאה י"ג-י"ד כל התוספת חסרה. גם בדפוס השתבש המיקום של התוספת,  ולכן הושמט ההפנייה להלכות שגגות.  ושמא הראב"ד משיג על העותק שלפניו, לפני שהרמב"ם הוסיף את ההסתייגות.

"...כל הספיקות בין בטומאות בין במאכלו' אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים [ואף על פי כן דבר שחייבין על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה, שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי] כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה ובכמה מקומות".

נותר לשאול על משמעות ההלכתית של קביעת דעתו האחרון של הרמב"ם.

האם קובעים "הלכתא כבתראי" בדעות שונות של איש אחד?

2. שם, כב:ג בכתב יד הספרייה הבריטית הנ"ל (סריקה כאן):

כלי חרש מציל בצמיד פתיל עד שינקב במוציא רמון. ובגדול עד שיפחת רובו. כיצד. כלי גדול שנפחת רובו...

העיר הראב"ד (כפי שנעתק בכסף משנה): וכתב הראב"ד ז"ל ובגדול עד שיפחת רובו א"א יש מפרשים בהיפך כלי גדול שלא נפחת רובו אלא במוציא רמון עכ"ל.
על הנוסח שלפני הראב"ד וסופר כ"י  ספה"ב, העיר הכסף משנה: "ויש בספרי רבינו בדפוס ט[עות] ס[ופר] שכתוב שנפחת רובו וצריך למוחקו ולכתוב במקומו חציו וכן מצאתי בספר מוגה". 

לא רק בדפוס (המגיה בהתאם לכסף משנה) , אלא אפילו בכ"י  פירקוביץ' RNL Evr. II A 298.2, השומר על נוסח קרוב מאוד לכ"י הספרייה הבריטית, הן בחלוקת ההלכות והן בנוסח, כאן כבר מתוקן לטובת הראב"ד, במקום "רובו", מופיע "חציו". ואפשר לומר שהרמב"ם הלך לקראת הראב"ד, חצי הדרך.  

gmb 0043

המילה האחרונה של רמב"ם, ספר נשים

On the final version of Mishne Torah Book of Nashim. A correction of the author at the beginning of the book (Ishut I:2) is mentioned in Abraham Maimonides' response, but his father's European critics, were unaware of it, as their copies were stemmed from an earlier edition. The amendation didn't make it to the printed editions either. But it is found in a Genizah fragment and in ms Oxford Bodl. Hunt. 211 (Cat NB 594) . Once this ms has been qualified as the final edition of Nashim, we can discover other self-corrections which were unknown to the European Rishonim and printers. Including another, as the above, in which Maimonides concedes to his critic- Rabad of Posquieres.

במשנה תורה להרמב"ם, תחילת הלכות אישות (א:ב) בנוסח המצוי :

ובאחד משלשה דברים האשה נקנית, בכסף או בשטר או בביאה, בביאה ובשטר מן התורה ובכסף מדברי סופרים.

ואילו בכתב יד אוקספורד בודלי  594 כתוב:

ובאחד משלשה דברים האשה נקנת. בכסף או בשטר או בביאה. ושלשתן דין תורה.

זאת בהתאם לעדות של בנו ר' אברהם בתשובה המופיעה בברכת אברהם סימן מד (מובא בכסף משנה שם) שזהו נוסח "דבריו המתוקנים בכתב ידו" אשר "הגיה בספרו".

הנוסח המתוקן נמצא גם בקטע גניזה T-S F8.117. (בפינה התחתית-שמאלית של התמונה, תודה לד"ר בנימין אותווייט שסיפק את הצילום)

מסגנון הכתיבה, יתכן שהמעתיק של הקטע הוא שלמה הלוי, בנו של חברו של הרמב"ם, "הדיין המשכיל" ר' שמואל בן סעדיה. מעתיק זה הותיר קטעים רבים בגניזה, בעיקר מתוך עותקיו של הרי"ף ומשנה תורה. הוא חתום על ספר משפטים כ"י אשקוריאל, והעתיק סדרת כרכי פירוש המשנה שבאוקספורד 399-394, המוגהים כנגד האוטוגרף. כדוגמא של קרבתו של שלמה הלוי לאוטוגרף הרמב"ם, די לראות את הערת הרמב"ם שהוסיף להקדמה לפרק 'חלק', בסוף אל-קאעדה אלראבעיה. כאן באוטוגרף-

 וכאן, בעותקו של ר' שלמה הלוי, ההוספה המאוחרת של המחבר, המפנה למורה נבוכים, מופיעה בגליון, כפי שהוא במקור. 

הנוסח המצוי, שקדושי כסף הם מדברי סופרים, כבר התקבל בין הראשונים. הרמב"ן [השגות לספר המצוות שורש ב] העיר שדעת הרמב"ם תואמת את שיטתו במניין המצוות. אלא שעתה מתברר שבסוף ימיו יישר קו עם הראב"ד, שהשיג עליו: "ובכסף מדברי סופרים. א"א זה שבוש ופרוש משובש הטעהו".

הגהה עצמית זו מופיעה רק בכתב יד אוקספורד 594 (מעתה "כי"א") ובקטע הגניזה הנזכר. כנראה שהמחבר תיקן לאחר שהעותקים שעליהם התבססו כל יתר עדי הנוסח כבר הופצו באירופה, בבחינת "כתב אשר נכתב בשם המלך .. אין להשיב". אם כן כתב יד זה משקף את ה"מילה האחרונה" של החיבור, וראוי לבדוק אותו לשינויים אחרים שהרמב"ם הגיה בערוב ימיו. כמו כן, נוכל לברר אלו שינויים נכנסו בנוסחאות המצויות, שאינם הגהות מידי הרמב"ם, אלא פרי עבודתם של עורכים מאוחרים יותר.

אישות ג:כ

הגהה נוספת באותו עניין,  השוואה בין קדושי ביאה ושטר, לקדושי כסף. בנוסח המצוי לפנינו בדפוסים, כתבי יד ולפני הראשונים:

 ... כך גומר ומכניס, אבל הכסף מדברי סופרים.

בכי"א: ...כך גומר ומכניס. וכן הכסף דין תורה ופירושו מדברי סופרים.

גם כאן נוסח ההגהה מוכר למרן בכסף משנה שם (ומשם נכנס לדפוסים האחרונים בסוגריים), ומצוי גם אצל אחרים בסביבתו. כך נרשם בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי סי' יח.

ושמא הגיע לפני מרן עותק מיוחס של ספר אישות.  ידוע  [הבלין, הקדמה למשנה תורה הספר המוגה, מכן אופק תשנ"ז עמ' 23- 25] שהגיעו לסביבתו עותקים כאלו, כפי שנמצא שבקולופון של משנה תורה ספר עבודה וזרעים שבאוקספורד 598 (דף 256) נכתב שהוא הוגה מכתב יד שהוגה מהטופס המקורי בצפת שנת צ"ז. ועוד, כפי שמעיד בעל ה'מלאכת שלמה' שמצא כתב יד של ספר טהרה שהיה מוגה בארם צובא מעותק בחתימת יד הרמב"ם. ר' שם טוב בן אברהם, בעל המגדל עוז, מצא עותק כזה לספר אישות כשבא לארץ הקדושה (לשונו שם אישות ז:יז).

אישות יא:ו

נוסח המצוי: ואין משיאין את הקטן עד שבודקין אותו ויודע שהביא סימנין.

בכי"א המילה "הקטן" נמחקה (עדיין ניתן לזהות את צילה של האות ק'), ועליה נכתב "הנער". כנראה אחרי שנגלו לו סימנים לא ניתן כבר להגדירו "קטן". הנוסח המוגה מופיע בשו"ת ר’ בצלאל אשכנזי סימן ג’.

אישות יא:ח

סמוך אחריו,  הנוסח המצוי:

כל בתולה שכתובתה מאתים יש לה טענת בתולים. וכל שכתובתה מנה או שלא תיקנו לה חכמים כתובה. אין לה טענת בתולים. והמתיחד עם ארוסתו קודם נשואין. אין לה טענת בתולים.

בשני הסעיפים הראשונים הנושא היא האשה, ולכן ההלכה: "יש לה טענת בתולים". וכך, באשגרא דלישנא, גם בסעיף השלישי. אלא שם הנושא: "המתיחד..." נתחלף לבעל. ולכן בכי"א הוחלף לשון ההלכה: "אין לו טענת בתולים".

אלא במקרה זה, בעוד הנוסח הקדום כבר מופיע בראשונים וכתבי יד אירופאים, גם הנוסח המתוקן זכה להפצה בכתבי יד אחרים מהענף התימני הקדום: כ"י ניו יורק ביהמ"ל Rab. 457, וסאן פרנציסקו אוסף סוטרו 122. [כתב היד השני קרוב מאוד לכי"א. הדמיון בולט בחלוקת ההלכות המשותפת לשניהם, השונה מאוד מהחלוקה שבדפוסים. וכן יש בין שלשתם טעות העתקה משותפת: באישות כא:א,  בניגוד לתוספתא מפורשת (והגיון ההלכה) שלשתם השמיטו התיבה "לא" במשפט "ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו". כך שברור השפעתו של הנוסח שבכי"א על שני כתבי יד אלה, בני הענף התימני הקדום].

במקומות של נוסח ייחודי המשותף בין כי"א ובני הענף התימני הקדום, ניתן לומר שתיקונים אלו משקפים מצב ביניים. הרמב"ם הכניס הגהות אלה אחרי ההפצה של העותקים האירופאים, (שהגיעו בסופו של דבר לדפוס), אך לפני התיקונים האחרונים (שנשמרו רק בכי"א וגניזה).

בשלב הלא- סופי הזה, נכנס גם התיקון הבא: 

אישות יח:יד.

הנוסח המצוי לפני הראשונים ובדפוסים: הניח נשים רבות אע"פ שנשאן זו אחר זו ניזונות בשוה, שאין דין קדימה במטלטלין.

הנוסח הקדמון של הרמב"ם, שעמד לפני הראשונים [ראב"ד, ר' ירוחם מישרים כג:י, מגדל עוז, מאירי, רע"ב] ומצוי בכתבי היד הספרדים [פריס ספ"ל 337 ורומה אנג'ליקה 63] תואם את דבריו בפירוש המשנה (כתובות י:ג).

על דברים אלו השיג הראב"ד, וטען שהשוויון בחלוקה אינו מדין מטלטלין, אלא מדין מאפייני מזונות: "א"א ואפילו ניזונות מן הקרקע לפי שאין חיוב המזונות אלא לאחר מותו וכבר הגיע שעת החיוב לכולן בבת אחת והוה ליה כלוה ולוה וחזר וקנה שכולן שוים בו".

אולי מתוך הסכמה להשגת הראב"ד שינה הרמב"ם את התיבה האחרונה ל"במזונות". תיקון זה הספיק להגיע גם לכתבי יד סוטרו וביהמ"ל. במקרה זה, הנוסח המתוקן הגיע גם לאשכנז, בהעתקת דברי הרמב"ם שבאור זרוע (ב"מ סי' מח), ונמצא בכתב יד ספרדי אוקספורד 572.

אחרי המילה האחרונה-

מעתה, אם קבענו מהו הנוסח האחרון שיצא מאת המחבר, ניתן לראות שכבה של שינויים שנכנסו מאוחר יותר בידי עורכים או סופרים. פעילות זו היא בעיקר בתחום ליטוש הלשון לצרכי הבהרת הקריאה.

אישות יז:יג.

נוסח כי"י אוקספורד וסוטרו:

אבל המוכרת שלא בבית דין אינה צריכה הכרזה. ואע'פ שהן שלשה. נאמנים ויודעים השומא.

לאחר שנקבע כאן עיקר החידוש של התלמוד (כתובות צח ע"א), שאין צורך בהכרזה, מוצג כאן בדרך אגב, שאינה בהירה דיה, החיוב למכור בב"ד של נאמנים. לכן שוכלל הניסוח בכ"י ביהמ"ל (מזרח\ תימן), וכ"י אוקס 572 (ספרד):

אינה צריכה הכרזה אלא שלשה נאמנים...

והנוסח האירופאי שבסמ"ג (עשין מח) המצוי בדפוסים:

אבל המוכרת שלא בבית דין אינה צריכה הכרזה ואע"פ כן צריך שלשה שהם נאמנים...

נדגים עתה הלכה שעברה תהליך של הוספות שמטרתן השלמה וליטוש לשוני לצרכי בהירות. מאחר שראינו שהמילה האחרונה של הרמב"ם מוצגת בכתב יד אוקספורד 594, ניתן מעתה לומר שהשלמות אילו, שאינן שם, בודאי לא יצאו מידי המחבר.

אישות יב:יח

כאן הערה אישית של המחבר. נוסח הבסיס נמצא בכי"א. בסוגריים סימן [ת]  מובא הנוסח של שני כה"י התימניים הקדמונים (סוטרו וניו יורק), וכה"י הספרדים [ס] (פריס ואוקספורד 572). בכתבי היד האלו מתגלות שתי שכבות של ליטוש לשוני והשלמות לשון, ובדפוס [ד] השלמה נוספת:

ויש מי שהורה שפוסקין לה [ד+ מזונות] בחזקת שלא נטלה ולא מחלה. ואין מצריכין לה [תסד: אותה] להביא כתובה. ולזה דעתי נוטה [סד: ודעתי נוטה לזה] במי שהלך בעלה. הואיל ויש לה מזונות מן התורה. אבל אם מת בעלה [תסד+ אין לה מזונות] עד שתביא כתובה.

gmb 0041