אלי גנאור: על מאמר חסר ברש"י שבת פד ע"ב Eli Genauer, A Missing Article in Rashi Shabbat


                                                            Masechet Shabbat 84B –

                                                                אַרְבָּעָה עַל אַרְבַּע רוּחוֹת הָעֲרוּגָה וְאַחַת בָּאֶמְצַע

The Mishnah on 84b discusses the fact that five different types of seeds can be planted in a very small garden patch without violating the prohibition of כלאים.[i] The Sugya itself is very complicated and includes the fact that Tosafot ( Bechorot 54a דבור המתחיל ״ דגן ודגן ״)claims that there is a טעות סופרים in Rashi in Bechorot when he writes that the איסור of כלאי זרעים is only מדרבנן. [ii]

I will only focus on one aspect of Rashi on this Mishnah

Did the “original Rashi” include the explanation we have in the Vilna Shas on the דבורי המתחיל of וְאַחַת בָּאֶמְצַע and ד׳ מד׳ רוחות הערוגה?

Here is the Mishna.

מַתְנִי׳ : מִנַּיִן לַעֲרוּגָה שֶׁהִיא שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים שֶׁזּוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ חֲמִשָּׁה זֵרְעוֹנִין, אַרְבָּעָה עַל אַרְבַּע רוּחוֹת הָעֲרוּגָה וְאַחַת בָּאֶמְצַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ״ — ״זַרְעָהּ״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״זֵרוּעֶיהָ״.


מתניּ: שזורעין בתוכה ה׳ זרעונין - ולא הוי עירבוב שיש בה כדי להפריש ביניהם הפרש הראוי:

ד׳ מד׳ רוחות הערוגה - ממלא את כל הרוח עד סמוך לקרן:

ואחת באמצע - גרעין אחד  ואע"פ שכל אצל הקרנות סמוכין זה לזה ואין ביניהם הרחקה ג טפחים ויונקים זה מזה אין כאן בית מיחוש דגבי כלאים היכרא הוא דבעינן דלא להוי עירבוב דהא אכלאים קפיד קרא אבל ליניקה לא חיישינן אפילו בכלאי הכרם דאורייתא כדתנן (ב"ב דף כו.) זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן ואע"ג דינקו מתתאי וכ"ש כלאי זרעים דרבנן דלא חיישינן ליניקה כדתנן גבי ראש תור לקמן בשמעתין וגבי ב שורות והרי יש כאן היכר גדול רוח זו זרועה צפון ודרום וזו זרועה מזרח ומערב אבל בין זרע האמצעי לזרעוני הרוחות צריך הרחקה כדי יניקה דאין שם היכר ואי הוו מקרבי הוי עירבוב והמפרש ד גרעינין בד הרוחות טועה דאי ההרחקה משום יניקה ט זרעונין יש לזרוע בו ד בדהקרנות ואחד בכל רוח ורוח באמצעו וא באמצע הערוגה ויש בין כל אחד ואחד ג טפחים כשיעור יניקה טפח ומחצה לכל אחד הלכך לכל הרוח הוא ממלא עד סמוך לקרן ואפילו אין בין זרע שברוח זו לזרע שברוח זו ג טפחים לא איכפת לן דלענין כלאים היכר בעלמא הוא דבעינן כדפרישית:

זרועיה - ובגמ׳ מפרש היכי משמע ה׳ זרעונים בו׳ טפחים:

Rashi focuses on how five different types of seeds can be planted in a small garden patch. He explains that four different types of seeds can be planted on the north, south, east and west sides of the garden, each filling up the entire side, except that an empty space needs to be left in each corner. The fifth seed must be planted exactly in the middle so that it is three טפחים away from the seeds which rim the garden. According to Rashi, even though the seeds planted along the borders are not three טפחים apart one seed from the other seed, as long as there is a ״היכר״ that they are not mixed together, it does not violate the איסור of כלאים (which is translated as תערובת). This despite the fact that we normally require different seeds to be planted three טפחים from each other so that they do not acquire nourishment from the same source. The fifth seed though must be planted in the middle because it is not clear that it is different from the others and therefore needs to be three טפחים away from the seeds which rim the garden. The best illustration I found of this is from Peirush Chai. As you can see, it illustrates the different types of seeds planted along each border, and the different seed planted in the middle. It shows that the middle seed is always three טפחים away from the seeds planted along the 

borders and that an empty space is left in each corner.

 This is how it looks in the Vilna Shas. (1881) As you can see, there is a diagram included in the דיבור המתחיל of וְאַחַת בָּאֶמְצַע or ד׳ מד׳ רוחות הערוגה  with the notation of “כזה” in parentheses.[iii]

Did the “original Rashi” include the explanation we have in the Vilna Shas on the דבורי המתחיל of וְאַחַת בָּאֶמְצַע and ד׳ מד׳ רוחות הערוגה?

Tosafot clearly had a Girsa which included the דבור המתחיל of ואחת באמצע as they say that Rashi maintains that כלאי זרעים is מדרבנן which is one of the main points of our Rashi who writes 

ארבע על ארבע רוחות הערוגה - באמצע הרוח כדמוכח בגמרא לפי מה שאפרש בעז"ה ומה שפירש הקונטרס דכלאי זרעים דרבנן אינו נראה לר"י


The first printed Masechet Shabbat is important for determining the proper text of Rashi because obviously it was based on a manuscript or a group of manuscripts.

Soncino (circa 1489-1498), has the same Girsa as the Rashi in the Vilna Shas. (Note: In terms of the Nusach in the Mishnah, Dikdukei Sofrim writes   

ואחת באמצע ליתא בדפוס שׂנצינו בטעות ”


The Bomberg edition of 1520 is important for the same reason.


Chochmat Shlomo (Cracow 1582) indicates that there was a דיבור המתחיל of “וְאַחַת בָּאֶמְצַע”.

When I started looking at manuscripts of Rashi on Masechet Shabbat, what surprised me is that most of our Rashi was gone. Here are a few diverse examples. [iv]

Vatican Ebr. 138 – Date,13th-14th century – Script, Ashkenazic

Rashi’s comments on “ד׳ מד׳ רוחות הערוגה “and “ואחת באמצע “are missing. The text goes right from the end of the first Rashi on the Mishnah of שזורעין בתוכה ה׳ זרעונין to the last Rashi on the Mishnah,  ״זֵרוּעֶיהָ״


Paris 324 – Date, 13th-14th century- Script, Sephardic


It is the same as Vatican Ebr. 138 above


JTS Ms. 6499 – Date 14th century- Script, Italian?

It also skips from שזורעין בתוכה ה׳ זרעונין to the דבור המתחיל of  ״זֵרוּעֶיהָ״.


JTS 6654 – Date, 14-15th century – Script, Byzantine

In the main body of the text the two Rashis are also missing, but there seems to be an addition on the side.



A very long explanation of the case in our Mishnah appears on the side. It does seem to indicate that it reflects Seforim Achairim but it is not the same as the text of Rashi which we have. 

It starts out like this

דסתם ערוגה הנזרעת בה׳ זרעונין כך היא מדתה דחמישה זרעונין בששה טפחים לא ינקי דשיעור יניקה כל ירק בטפח ומחצה עד מקום הזרע...

It is different than our Rashi which begins

ואחת באמצע - גרעין אחד  ואע"פ שכל אצל הקרנות סמוכין זה לזה ואין ביניהם הרחקה ג טפחים ויונקים זה מזה אין כאן בית מיחוש

Here is a manuscript, which is even later than the previous one. In the main body of the text the two Rashis are also missing.

St. Petersburg, Ms. B 376- Date, 15th century – Script, Byzantine


Does the truncated Rashi in the five manuscripts makes sense if read in sequence?

The Mishnah says

מִנַּיִן לַעֲרוּגָה שֶׁהִיא שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים שֶׁזּוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ חֲמִשָּׁה זֵרְעוֹנִין

This definitely needs elucidation because it is hard to imagine that you can plant five " זֵרְעוֹנִין " in a 2-foot square garden patch without running into the איסור of כלאים. So, Rashi says that he is aware of the issue and tells us that it can be done and still keep the proper distance

שזורעין בתוכה ה׳ זרעונין - ולא הוי עירבוב שיש בה כדי להפריש ביניהם הפרש הראוי:


If you assume that five “זֵרְעוֹנִין“ are individual plants, then the next part of the Mishna is not too difficult. It tells you how to do it, and now we know what Rashi meant when he said there would be a proper הפריש ביניהם

אַרְבָּעָה עַל אַרְבַּע רוּחוֹת הָעֲרוּגָה וְאַחַת בָּאֶמְצַע


You would plant one plant in the middle and one on each of the four sides. Maybe in the corner, maybe in the middle.

The next part of the Mishna needs explanation because it is unclear how the Pasuk "proves" that it is five so Rashi tells us that the Gemara explains it. 

But if Rashi introduces the idea that planting on four sides means planting an entire row up until each corner, then Rashi needs to tell us why that works even though it is counterintuitive. Rashi has to explain that the most important issue with Kilayim is whether a היכר   exists and if it does, this constitutes a Hefraish even though two plants draw nourishment from the same ground. . (Plus, other information that Rashi imparts) 

It is possible that what occurred is as follows. Rashi gave his shortened explanation to a group of students who then publicized it. They did a great job because, as evidenced by the four different script styles, it was copied over and spread almost to the four corners of the Jewish world. Later on, other students may have asked about it and he told them the idea of rows of plants and he then had to go into a much more detailed explanation. 


gmb 079



[i] The Mishna appears in כלאים 3:1

משנה כלאים ג:א

עֲרוּגָה שֶׁהִיא שִׁשָּׁה טְפָחִים עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים, זוֹרְעִים בְּתוֹכָהּ חֲמִשָּׁה זֵרְעוֹנִים, אַרְבָּעָה בְּאַרְבַּע רוּחוֹת הָעֲרוּגָה, וְאֶחָד בָּאֶמְצַע.

It does not include the explanatory Torah verse of

שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ״ — ״זַרְעָהּ״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״זֵרוּעֶיהָ


[ii] This has to do with whether Rashi actually maintains that the prohibition of Kilayai Zeraim is only Rabbinic in nature.

Rashi in Bechorot

דגן ודגן - חיטין על שעורין ושעורין על חיטין:גפנים וזיתים אינן כלאים זה עם זה. דגן ודגן כלאי זרעים מדרבנן. דגן ותירוש כלאי כרם מדאורייתא:

Tosafot in Bechorot

דגן ודגן שהם כלאים זה בזה כו - כתוב בקונטרס דכלאי זרעים של דגן ודגן דרבנן ודומה שטעות סופר הוא דכאן משמע שהוא דאורייתא


[iii] The diagram first appeared in print in an Amsterdm 1715


[iv] Dr Ezra Chwat, of the manuscript division of the National Library of Israel, in a private email commented on the missing text of Rashi as follows


It is truly disturbing to find these texts missing in manuscript, particularly when such variant roots are represented. Even so, between Tosafot and Soncino this is covered well, and should be accepted as part of the text.

Although it's possible that it was extracted because of Tosafot's opposition, or reinserted because of Tosafot (which is why it didn’t re-insert until Soncino, as until then Batey Midrash had various Tosafot, so check if other Rishonim mention these Rashi passages).

Unlike Rif, Rashi is good ground for root-variants, because its recension, from the start, was dependent on various pupils. Like the Shemaya version of Perush on Bible.

In such cases there's a method to discern if it’s a root-variant or just a miscopy somewhere early in the recension process. Try to read the article without the passage that's missing in manuscript. If it reads clearly, in coherent sequential thought, then it's likely to be an addendum, (that was added after the dispersal (="publication") of the first edition/s). This doesn't necessarily mean it's not Rashi, who may have added it himself at some stage of development.




המחבר של המקאמה "תמימה היא יצירה מאדמה".


    קטע קמברידג' T-S 8K15.7 כולל זוג דפי טיוטה של יצירה שמעט דומים לה בספרות הרבנית. מקאמה, כדוגמת תחכמוני של אלחריזי, המתאר חשק לתורה ולחכמה בדמות חשק לעלמה 'תמימה'.  לפי כל הסימנים, הכתיבה של הדפים היא אוטוגרף של המחבר, טיוטה בה הוא מחליף ומוסיף משפטים שלמים ומותיר רווחים לא סדירים בין מקטעים, המורים שהחיבור שלפנינו עדיין בשלב הגולמי, עוד טרם שלב עיבוד התמליל.


    תחת הכותרת בערבית יהודית " מהג'ה אלקלוב באתצאל אלחביב באלמחבוב" (טהרת הלבבות בחיבור האוהב לאהוב[1]),  זוג חרוזים, שמהצלע הראשונה נלקח שם החיבור "תמימה היא יצירה מאדמה", ולאחריו "נאום צעיר עבדי האל אברהם הלוי בר שמואל זצ"ל". המחבר שוב מזדהה באקרוסטיכון של השיר שבראש הדף השני.

    הטיוטה פורסמה על ידי י' דוידזון (ספר הזכרון ליובל השבעים לא"ז רבינוביץ', תרפ"ד עמ' 86- 90), יחד עם זוג נוסף מאותה טיוטה, שמצא בקרבת מקום T-S 8K14.9. בזוג השני פחות מאפיינים של טיוטה, רק שתי מילים מתחלפות, והשיר מוצג בצורה שירית. דוידזון פירסם שם שני זוגות דפים אחרים של יצירה מקבילה, הפעם עותק של סופר. דוידזון הכתיר את הטיוטה "מחברת תמימה" על שם גיבורת היצירה, נשואת החשק. לאחר ששמה הוחלפה בעותק ל'ימימה' הכתיר את היצירה המקבילה "מחברת ימימה"[2].

    דוידזון היה מסופק לגבי זהות המחבר "ולו היו כמה אברהם בן שמואל בשוקא דמשוררים" (מליצה על פי בבלי פסחים סח ע"ב), אך נאלץ להסיק "אולם עכשיו שאין אנו יודעים משום משורר אחר בשם כזה הלא יש לנו הרשות להחליט כי זה אברהם ... אברהם בן שמואל הלוי בן חסדאי הידוע" (קטלוניה מאה י"ג) . אך למען ההגינות והיושר, הותיר את הזיהוי בכותרת המאמר בסימן שאלה, וכן השכיל לעשות  באוצר השירה שלו (ת 333).

    ח' שירמן (השירה העברית בספרד ובפרובנס, תשט"ז, ח"ב עמ' 238) קיבל השערת דוידזון ללא ערעור, ומתוך הנחה ש"מותר לייחסן בלי פקפוקים לאבן חסדאי", אף למד ממנו על מאפייניו של אבן חסדאי כיוצר, וגילה "עניין מיוחד לשרידי המקאמות המקוריות שלו שנמצאו בזמן החדש" על רקע תרגומו של המקאמה הערבית על בן המלך והנזיר (כ-30 עותקים בכתב יד). לכן פירסם שירמן את תחילת המקאם (שם 267- 270) בין יצירותיו של אבן חסדאי. וכנראה ראה בסגנונו  נציג ודוגמא של שירה של רבני ספרד האירופאית.

    אף ב'תולדות השירה העברית בספרד הנוצרית ודרום צרפת' (תשנ"ז עמ' 256- 259) המשיך שירמן להעזר ב'מחברת תמימה' כדי לבנות 'קווים לדמותו ולפועלו' של אבן חסדאי, ולומד ממנו דמיון ל'ספר המשלים' של ר' יעקב בן אלעזר (קסטיליה מאה י"ב-יג). זאת, מתוך ההנחה שהסגנון, התוכן והרוח שייכים לספרד הנוצרי של מאה הי"ג.  אמנם, על פי ממצאים מהגניזה, שירמן זיהה את התאום "מחברת ימימה" על פי ממצאי גניזה אחרים, למקאמה של תלמיד הרמב"ם יוסף בן יהודה אבן שמעון.  אך לא נמנע מלפרסם את "ימימה" כנספח ל"תמימה" (שם 273- 278) ונאלץ לקבוע שאף היא "ספרדית טהורה מצד אופייה" ומורה על חיקוי שירת ספרד בארצות האיסלאם שבמזרח, כבר בדורות שלפני אלחריזי (המזכיר אותו יוסף בן יהודה בהערצה ב'תחכמוני'). כנראה הבין ש"ימימה" אינו אלא חיקוי של "תמימה" למרות שקידם אותו בכמה דורות.

    בהערותיו למאמר הנ"ל (עמ' 257 הע' 5) תוהה פליישר ז"ל "פלא הוא איך הגיעו אוטוגרפים שלמחבר קטלוני מן המאה הי"ג לגניזת קהיר".

    ואכן כל הטורח לפתוח את שרידי המחברת עשוי לתהות עוד יותר איך יוצר קטלוני מן המאה הי"ג כותב את האוטוגרף טיוטה בסגנון כתיבה מזרחית! .

    אין מנוס מלחזק את חששותיו המקוריים של דוידזון שמדובר באברהם בן שמואל הלוי אחר, בן תרבות הרבנית המזרחית.

     ולכן יש לחשוב מחדש על סגנון כתיבתו של "תמימה"  שאינו משקף ספרות "ספרדית". ויותר נכון לומר להפך, שמשוררי ספרד הם שהעתיקו את סגנון קדמוניהם מארצות האיסלאם, כפי שאלחריזי, שהעריץ את מקאמות של יוסף בן יהודה, העתיק את סגנון המקאם ממנו[3].

    איני מתיימר להיות בקי, כאותם גדולים לפני, בקביעת סגנון ספרותי רבני, אירופאית או מזרחית. יתכן שיש יותר מטען  בעניין זה שגרם לחכמים אלו לחתור למסקנות שהגיעו. כמו כן, במבט שטחי, לכאורה ספרות חשק אלגורית  (פרה-אירוטית) כמו "תמימה" עשויה להיות פחות שייכת לרקע הספרותי של ארצות הנצרות - שם האינטלגנציה התרבותית מתיימרת להיות נטולת חשק[4].

    מה שכן ניתן לומר בוודאות, שהמבט שלנו כיום מושפע במונחי יסוד בתחום הפליאוגרפיה שלא היו ידועים לחכמי העבר. הדבר הוא אות כבוד למפעל הפליאוגרפיה שבראשות מלאכי בית-אריה. ממבט שלנו, לאחר שממצאי המפעל נהיו נכסי יסוד של המחקר, קשה לנו לתפוס כיצד גדולי חכמי הספרות לפני דורות מעטים, כלל לא הבחינו בין כתיבה ספרדית לכתיבה מזרחית!.

ועוד זכה דורנו, שהגניזה שנראתה לחכמי העבר כ'ים שאין לו סוף', היא כיום, לפחות באופן יחסי, בשליטה.

בעוד כל הממצאים שפורסמו עד כאן במחברות "תמימה ו"ימימה",נמצאו באותה שכונה באוסף קמברידג',  ממצאים נוספים נתגלו באותה כתיבה של הטיוטה אוטוגרף של "תמימה", על דפים בעלי אותן מידות, בקמברידג' T-S K1.22, וכן שם T-S NS 96.34.

הראשון מציג תפילת שבח בזוג דפים, חסר ביניהם. בדף השני, בכתיבה מעט שונה, חוזר על אותם מוטיבים שבדף הראשון. גם זה אופייני לטיוטה של יצירה בשלבי כתיבתה. יש כאן פניה בגוף ראשון אל הבורא, תוך התפעלות ויראה ממצוותיו. בקטע שלפנינו  תאור גדולת ששת ימי בראשית, תוך התייחסות  לגלגלי הכוכבים ומזלות (דומה לכתר מלכות לרשב"ג יג-טז), אלה מסתכמים "וציוית בשש מצוות, וביום השביעי נחצת ותשבת מכל מלאכה  כי שם ציוה י'י את הברכה".  וממשיך על סדר המקרא ומצוותיה "אתה הוא אשר יצרת נוח... מצווה שמינית אבר מן החי", אבות, "ותצוהו המצוה שמינית" ברית מילה. בזוג הדפים אין חלופות ופורמאט המעיד על היותו טיוטה, אך ישנם כמה משפטים שנוספו בגליון. ויתכן שהכפלת המוטיבים בין שני הדפים מורים שיש כאן יצירה בשלב התפתחותי.

השני, T-S NS 96.34, הוא דף בודד, נראת לכאורה כהמשך "תמימה" בלשון מליצי וספרותי על "זאת העלמה". הוא נעתק ופורסם בידי נחמיה אלוני ויוסף טובי 'שירים גנוזים', תשס"א, סבי' עה, עמ' קנח-קנט. גם אלה לא עשו את הקשר ל"תמימה" ופרסמו תחת הכותרת "סיפור אהבה אלגורי(?), קטע ממקאמה".


[1] תודה לידידי נסים סבתו על התרגום המדויק. השווה לשון רס"ג בפירושו לבראשית ד:ד  (צוקר, תשמ"ד עמ' 85, אלא שם, 307,  תרגם צוקר "בלבב שלם"), וראה עוד לשון רס"ג אמונות ודעות מאמר י' תחילת פרק ו של ספר הפרישות, ותרגום מהר"י קאפח, תש"ל שם עמ' שה.

[2] עוד על 'ימימה', ומקומו ב'מקאמת נאום טוביה' , י' יהלום, 'נאום טוביה בן צדקיה' : המחברת של יוסף בן שמעון לכבוד הרמב"ם. תרביץ סו (תשנ"ז, עמ' 543- 577).

[3] כדעת יהלום שם,  שהתייחס על השפעתה של מקאמת 'נאום טוביה' על שירת ספרד, ביצירות יעקב בן אלעזר (עמ' 554). וכן העיר שם ש"תמימה" לאברהם בן שמואל הלוי הוא נסיון לעבד את את מחברת טוביה (הערה 5). עוד אל 'נאום טוביה' בהשוואה למקבילו הערבי, מ' הוס, חדית' ביאצ' וריאצ': מקורו הערבית של נאום טוביה בן צדקיה ליוסף בן שמעון, שירת דבורה, מתנת ידידות והוקרה לפרופ' דבורה ברגמן, תשע"ט, עמ' 89- 132. .

[4] ראה יהלום שם 556, על הסתייגותו של יעקב בן אלעזר מאופי 'נאום טוביה', כדי להתאימו לתרבות אירופה הנוצרית.

gmb 078