הספר 'מעשה המכירי' נכתב על ידי בני רבי מכיר, במאה
הי"א, אך הוא לא השתמר בשלמותו, וחלקים ממנו נכנסו לכמה חיבורים מאשכנז במאות
הי"ב-י"ג,[1]
ובעיקר בחיבורים: מעשה הגאונים; ספר הפרדס. ובכתבי היד: כת"י ירושלים, הספרייה הלאומית Heb. 8°4199,
דפים 505- 518[2]; כת"י אוקספורד,
ספריית הבודליאנה Hunt. 404 (קטלוג נויבאואר
794, מתכ"י: F20331), דפים 28א-90ב; כת"י פרמה, ספריית הפלטינה Parm. 3057 (קטלוג די רוסי
1033, מתכ"י: F13823), דפים 1א-7א[3]; כת"י פריז, הספרייה הלאומית hebr. 326 (מתכ"י: F23495). פריז 326
בנסיון לשחזר את הנוסח המקורי יש לבדוק איזה מהחיבורים
המאוחרים משמר את נוסח מעשה המכירי בצורה טובה יותר, א' גרוסמן נדרש לשאלה זו, ולטענתו:
כת"י פריז 326 כולל קטעים מקוריים מספר מעשה המכירי המצטיינים בנוסחאותיהם
המשובחות[4],
ויש להעדיף את נוסחתו על פני שאר המקורות. אך עיון מדוקדק בכתב-היד מעלה כי מחבר
הקובץ ההלכתי בכת"י פריז 326, ליקט הלכות ממספר ספרים שעמדו לפניו,[5]
ואף עיבד את המקורות, ומיזג אותם ליצירה אחת, פעמים בצורה טובה ולפעמים בצורה
מגומגמת. ועל כל פנים במקרים רבים נוסח ההלכות בו אינו הנוסח המקורי, וודאי שאינו
עדיף על פני מעשה הגאונים; כת"י ירושלים 4199, ושאר כתבי-היד.
להלן שני דוגמאות לצורת העיבוד של החיבור. ולאחר מכן אביא
את הנוסח שגרוסמן רצה לטעון שהוא הנוסח המדויק, של מעשה המכירי, ואראה שהוא עיבוד
של כמה מקורות מאוחרים יותר.
1. הלכות קצובות,[6] שבת,
אות כח, עמ' 77-78: "ומותר לחשב חשבוני מצוה, ובתינוקות מספרים להשיאה,
ומשדכין, ובכל דבר של מצוה מותר לחשב ולספר בשבת".
ראבי"ה,[7]
א, סי' שנט, עמ' 382: "ודיבור של מצוה וחשבונות של מצוה, כגון לשדך ולדבר על עסקי תינוק ללמדו תורה
וללכת לבית וועד הגוים ולפקח על עסקי רבים מותר, דכתיב: "ממצוא חפצך"
וגו' (ישעיהו נח יג), חפציך אסורים חפצי שמים מותרים".
כת"י פריז, דף 21ב: "ומותר לחשב חשבונות של מצוה, כגון להשיאה
בתינוק ומשדכין אותה, ובכל דבר מצוה. מותר לדב'ר על עיסקי תינוק ללמדו תורה, וללכת
לבית הוועד של גוים, ולפקח על עיסקי רבים מותר דכת'יב: "ממצוא חפצך ודבר
דבר" (ישעיהו נח יג), חפצך אסורין, וחפצי שמים מותרין".
החלק הראשון מקורו מהלכות קצובות, והחלק השני מראבי"ה.
2. בחלק זה בכת"י יש שילוב של הלכות קצובות
ותשובת רב כהן צדק. הדגשתי את המשפטים שהמחבר שילב.
הלכות קצובות, פסח אות א, עמ' 89: "אלו אסורין בפסח:
מורייס הלחם... וכן חיטים ושעורים וכוסמין ושיבולת שועל והשיפון מין חיטים הם
כל אילו, ואם נפלו עליהם מים או שבאו בספינה ונשרו, או בגורן נשרו מן הגשמין,
כולם אסורין בפסח, ולאחר הפסח אסורין אפילו ליהנות מהן, אלא או להשליכם בים
או לזרותן, אפילו טחנן כדי להניחם לאחר הפסח אסור".
תשובת הגאונים שערי תשובה,[8]
סי' רפה, דף כו ע"ב,
בשם רב כהן צדק: "וחטים שבאו בספינות לאכול מהם בפסח, בין
שמוטלות בספינה בלא שקים ובין הנתונות בשקים, בודקין אותן אם לחות או אם נשתנו
מראיהן או שהן משונות עליונות מתחתונות, בידוע שהגיעו אליהם מים ואסור
לאכול מהם בפסח מפני שהחמיצו, וכיון שהחמיצו עובר עליהם בבל יראה ובל ימצא,
וחייב לבערם קודם שש שעות של י"ד בניסן ואסור לו לשהותן עמו... אבל אם
נכנסו שש שעות ולא מכרן אסור למכרן ואסור ליהנות מהם ויצאו מרשותו ואי' לו תקנה עד
שיוטל לתוך האור או לתוך המים או שיתנם במתנה לנכרי אבל אם ודאי אינן לחות ולא
נשתנו מראה התחתונות מן העליונות וקשות הן ושוות תחתונות כעליונות מותר לאכול מהם
בפסח ואין חוששין לספק איסור, ואין אומרין כיון שבאו בספינות שמא נכנסו בהם
המים והיתר גמור הוא מאי טעמא: אחזוקי איסורא לא מחזקינן".
כת"י פריז, דף 40ב: "אילו דברים שאדם יוצא ידי חובתו
בפסח: חיטין ושעורין וכוסמין, שיבולת שועל, והשיפון. כל אילו מין חיטין הן. אם
נפלו עליהם מים או שבאו בספינ'ה ושרו, או ששרו מן הגשמים, אם נשתנו מראיהן שנשתנו
עליונות מן התחתונות, ולחות, אסורים בפסח, מפני שהחמיצו, וכיון שהחמיצו עובר עליהן
בבל יראה ובל ימצא, וחייב לבערו קודם שיבא שש שעו'ת דאסורין בהנא'ה, ולאחר הפסח
אסורין. ואפי'לו טוחנו כדי להניחן אחר הפסח אסור. אבל [אם] וודאי אין לחות, ולא
נשתנו מראי'הן, וקשות הן, ושוות עליונות לתחתונות, מותר לאכול מהן בפסח, שכך אמרו
חכמים: אחזוקי איסורא לא מחזקינן".[9]
דוגמאות אלו מראות כי מחבר הקובץ ההלכתי שבכת"י פריז,
עיבד את המקורות שלפניו, ועשה מהם חיבור אחיד, ולא תמיד שמר על הנוסח המקורי.
גרוסמן במאמרו 'זיקתה
של יהדות אשכנז הקדומה אל ארץ ישראל',[10]
הוכיח כי רבים מבני אשכנז הקדומה נהגו להפריש חלה אחת ושרפוה, כמנהג ארץ ישראל,
ולא הפרישו חלה נוספת לכהן, כמנהג בבל ספרד ופרובנס. ובין היתר בבירור הנוסח של
ספר מעשה המכירי, הוא מעדיף את הנוסח בכת"י פריז,[11]
האומר שמפרישים חלה אחת, 'ויש מקומות שמפרישים עוד חלה ונותנה לכהן', על פני הנוסח
בספר מעשה הגאונים,[12]
ובכת"י פרמה,[13]
בהם נאמר שיש להפריש בתחילה חלה אחת ולשורפה, ולאחר מכן להפריש חלה נוספת ולתת
אותה לכהן. אך הנוסח של הלכות חלה בכת"י פריז הוא שילוב של מעשה המכירי
[בנוסח הדומה לנוסח של מעשה הגאונים וכת"י פרמה], עם ספר התרומה הקצר,
וראבי"ה, והמלים: "ויש מקומות
שמפרישין עוד חלה שנייה", מקורם מספר התרומה ולא ממעשה המכירי. להלן הקטעים, הדגשתי את המשפטים שהמחבר שילב.
מעשה הגאונים, עמ' 26-27:
"מכאן והילך שאל ר' מנחם את ר' נתן נוחו עדן, והשיב לו. ואמ'ר ששאל על
עניין חלה בשאר ימות השנה כיצד, והשיב: בתחילה מפריש חלה ונותנה לכהן קטן שאין
טומאה יוצאה מגופו, משום שנקראת תרומה בזמן הזה, ואם אין שם כהן משליכה
באור, והיא נקראת חלת האור. ושוב מפריש חלה שנייה ונותנה לכל כהן שמוצא".
ספר התרומה הקצר, חלה, סי' פ: "הלש עיסה מפריש
מעט ממנה, ושורפה, ואם רוצה יתננה לכהן קטן שלא ראה קרי מעולם, ויאכלנה, או אף
לכהן גדול שהוא רואה קרי, אך שטבל לקריו והעריב שמשו. ומשום טומאת מת אין חששא,
ואפילו לא טבל כלל. אם מבטלה ברוב חולין מותר לאוכלה, אך הזר אסור לאוכלה על ידי
בטול ברוב. ויש מקומות שמפרישים עוד חלה שניה ככר גדול, ונותנין אותה לכהן
גדול, ואוכלה אפילו בעל קרי, ואפילו אשתו נדה".
כת"י פריז, דף 45ב: "שאלתי על עיניין חלה בשאר ימות השנה, כיצד.
והשיבני: בתחילה מפריש חלה ונותנה לכהן קטן שאי'ן טומא'ה יוצאה עליו מגופו
ויאכלינה, או אף לכהן שרא'ה קרי, והוא (טבל) גדול, אך שטבל לקריו והעריב שמשו,
ומשום טומאת מת אין חשש ואפילו לא טבל כלל. ואם ביטלה ברוב חולין מותר לאכול כל
כהן, אך זר אסור לאכלה על ידי ביטול ברוב. ואם אין שם כהן קטן משליכה לאור ושורפה,
והיא נקראת חלת האור. ויש מקומות שמפרישין עוד חלה שנייה, ונותנה לכל כהן שמוצאה
ואוכלה ואפי'לו בעל קרי".
לאחר מכן מעתיק בכת"י פריז הלכה נוספת מספר התרומה
הקצר, "צריך ליזהר שלא
יתננה בקערה עם מרק רותח", והקטע שאחריו הוא מראבי"ה, סי' קסד, עמ'
165. ולאחר מכן הוא חוזר להעתיק מספר מעשה המכירי: "מקום שאין כהן לתת לו חלה
שנייה מה יעשה", הנמצא ג"כ במעשה הגאונים, ובכת"י פרמה, ועוד קטע
ממעשה המכירי: "ושאלתי על רבי: עיסת השפחות, אם מפרישין חלה", קטע זה
חסר במעשה הגאונים, ובכת"י פרמה מובא בצורת הלכה, ולא בצורת שאלה ותשובה.
ושוב חוזר להעתיק מראבי"ה, ב, סי' תצב, עמ' 118.
אם כן, אמנם בכת"י פריז המחבר מעתיק ממעשה המכירי בגוף
ראשון, בשונה ממעשה הגאונים המעתיק בגוף שלישי, אך אין זה מעיד בהכרח על נוסח
מדוייק, שכן המחבר משלב בתוך הדברים קטעים מחיבורים המאוחרים יותר.
gmb 0073
[1] על בני רבי מכיר
וספר מעשה המכירי, ראה: א' עפשטיין, מעשה הגאונים, מבוא, ברלין תרע, עמ' X-XIV;
א' גרוסמן, 'בני מכיר וספרם 'מעשה המכירי'', תרביץ, 46 (תשלז), עמ' 110-132;
הנ"ל, חכמי אשכנז הראשונים: קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור, יצירתם הרוחנית,
ירושלים תשסא, עמ' 361-386; י' שמידט, 'עיון מחודש בספר מעשה הגאונים', ע"ג,
באר שבע 2017.
[2] ראה: מ' ויטמן,
מ' ויטמן, 'כתב-יד ירושלים 8°4199 – עיון
טקסטואלי, פלאוגרפי וקודיקולוגי', ע"ג, ירושלים תשמט, עמ' 138-147.
[4] גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 376;
הנ"ל, 'זיקתה של יהדות
אשכנז הקדומה אל ארץ ישראל', שלם, ג (תשמא), עמ' 85-86.
[9] תשובת רב כהן צדק
זו, מופיעה בקיצור בהלכות גדולות, א, מהדורת הרב ע' הילדסהיימר, ירושלים תשלב, הלכות
מרור וד' כוסות, עמ' 297, אך הלשון שם חסרה, וברור כי המחבר לקח את דבריו מהתשובה השלימה.
ובמעשה הגאונים, עמ' 20-21, ישנה תשובה בנושא זה, המכילה בתוכה את תשובת רב כהן
צדק, וראה: י' שמידט, 'עיון מחודש בספר מעשה הגאונים', עמ' 79-80.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה