דוגמאות על חשיבות נוסח כתבי היד של הלכות הרי"ף פרק ב'

 שיבושים מובהקים בדפוס:

שבת פרק כב-

 תניא סוחטין בפגיעין ובפרישין ובעוזרדין אבל לא ברמונים [של-בית מנשיא בן מנחם היו סוחטין ברמונים פיר' אבל לא ברמונים] של-בית מנשיא בן מנחם היו סוחטין בחול רמונים ועושין מהן יין ונמצאו הרמונים בני סחיטה.

בדפוסים הוחסר כל מה שבין הסוגריים, כנראה מחמת הדומות, ולכך נחסר הציון "פיר'" המודיע שאין זו מלשון הגמרא אלא פירוש הנספח לה.

רי"ף דפוס ראשון, קושטא רס"ט שבת פרק כב

משנה שבת פרק כג-

 ומטילין אותו על החול בשביל שימתין.

כך בכל כתבי היד. רק בדפוסים נהפך "שימתין" ל"שיצטנן". מכל נוסחאות המשנה, (וגם רמב"ם בפירוש המשנה ובהלכות שבת כו:ה. ) גמרא ורי"ף, זהו המקום היחיד שנתחלף לשון המשנה, פרט לכ"י של התלמוד בבלי אוקספורד 366. סביר יותר לומר שמדובר בטעות קריאה שאירע באקראי לשניהם, מאשר לומר שמדובר בחילוף לשון שורשי במשנה.

"שיפור" לשוני

רבים, משינויי הנוסח אינם שיבושים מחמת טעויות קריאה והעתקה, אלא בגדר חילופי לשון, לצרכי ליטוש ספרותי, כפי שמצוי בכל השוואת נוסח בין כתבי יד ודפוסים. אולם אין לזלזל בחשיבותם של כל אלה, כיון שלעולם לא נדע מתי תתחדש סברה התלויה באות אחת או על דיוק לשוני. וכן בכלל, ברצוננו ללמוד מכל הספרים הקדושים בנוסח הקרוב ביותר לנוסח שיצאה מתחת ידיהם הקדושים של גדולי הדורות.

בשבת סוף פרק ב' -

נוסח כתבי היד: "אמר רבי יוסי בר ר' אבון לא כוכבים גדולים שנראין ביום ולא [כוכבים] קטנים שאינן נראין אלא בלילה אלא בינונין".

ואילו בדפוסים:

אמר רב אסי בר אבון משנראו שלשה כוכבים ולא כוכבים גדולים שנראין ביום ולא כוכבים קטנים שנראין בלילה אלא בינונין.

לשון השלילה הכפולה "שאינן נראין אלא בלילה", למרות שמכביד על הקריאה, מדוייק הוא. שכן הוא בא להוציא כוכבים שנראים גם ביום וגם בלילה. ואכן כך הוא בכל נוסחאות התלמוד, ר"ח, בכל כתבי היד של הלכות גדולות, רא"ש, וכך נשמר בכ"י של הרי"ף אוקספורד 550 (הנבחר להיות נוסח הפנים של המהדורה), כ"י הרי"ף שנעתק על ידי ריבב"ן וקטע גניזה קמברידג' T-S F14.51-52. אלא שבדפוס הראשון הוחלף ללשון הפשוט יותר: "שנראין בלילה", וכך נשמר בדפוסים. אמנם נוסח זה נמצא כבר מאות שנים לפני הדפוס,  בספר העתים וקטע גניזה אחר- ספה"ב Or. 5558P דף 15. יש לציין הנוסח שבכ"י סמינר כאן מדייק עוד יותר: "שנראין בלילה ואין נראין ביום".

הרמב"ם (שבת ה:ה) העתיק את הנוסח כפי שהוא בכתבי יד של הרי"ף: "וכוכבים אלו - לא גדולים הנראים ביום, ולא קטנים שאין נראין אלא בלילה..."

שינויים במכוון "על פי סברה" של העורך

ישנם גם חלופי נוסח שנכנסו במשך דורות על ידי המעתיקים ובדפוס, על פי החשיבה המשובשת של העורך או המעתיק:

ברכות פרק ט-

 בכל כתבי היד: "על הברקים ועל הרעמים אומר ברוך שכוחו מלא העולם או ברוך עושה בראשית"

לברך על ברקים "עושה בראשית" הוא פחות מקובל (בה"ג, רמב"ם), וכנראה לא היה מוכר לעורכי הדפוס של הרי"ף, ולכן שינוהו ל: "עושה ברקים". וכך הומצאה בשם רבינו ברכה חדשה יש מאין!.

רי"ף דפוס ויניציאה רפ"א ברכות פרק ט

 שבת קנ ע"ב, (באלפס סד ע"א-ב)-

אמר ליה ר' אדא לרב אשי כי הוינן במערבא הוה אמרינן המבדיל בין קדש לחול ועבדינן כל צרכן כלומר אינו צריך לומר בין אור לחשך וג' אלא [ברוך אתה י'י אלהינו מלך העולם] המבדיל בין קודש לחול בלבד:

בדפוס נוסף שם ומלכות לנוסח הברכה, כשיטה המקובלת וכפי שעמד על כך במפורש בעל הלכות גדולות (בהוצאת ירושלים תשל"ב, ח"א עמ' 64, ועל פיו פסקו בשבלי הלקט, מהרי"ל, טור או"ח רצ"ט בשם בה"ג, אך לא בשם הרי"ף).. אולם בין עותקי התלמוד לא תמיד נעתק "ברוך ... העולם", ושמא מובן מאליו שיש להזכיר, שלא ראו צורך להעתיקו.

או דילמא, הגמרא מנוסחת בדייקנות ואין צורך להזכיר שם ומלכות, כפי שהבין הריטב"א מלשון פירוש רש"י:

והא דאמרי ר' אבא ורב אשי אמר המבדיל בין קדש לחול מותר במלאכה. פרש"י ז"ל אמר המבדיל בין קדש לחול להיכירא בעלמא ללוות את המלך ועבדינן צורכין, נראה מדבריו ז"ל שאין צריך לומר בזה ברכה בשם ומלכות אלא כיון דאמר ברוך המבדיל בין קדש לחול בהכי סגי, וכן כתב הרב ישעיה ז"ל.

נוסח הרי"ף שבדפוס יכול להסתייע בריטב"א, כפי שממשיך שם:

"אבל רבינו אלפסי ז"ל כתב שצריך לומר בא"י אמ"ה המבדיל בין קדש לחול".

הריטב"א תלה את שיטתו ברי"ף כיון שהזכרת שם ומלכות איננו בר"ח, רבו של הרי"ף, וכן איננה בלשון תלמידו הרמב"ם הל' שבת כט:ו. לא נופתע כאשר נגלה שגם בכ"י אוקספורד של הרי"ף היא איננה. הלשון המלא, כולל שם ומלכות, אכן הושלם ברי"ף קטע גניזה, ובעותק ריבב"ן, והוא הנוסח שעמד לפני הריטב"א, והוא אשר הגיע לרא"ש, ובסוף לדפוסים.

-חולין פרק ח' דף מ ע"א-

דרש מרימר הלכתא בין כבדא בין טחלא למישפדינהי בשפודא תותי בשרא שרי עילוי בשרא דאי-עבד אין לכתחלה לא.

כך בכ"י אוקספורד 550, ופרמה 2747, וכן בעיטור (בפעם הראשונה שמביאה, שער הכשר הבשר, בדפוס דף ב ע"א). ואין באמת רבותא מיוחדת בבשר טחלא יותר מכל בשר אחר, אלא מובא כהמשך למאמר הסמוך לפניו בגמ' וברי"ף: "אבל טחלא שומנא בעלמא הוא כי הא דשמואל עבדי ליה תבשילא דטחלי ביומא דעביד מילתא".

אלא שבנוסח שבאחד מקטעי הגניזה (עותק יא), בכ"י פריס 312 (כ"י ריבב"ן), בר"ן, ובדפוסים' הוחלף "טחלא" ל"כחלא" (במקום טחול- כלי דם, עטינים- כלי חלב), כבהלכות גדולות. גירסא זו עוד יותר חסרת-פשר, כפי שהרגישו התוספות (חולין קיא ע"א ד"ה תותי), דבבשר וחלב מאי שנא תותי בשרא מעילוי בשרא. ושם בשם ר"ת התירו ע"פ זה לבשל כחל בקדרה עם בשר, לאחר שקרע וטח. לפי הרשב"א (חידושים כאן), דרשת אמימר בדלא קרע וטח, שלדברי רבינו המחבר, לעיל בפרקנו, אסור לבשלו בקדרה עם בשר, כבה"ג. בטור הביא דין אמימר לגבי כבד (יו"ד ע"ג) ולא לגבי כחל (שם צ, ראה שם תמה על כך מרן הב"י, סי' ד).

"תיקון" נוסח המשנה

משנה שבת כא:ג

נוסח הרי"ף שבכתבי היד (ובספר העתים סי' קיז): "בית הלל אומרים מגביהין מעל השלחן קליפין או עצמות ובית שמאי אומרים מסלק את הטבלה כולה ונוערה".

וכן בר"ח (כאן ולקמן בגמרא קנז ע"א) בית הלל הם המקילים, כפי שמצוי בכתבי יד העתיקים של המשנה (וכן במשנה שבפירוש המשנה לרמב"ם, בכ"י המהימן ביותר- אוקספורד 395). וכן בתוספתא (שבת יז:ד). וכך לפי ההבנה הפשוטה בפירוש הרי"ף על גמרא הסמוכה, לפיו אמרתו של רב נחמן "אין לנו אלא... בית הלל כר' שמעון" אינה באה להפוך את המשנה אלא לפרש אותה, שלא הקילו בית הלל אלא בחפצים שהם ראויים למאכל בהמה (כפי שמודגש ברמב"ם הל' שבת כו:טז). זאת, בניגוד לגירסא של המשנה שהיתה לפני רש"י והתוס', (ד"ה אנו) לפיה ב"ש הם המקילים, מתוך הבנה שרב נחמן, בבואו לקשר בין בית הלל לר' שמעון המקיל במוקצה, בא לסתור את המשנה.

בדפוסים של הרי"ף הותאמה הגירסא של המשנה ל"בית שמאי אומרים מעבירין(!) מעל השולחן" למרות הניגוד לפרשנותו של הרי"ף שבסמוך.

היפוך הגירסא לטובת רש"י
בבא בתרא פרק ג' (יח ע"ב):


"אמר רב יהודה אכלה ערלה הויא חזקה תניא נמי הכי אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה"

כך בכל כתבי היד (כ"י סוטרו 144, היינו נוסח הפנים של המהדורה, וכן קטע פטרסבורג RNL Evr. II A 295.2 דף 8, כ"י ספה"ב 477. ודפוס ראשון). היא הגירסא של הגאונים המוזכרת בה"ג, וכן ברמב"ן בשם "גירסת כל הגאונים", ובעיטור ורשב"א בשם גירסת ר"ח. וכן ברא"ש ובנמוקי יוסף שם. וכך פסק הרמב"ם (טוען ונטען יב:יב).

רי"ף דפוס ויניציאה רפ"ב (ושאר הדפוסים שלאחריו) 'תיקנו' את הרי"ף לטובת גירסת רשב"ם: אינה חזקה. שמא כדי לתאם אם טור "רש"י על הרי"ף" שהדפיסו בסמוך, למרות שזו גירסא הפוכה משל הרי"ף!.

רי"ף דפוס ויניציאה רפ"ב בבא בתרא פרק ג

משנה בבא בתרא ה:ח:

"החנוני חייב להטיף"

גירסת ר"ח (בשמו ברשב"א), ור"י מיגאש נמצאת גם במשנה כ"י קאופמן וברמב"ם פיהמ"ש. וכן העיד הרשב"א שהיא גירסת הלכות הרי"ף. הפעם, אף הדפוס השני, רפ"ב, כמו הראשון- רס"ט, שומרים על הנוסח המקורי.

אולם בדפוסים האחרונים: "אינו חייב", כברא"ש.

בעותק דפוס רפ"ב שבספרייה הלאומית אנו עדים ל'תיקון' ב"זמן אמת".

Gmb 035