ישראל
פוגל, ירושלים
בין קמיצה לזרת
אגב
רפרוף בין כתבי יד נושנים, הקרה ה' לידי תשובה מעניינת, יחידאית בתחומה, שתוכנה
עוסק בבירור טעמו של מנהג נפוץ, שכמעט ולא נתנו עליו את הדעת. והוא, המנהג הפשוט
ביד שלומי אמוני ישראל (ומופיע ברוב הסידורים) בענין אחיזת הציצית בשמאל בעת קריאת
שמע של שחרית, לאחזם "בין קמיצה לזרת" דווקא. על אף שתוכנה של
התשובה מטייל בעולם הקבלה (ומטעם זה לא הבאתיה כאן בשלמותה), ראיתי לנכון להודיע
את דבר קיומה, שמא יגרום דבר זה לבירור נוסף בעניינו של המנהג, טעמו ומקורו.
בכתב
היד[1] נעתקו כמה מחיבורי הגאון
מוהר"ר יצחק חיות אב"ד סקאליא[2], וביניהם "קונטריס מה
שצריך ליקח הציצית בין קמיצה לזרת ע"פ הקבלה"[3], בו נשאל על נידוננו, והשיב
לבאר הטעם באריכות גדולה (כחמשה דפים), וכהקדמה מבאר באריכות ענין הציצית והתפילין
ע"פ כתבי האר"י ז"ל, בטעמא סברא וראיה.
כהקדמה
נתאר בקצרה את המקורות שלפנינו על מנהג זה וטעמו. והנה אין כאן המקום להאריך בעצם
ענין אחיזת הציצית בק"ש[4], ומדוע ביד שמאל דווקא (ראה
להלן בתו"ד היש"ש), שכבר האריכו בזה פוסקים שנים וגם המקובלים. עוד
נציין שבדבר זה גופא של "בין קמיצה לזרת" ישנם כמה אופנים שונים, איש
כמנהגו יעשה, ולא באנו כאן לברר פרט זה.
מקורות המנהג
מצינו
שכמה פוסקים מביאים ענין זה בשם האר"י ז"ל. הברכי יוסף (סי' כד,
שיורי ברכה סק"א), אחר שהביא דברי המהרש"ל (שנעתיק להלן באריכות), כתב:
ורבינו האר"י זצ"ל כתב לאחוז
ד' ציציות בין קמיצה לזרת, וכן נהגנו.
ובדרך
החיים להגאון מליסא, דיני ציצית, כרך כדרכו את לשון השו"ע והמפרשים למקשה
אחת:
מצוה לאחוז הציצית ביד שמאלית בין קמיצה
לזרת בשעת ק"ש וכנגד לבו, רמז לדבר והיו הדברים האלה על לבבך. וכשיגיע לפרשת ציצית
יקחם ביד ימין ויביט בהם עד שמגיע לנאמנים ונחמדים לעד, וינשק הציצית ויסירם מידו.
מ"א בשם כתבים.
אך
אע"פ שאכן ביאר האר"י ז"ל באריכות את ענין אחיזת הציצית ביד שמאל
בעת הק"ש, פרט זה של "בין קמיצה לזרת" לא נזכר כלל בדבריו, לא בשער
הכוונות, ולא בפרי עץ חיים. וכבר העיר בזה בס' כף החיים (אלא שרצה לומר
שמקור הדברים מכתבי שאר גורי האר"י ז"ל, וכפי שנראה להלן צ"ל דלא
דק):
כתב המגן אברהם ס"ק א' לאחוז הציצית
בין קמיצה לזרת, וכן כתב הברכי יוסף בשיורי ברכה בשם האר"י ז"ל, וכתב שכן
נהגו, וכן כתב בספרו קשר גודל סימן יו"ד אות י"ד. וכן כתב רבינו זלמן אות
ד', שתילי זיתים אות ה', חסד לאלפים אות ב'. מיהו מה שכתב הברכי יוסף זה בשם האר"י
ז"ל, בשער הכוונות ובפרי עץ חיים לא נזכר מזה כלום שיניח הציציות בין קמיצה לזרת,
אלא סתם שיניח ביד שמאלית, כמו שכתבנו לשונו באות הקודם. וכן בסידור הרש"ש ז"ל
לא כתב לאחוז הציציות בין קמיצה לזרת, אלא סתם שיאחזם בשמאלו. אלא דברי הברכי יוסף
הנז' הם לקוחים מגורי האר"י ז"ל. ואמנם אין בכך כלום אם יאחזם בין קמיצה
לזרת, ואף על פי שלא נזכרו בדברי מהרש"ו ז"ל, כיון דעל כל פנים הם נאחזים
ביד שמאל ואין בכך כלום, וטוב לקיים שניהם; ביד שמאל, וגם בין קמיצה לזרת.
ונראה
שהסיבה שייחסו דבר זה להאר"י ז"ל, הוא מפני שבמגן אברהם (סי' כד
סק"א), שם הובא המנהג, הובאו מיד אחריו דברי האר"י ז"ל בענין אחר,
והיה מקום לטעות שהציון "כתבי האר"י" שרשם המגן אברהם בסוף
הסעיף־קטן, מתייחס גם לתחילת הדברים אודות "בין קמיצה לזרת":
לאחוז הציצית. בין קמיצה לזרת (ברכות רמ"מ). כשיגיע לפרשת ציצית יקחם גם ביד
ימין ויביט בהם, ויהיו בידו עד שיגיע ל'נאמנים ונחמדים לעד', ואז ינשק הציצית ויסירם
מידו (כתבי האר"י).
אך
באמת במג"א נכתב מקור אחר על תחילת הדברים, "ברכות רמ"מ".
ואפשר גם שספר זה היה בלתי ידוע, וגם שמו המקוצר כפי שהזכיר המג"א לא היה
מפורסם, וממילא משתמע שהכל מהאר"י ז"ל[5].
והנה
במהדורות החדשות של השו"ע, גילו כל מטמורין וגילו לנו מיהו הספר "ברכות
רמ"מ", שהוא הספר סדר ברכות "שאזן ותקן וסדר האלוף
מהר"ר יחיאל ב"ר ידידיה זלה"ה הנקרא בפי כל ר' מיכל מָארַפְּטשיק[6] הגר בלובלין"
(מתוך דף השער). הספר נדפס לראשונה בקראקא שנת שמ"ב (קטן למאד, פחות מעשרה
דפים!), ולאחרונה נדמ"ח בהוצאת זכרון אהרן. פנינו לעיין שם, והנה הוא קיצר
בדבריו מאד, וז"ל:
קבלתי שיש לאחוז הציצית ביד שמאלית
בין קמיצה לזרת.
לא
פירש ממי קיבל, ומה טעם בדבר. אמנם זכינו ודלו לן חספא הני גברי רברבי, מנושאי כלי
השו"ע או"ח. הלא המה, הברכי יוסף הנ"ל, והגאון מבוטשאטש בס'
אשל אברהם (סי' כד, בשם חותנו)[7], והגאון מברעזאן בס' דעת
תורה (שם סק"ב), שציינו שניהם לדברי המהרש"ל בס' ים של
שלמה (יבמות פ"א סק"ג). והנה אף שודאי לא ראה בעל סדר ברכות את הדבר
בים של שלמה הנדפס, שהרי לא נדפס היש"ש עד שנת שע"ו, - אפשר ראהו בכתב
יד, ואולי שמע דבר זה מפי מהרש"ל עצמו (נפטר בשנת של"ד, בעירו של ר'
מיכל הנ"ל - לובלין). אפשר גם ששניהם ממקור אחד קבלו, שהרי אף מהרש"ל
סתם ולא פירש ממי קיבל.
בין
שאר הלכות ציצית, חורג מהרש"ל מדרכו ומביא ענינים של סוד, ואף הוא מן
המתמיהין על טעם הדבר, אלא שהסיק שאין לערער על הקבלה:
וציצית הואיל דאתא לידי, אימא בה מילתא.
קבלתי שצריך כל אדם לתפוס הציצית שלפניו בידו, מהתחלת קשר [בדפו"ח
תקנו: ק"ש] עד סופו, ולכרוך אותן ב' ציצית התלויין לפניו - על אצבע של שמאל הקרוי
קמיצה. ונראה שקבלה אמיתית וישרה היא, וכן הוא בהגהות מיימוניות סוף הלכות ציצית
(פ"ג אות פ'): במד' שוחר טוב (יל"ש ח"ב, רמז תשכג) כל עצמותי תאמרנה,
אמר דוד לפני הקב"ה, אני משבחך בכל איברי ומקיים בהן מצות כו', בחזה אני משים
הציצית כנגד הלב כל זמן שאני קורא ק"ש, שנאמר (דברים ו ו) והיו הדברים האלה אשר
אנכי מצוך היום על לבבך, כו', יד שמאלית בה אני קושר תפילין של יד, ובה אני אוחז הציצית
בזמן ק"ש. הרי שמצוה לאחוז הציצית בידו השמאלית כנגד לבו בזמן ק"ש, עכ"ה.
.... אבל לכרוך סביב האצבע כו' לא מצאתי בדברי המחברים, אלא שצריכין אנו לדברי קבלה
אשר זכרתי.
שוב מצאתי בספר ישן סיוע אל הקבלה,
וז"ל: כשתמנה תיבות פרשת ציצית, דהיינו מן ויאמר ה' אל משה לאמר, ותמנה באצבעך
מן אגודל, אז כלה תיבת 'אותו' דהיינו מ'וראיתם אותו', באצבע הקמיצה של יד שמאל. וכן
'ציצית' הראשון המוזכר בפרשה, מגיע וכלה באצבע קמיצה של שמאל, אם תתחיל למנות הכל מיד
של שמאל מאגודל כדרך שאדם מכה [בדפו"ח תקנו: מונה] באצבעותיו. על כן נהגו המדקדקים
לכרוך הציצית סביב קמיצה בעת הק"ש, וסודו עמוק, וסוד ה' ליראיו.
ותחילה
יש להעיר, שלא כתב "בין קמיצה לזרת", אלא לכרוך סביב הקמיצה, בשונה מדקדוקו
של בעל "סדר ברכות" להיותן בין קמיצה לזרת דווקא.
והנה
כפי הנראה לא מצא המהרש"ל טעם נכון בדבר שייכות הציצית לקמיצה, "אלא שצריכין
אנו לדברי קבלה". ואף על ה"סיוע" שהביא יש להתפלא, וכי מה בכך
שהתיבות כלות בכאן או בכאן, וזה דווקא באם מתחילין למנות באגודל של שמאל, אתמהא.
ואעפ"כ סיים מהרש"ל בביטוי מיוחד: "וסודו
עמוק, וסוד ה' ליראיו". אשר מעורר את לבבנו לחקור ולדרוש מהו סוד
נכמס זה. כי מה שהביא מהמדרש ומספר ישן, אינו 'סוד עמוק' כל כך, ונראה שידע היש"ש
עוד בדבר זה, והעלימו.
והנה
בכת"י (המובא להלן) הזכיר ענין זה בשם ספר "גלי הרזים",
וכמדומין היינו שהכוונה לספר הנודע בשם "גלא רזיא"[8] שנדפס לראשונה בשנת
תקע"ב במאהלוב, אמנם שם לא מצאנו דבר מענין זה. אך אחר החיפוש והעיון מצאנו
בס"ד בהוספות חדשות מכת"י[9] שנדפסו בסופו (בהוצאת
ירה"ס, עמ' תכ), וכה נאמר שם (בדילוג מה שאינו מהמצטרך לענייננו):
ותדע שהתפילין נקראים אות וחותם,
וצריך שיהיו בשלמותא ובתיקונא שלימתא, כיון דאינון תכשיטי דכלה. ולכן תמר בקשה
תכשיטיה מן חמיה, הה"ד חותמך ופתילך ומטך ... הן תפילין דאינון חותם, וציצית
דאינון פתילך ... ומכאן יש ראיה יפה לאינון דנהגין לכרוך הציצית באצבע קמיצה,
להיות יד כהה מקושטת בתרין, אצבעיה בתפילין דאיהו רצועה - באצבע צרדה [ר"ל
הנקראת 'אמה'], ובאצבע הסמוכה אליה דאיהו אצבע של קמיצה - בציצית ... ודא איהו
תפארת דאתפליג ליסוד עם נצח והוד, ותרין אצבעין רמזין לתרין ווין מן יעקב ויוסף
...
והנה
תחילת דבריו ברור מללו, שמביא סמך יפה למנהג (שכבר היה קיים לפניו) לכרוך הציצית
על הקמיצה, והנה הם כדברי מהרש"ל ממש, שלא הזכיר "בין קמיצה לזרת"
כדרך שכתב בעל "סדר ברכות", אלא רק את הכריכה על הזרת, ונמצאו שעדיין
צריכים דבריו של בעל "סדר ברכות" למקור וטעם. אמנם סיום דברי הגלא רזיא
בענין רמז האצבעות, לא הוברר פירושם כראוי, ואפשר שבהם יימצא רמז לענין זה.
ובדרך
רחוקה אפשר לשער שספר זה הוא מקור קבלתו העלומה של המהרש"ל, אי נימא שהמהרש"ל
שנפטר בשנת של"ד, כבר ראה את הספר גלא רזיא שנתחבר באותה תקופה ממש![10]
תשובת הג"ר יצחק חיות
והנה
מצאנו את כתה"י הנ"ל שבו נעתקו כמה מחיבורי הגאון מוהר"ר יצחק חיות
אב"ד סקאליא, וביניהם "קונטריס מה שצריך ליקח הציצית בין קמיצה לזרת
ע"פ הקבלה", בו נשאל על נידון דידן, והשיב לבאר הטעם באריכות גדולה
(כחמשה דפים), ובתחילה מציע באריכות סוד הציצית והתפילין באספקלריית האר"י
ז"ל. ומן הדין היה להעתיק את כל התשובה, לרוב נועם דבריו, אלא שקצר המצע ולאו
כל מוחא סביל דא, על כן נעלה בדרך קצרה להביא רק מבחר דבריו.
הועתק מכתבי הרב הגדול מהו'
יצחק חיות אב"ד דק"ק סקאלי'
נשאלתי מהחכם השלם המקובל אלקי
כמהור"ר חיים במהר"מ, על מה שגילה לנו האלהי בעל דלי הרזים, בשעת
ק"ש צריך ליקח הציצית בין קמיצה לזרת, הלא דבר הוא. ואחרי עיון בחיפוש נירות
בכתבי האר"י ז"ל ע"פ היסוד מוסד אשר גילה לנו סוד מצות ציצית,
[אפשר] לכוין אפס קצהו פירוש על דברי בעל גלי רזי', וליתן טעם לשבח בעזה"י,
וזה החלי.
תחלה צריך לבאר הפסוק, כתיב
קווצותיו תלתלים שחורות, המרומז על הציצית, והלא המה לבנים, [אלא ודאי[11]] דקאי על
התכלת, וכפי הפירוש מהקדמונים כי התכלת מדמה עצמו לגוון השחור, ומביאים ראיה
לדבריהם כי גוון שחור הוא תכלית כל הגוונין, כי הכל בהיפך שחור, ולזה נקרא תכלת.
הלא לפי פירוש זה הי' מוכרחת להיות כל הציציות של תכלת, ועינים רואות שאינו כן רק
צריך להיות חוט אחד של תכלת. אלא צ"ל שהמה שחורות ונתהפכו ללבנים.
ומעתה נבוא לביאור, דע לך שיש ג'
מיני מוחין הבאים ומתחדשים בכל יום; יש מוחי עיבור, ויש מוחי יניקה, ויש מוחין
דגדלות ...
ואחר
רוב האריכות, בתוכה גם ביאר איך האצבעות הם כנגד ה"ג חגתנ"ה, ומאמר
מתקו"ז על פסוק "מכנף הארץ זמירות שמענו", ועוד ועוד, כתב בסוף
דבריו:
וצריך להגדיל בחי' ג"ח של
זעיר ע"י חסדים שמתגלים (ועלי') [ועולים] לבחי' יד שמאל בין קמיצה לזרת,
להמתיק פעם שניה לבחי' ת"ת שלו ולהמתיק בחי' חסד שלו, והכל בבחי' חיצוניות
הנעשה ע"י מעשה ידינו, ויד שמאל הוא סוד בחי' ה"ג, ומקבלים הציצית דרך
נ"ה כאשר המה עולים בבחי' פנימיותו שלא על ידינו וכו'.
ואף
הוא לא סיים למילתיה, שכן כתב בסמוך:
ולא אאריך בזה עד שישקיף ה' עלי
משמים ויראנו נפלאות בתורתו, ועדיין לא יצאנו ידי חובתינו לפרש כל המאמר. וזה החלי
-
ונראה
שלא המשיך לכתוב, או שלא היה ההמשך לפני המעתיק.
֎
ונסיים
בדברי הרב מבוטשאטש באשל אברהם שם, שכתב איזה טעם ורמז בענין קמיצה לזרת
דווקא, באופן קרוב יותר:
מו"ח נ"י הראה לי בים של
שלמה יבמות, לאחוז הציצית בעת קריאת שמע סביב הקמיצה דשמאל, וכתב שם שיש סוד עמוק בזה.
ואולי הרמז בבחינת ארגמ"ן, שהא' כתב במגלה עמוקות שהוראתה על אור
פני א'ל, שהוא בחינה העליונה שעל גבי ד' מלאכים הק' הידועים בר"ת רגמ"ן[12], שהם בבחינת
ד' רוחות העולם כידוע. וכתיב ושמים בזרת תכן, אם כן ירמוז הזרת לבחי' האור פני א'ל
שהוא בחי' שמים ועומק שטח מעלה. וכתיב עוטה אור כשלמה נוטה שמים, וקאי ג"כ על
טלית דציצית כידוע ממנהג דאמירת פסוק זה בעת העטיפה, ולזה נכון הרמז להקיף הציצית סביב
הקמיצה שהוא התחלת רגמ"ן הנמשך אחר האור פני א'ל הנ"ל. וחוטי הציצית הם גם
כן ד' כפולות, והציצית הם בד' קצוות גם כן, הכל בבחי' רגמ"ן, ונמשך כל זה מהאור
פני א'ל. ומכל מקום בקשרים יש לנו רמז לכל הה' בחינות דארגמ"ן כנ"ל, אך הכריכות
הם בבחינת רגמ"ן לבד, ולזה נכון שיהיה הכריכה על האצבע ההתחלה דרגמ"ן כנ"ל.
והתורה שאומרים[13]
הוא בחי' האור כמו שכתוב תורה אור, והתורה הק' היא חמשה חומשין בבחי' הארגמן בשלימותו,
וכנגד האוירים דקשרים, וכמ"ש בכוונות בברכת שים שלום שיתקשרו דברי תורה הק' בלב,
ע"ש.
֎
מכל
זה נלמד, שלכל מנהג יש שורש גדול בעולמות העליונים. ואף שלא נתפרש טעמו בדברי
ראשונים – באו אחרונים וביארוהו, שכן "מנהג ישראל תורה הוא" ועולה מעלה
עד רום המעלות.
ויהי
רצון שנזכה לקיים מצות ציצית "בכל פרטיה ודקדוקיה", מנהגיה ורזיה, בכלל
כל מצוות ה' ומנהגי ישראל, אמן.
[1] ירושלים, הספריה הלאומית 8°1125. נעתק בשנת ת"פ, ע"י תלמיד
המחבר, שכתב בתחלתו: "העתקתי מכתבי מורי הרב הגאון מהור"ר יצחק חיות חונה
פה ק"ק ק"ק סקאלי', וגם אצלו למדתי החכמה זו. וכל הדברים שנכתב בין שני חצי
לבנה כזה ( ), זו היא נופך שהוספתי משלי. ארי' ליב [ב]מהור"ר פרץ זצ"ל מבראד".
[2] ואח"כ בדראהביטש, שם נפטר כ"ז אלול תפ"ו. בעל זרע יצחק על המשניות (נדפס בפפד"א תצ"ב) ופירוש על תהלים. והוא בן
הג"ר יעקב, בן הג"ר מנחם מאניש אב"ד וילנא, בן הגאון המפורסם ר'
יצחק חיות אב"ד פראג בעל פני יצחק - אפי רברבי על שו"ע יו"ד.
[3] כך נכתב בדף השער הנאה של כתה"י, ברשימת החיבורים.
[4] הגאונים כבר מודעים למנהג. ויש מהם שפסלו מטעמים שונים. ראה תשובות רב נטרונאי (תשנ"ד, ו, תשובות גאוני מזרח ומערב תרמ"ח, סי' לח אוצר הגאונים ברכות תשובות עב) .מכ"י מונטיפיורי 98, עתה NLI 4O8859 סי' רעד דף 44א): דבר זה לא דרך חכמים ותלמידים הוא זה דרך יתירות (אצ"ל: יהירות) הוא. ... הלכך העושה כן צריך ללמדו ולהסבירו אותו שלא יעשה. וכן בשערי תשובה (תקס"ב, סי' פח [מיוחס לרב האי]. מנצ'סטר ריילנדס גסטר 931 דף 260ב סי' קיו, תעתיק כאן; ... שפיר דמי למימנע יתיה, שהרי אין לקרוץ ולא לרמוז ולא להורות באצבעותיו". גנזי שכטר ב (תרפ"ט) עמוד 105. מכ"י גניזה קמברידג' T-S 10G4.1. אורחות חיים ח"א ג ע"ד, כ"י ניו יורק Rab. 666 דף 19 סוף ע"ב, בשם רב נטרונאי ובשם רב משה גאון [ע"ש].
[5] ראה לשון הבאר היטב שהעתיק לשון המג"א אך השמיט ב' התיבות (ברכות
רמ"מ): ביד שמאלית, בין קמיצה לזרת. וכשיגיע לפרשת
ציצית יקחם גם ביד ימין ויביט בהם ויהיו בידו עד שמגיע לנאמנים ונחמדים לעד ואז ינשק
הציצית ויסירה מידו, כן כתב האר"י ז"ל. מ"א.
[6] ר"ל ממדינת מורביא. נפטר בלובלין בשנת שנ"ג.
[7] אף הוא הוסיף קצת טעם בענין "בין קמיצה לזרת", ונעתיק דבריו
להלן בסוף מאמרנו.
[8] זה שמו הנכון (ע"פ דניאל ב כט), ותרגומו: מגלה הרזים. אך בדפוסים
נכתב: גלי/גליא רזא, והיינו הך.
[9] אוקספורד אופנהיים 104 נויבאואר 1820. לע"ע לא יכולנו לעיין
בכתה"י עצמו.
[10] על זהות מחברו של הספר גלא רזיא, כבר נשתברו קולמוסים רבים, ויש גם שכתבו
שהיה מגורי האר"י ז"ל, אך הספר רחוק מאד בסגנונו מכל שיטה אחרת.
ולאחרונה כתב הרב משה הלל (מן הגנזים טז עמ' רא, ועוד) שהוא המקובל ר' יעקב ארזי
[ארזי אותיות רזיא], שלעת זקנתו בא מיוון לצפת, סמוך אחר פטירת האר"י
ז"ל. ובנו שעלה לפניו הוא ר' יוסף ארזין, מתלמידי האר"י ז"ל.
[11] בכת"י נשאר רווח למילוי התיבות החסרות.
[12] ר'פאל ג'בריאל מ'יכאל נ'וריאל.
[13] בעת אחיזת הציצית.
