מדרש חדש (לירמיהו כג-כד?)

אוסף קטעי הגניזה שבקמברידג' Or. 1080 קופסא 13, עשוי להיות מהמשלוח ששלח ר' שלמה אהרן ורטהיימר לספרייה, עוד שנים לפני שזלמן שכטר הגיע לקהיר לקחת את הגניזה במלואה.

בתקופה זו, בין שנות תרנ"ב-תרנ"ז, רש"א פירסם 26 מדרשים קטנים, מחומר הגניזה שהיה בידו, בארבעה כרכים של "בתי מדרשות". לא מן הנמנע שהיו בידו מדרשים נוספים שלא הספיק לפרסם עד שלח אותם לקמברידג'.

במס' 8 לאוסף זה (מאז הועבר למקום אחר, מספרו כעת: Or.1080 C6.12 )נמצא קובץ של 5 דפי נייר שלמים, 16 שורות לעמוד, בכתיבה מזרחית בינונית.

חסר התחלתו, אך לאור העיטורים שבסוף דך 6ב, נראה שהקטע שלפנינו מגיע לסוף המדרש. וכן חסרים דף או דפים בין דף 3- 4 כאן.

לא ברור מה הנושא המשותף של הדרשות כאן. ניתן לומר, לפחות לגבי החלק השני שהוא דורש במיוחד את ספר ירמיהו, שכן דרשות שהובאו במקור בהקשר אחר, הוסבו כאן סביב ירמיהו (6ב). פסוקים מספר זו מופיעים בדפים אלה 13 פעם. הפתיחתה ביחידה בחומר שלפנינו הוא תחילת הדרשה על ירמיהו כד. אם כך, נאלץ להסביר את הדרשה שלפניו, בעניין מלכות דוד, שנגלה לנו רק סופו, מוסבת על ירמיהו כג:ה " הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וַהֲקִמתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאֶָרץ", בהקשר למשפט דוד בבני שאול, על ענין הגבעונים.

סגנונות לשון כגון "דכת' בהון" מצביעים דמיון ללשון המדרשים הקדומים, כגון בראשית רבה וויקרא רבה. וכן הלשון "מגיב", המצוי בתלמוד הירושלמי (מחוץ לירושלמי בבראשית רבה, איכה רבה וקהלת רבה, בכולם הופעה אחת בלבד) , "תמן אמרין", ובמיוחד "מהו אהן" הוא לשון שעד כאן היה בלעדי לגמרי לתלמוד הירושלמי (ראה מילון סוקולוף לארמית-יהודית ארץ-ישראלית, תש"נ, עמ' 37.) .מאידך, כמה פעמים סתם לשונו מצטט את התלמוד הבבלי, ואילו את הירושלמי מציין, כאילו הוא מקור חיצוני, פחות נודע, בלשון "בסנהדרין דארץ ישראל וביבמות" (2ב). וכן, לעומת הסגנון הלשוני העתיק במיוחד, יש בו לפחות מאמר אחד בעל בסגנון פרשני המזכיר יותר את הסגנון גאונים- המאמר שבסוף דף 2ב עד 3ב המונה 10 שאלות סביב הפרשה שבשמואל א כא, ושם כד,מאמר שפותח בלשון " ולפי דרכך את למד בפרשה זו". .

עורך המדרש נוהג לקחת מדרשים מוכרים, ולהסב אותם על פסוקים משונים, כגון הדרשה במכילתא על "ויהי באשמרת הבקר", כאן (1א) מוסב על דברי זרש להמן "אמור למלך בבקר", וסדרת הדרשות על הזית בתלמוד בבלי מנחות נג מוסב כאן (6א-ב) על הכתוב בשיר השירים " ועל פתחינו כל מגדים חדשים גם ישנים".

תודה למנהלי ספריית קמברידג' שאישרו את הפרסום, ולצוות הגניזה שם שאנו תמיד נהנים משיתוף הפעולה שלהם.

כללי העריכה: הוספתי סימני פסיק שאינם במקור. נקודה בסוף משפט כבמקור. הנוסף בין סוגריים הם השלמות שלי. הניקוד במקור.

אשמח לקבל הערות ועצות ביחס למדרש זה, שעד כאן מתחמק מכל הגדרה.

תעתיק של המדרש כאן:

Gmb 026



אפרים כספי: נזת כנה - סימן מסורה להקדמת אפרים למנשה בתורה

א. במאמר זה יידון נושא סימן מסורה "נזת כנה" לציון הענינים בתורה בהם הוקדם אזכור אפרים לאזכור מנשה. מצאנו סימן זה בכ"י סנקט פטרבורג EVR II B 10 , הסימון המקוצר לכתב יד זה בספר "המסורה למקרא" של י.ייבין הינו ל3 - ראה שם סעיף 38 בדף 21, סרטי המיקרופילם לכ"י זה במכון לכ"י הינם - 17161,62964. כתב היד כולל רוב התורה עם מסורה גדולה וקטנה ובסופו קטעי מסורה שונים , כתב היד הינו בכתיבה מזרחית.

על כתב יד זה ראה הקדמת בער-שטארק להדפסת הספר דקדוקי המקרא לאהרן בן אשר (שם עמ' XXXIV-XXXV) ותיעודו ע"פ הקולופון המצוטט על ידם הינו תשכ"א לחורבן (שנת 790) אולם לטענתם התאריך תוקן ואלו התאריך המקורי צ"ל תתכ"א לחורבן ז.א. תחילת מאה י'. וראה על כך גם בספר ההקדמה לתנך של כ.ד.גינצבורג (שם עמ' 280)

קטעי המסורה אשר בסוף כתב יד זה , הודפסו בספר המסורה של כ.ד.גנצבורג בכרך ג מסורות נוספות בפרק X - י' שכותרתו "מסורתא אחריתא מצופוט קאלה" ,שם עמ' 269-294 פירוש הבטוי "צופוט קאלי" הינו "סלע היהודים" , הישוב היהודי בחצי האי קרים. ע"פ ההקדמה לכרך זה (כמו גם ע"פ עמ' 280 בספר ההקדמה לתנך של כדג כדלעיל) - המקור להדפסה זאת של כ.ד.ג. הינו תעתיק שקיבל מפרופ' שטארק ראה גם בהקדמה של אהרון דותן למהדורה המעודכנת של ספר המסורה לגינצבורג. שם תואר בהרחבה כתב היד לרבות ציון מקור התעתיק ממנו הדפיס כדג . מתוך פרק זה קשורים לעניננו הסעיפים 72-76 (עמודים 288-289) - נושא סעיפים אלו הינו מניות וסדר השבטים בפרשת במדבר ובפרשת פנחס, ובמיוחד נדון בסעיף 76 .

ב. נושא החרוזים הסבר מילולי/לשוני של תוכן החרוזים ראה בשולי מאמר זה והסימנים המועתקים ע"י כדג בסעיף 76 זה הינו מנין וסדר שבטי ישראל בפרשת פנחס (סו' סיפ') לעומת מנין וסדר הדגלים בפרשת במדבר (ראש סיפרא). ולהלן נרשם תעתיק של קטע מסורה זה ע"פ הדפסת כדג המעומתת מול צלום המיקרופילם של כ"י המקורי המצוי במכון לכ"י בבית הספרים הלאומי בירושלים. וכאשר משמאל רשמנו את פענוח המניה העולה מהחרוז - תשומת הלב לכך כי הדגשת הבטוי "נזת כנה" בחרוז לשבט אפרים נעשתה במקור על ידי ניקוד עילי, הדגשה זאת מצאה את בטוייה בהדפסת כדג ע"י שימוש באותיות מוגדלות. ככלל אומתה הדפסת כדג מול המקור (בחרוזים הניתנים לקריאה בצלום המיקרופילם) זאת למעט חרוז זה לשבט אפרים אשר בו מופיע במקור "נזת כנה" ואלו בהדפסת כדג נרשם "בזת כנה" ולכך חשיבות מרובה כפי שנווכח להלן.

טבלה א'

ג. פענוח החרוז לכל שבט הינו פשוט בהיותו מותאם למנין השבט בפרשת פינחס, ככלל - ראש המילה הראשונה מתייחס לאלפים (אותיות ב-ו), ראש המילה השניה מתייחס לרבואות (אותיות כ-ע), ראש המילה השלישית מתייחס למאות 200-400 (אותיות ר,ש,ת), ועבור 500-700 המיוצגות ע"י האותיות הסופיות (ך,ם,ן) - האות המייצגת הינה האות האחרונה של המילה השלישית. ראש המילה הרביעית מתייחס לעשרות והוא למקרה הבודד של שבט ראובן - 30 ובאות ל.

נראה לנו ובפשטות כי הקדמת האלפים לרבואות נעשתה בהתאמה לסדר הנקוב בפסוקי התורה - קודם האלפים לאחר מכן הרבואות ולאחריהן המאות והעשרות. שיטה זאת של סימון ראשי המילים בחרוז לקבלת סך מניה, מצאנו גם בשיר האותיות המיוחס לרס"ג ואשר לכאורה ממנו עולה המניה הכוללת במקרא לכל אחת מאותיות הא-ב , גם שם מיוצגות המאות ע"י האותיות ק-ת כמייצגות 100-400 והאותיות ך-ץ כמייצגות 500-900 והעשרות מיוצגות ע"י י-צ ואלו יחידות אלפים ורבואות מיוצגות ע"י האותיות א-ט . אמנם בשיר האותיות המאות מופיעות בתחילת המילה גם עבור 500-900 ומתורגמות ע"י אות סופית נוספת מתאימה לפני המילה - לדוגמא "ך כן" עבור 500. וכן גם הסדר בשיר האותיות הינו רבואות בתחילה ורק לאחריהן האלפים בשונה מהסדר בחרוזי מניות השבטים. שיטת פענוח זאת תקיפה גם לקטעי מסורה למניות השבטים הכלולים בסעיפים קודמים בהדפסת כדג ונפרטם להלן:

סעיף 72 - זה מנין השבטים קדמיה דסיפרא איש על דגלו , לרשימה זאת נוסף לחרוז לכל שבט גם סך המניה כתוב באותיות (במקור - בשורה נפרדת מתחת לכל חרוז), אולם ללא כל קשר לאותיות החרוז , כך לדוגמא לחרוז שבט גד "העיר מקלו עם נפשו" שפענותו הינו נ ם ה מ (45650) נרשם סך ערך באותיות ה מ ו ן .

סעיף 73 - זה מנין ראש וידבר , חוזר על המניה הקודמת אבל בחרוזים שונים וללא סך מניה כתוב באותיות

סעיף 75 - זה מנין שבטים אחרונים גם ברשימה זאת נוסף לחרוז לכל שבט גם סך המניה כתוב באותיות בסעיף 75 זה מצאנו שגיאה בתעתיק המובא בהדפסת כדג לעומת המקור בשבט נפתלי - במקור כתוב באופן קריא לחלוטין "החכמה ממנו תמצא" ואלו בהדפסת כדג נרשם "החפאה ממנו תמצא" . לא ברור לנו אם שגיאה זאת נמצאת גם בתעתיק שטארק או שאירעה בהדפסת כדג בלבד. ואף הוא ללא כל קשר לאותיות החרוז , כך לדוגמא לחרוז שבט גד "מלחמה ערך" שפענותו הינו מ ך (40500) נרשם ערך באותיות מ ה.

עקב ציוני המניות באותיות ללא קשר לחרוז עצמו בסעיפים 72 ו-75 , נעלה כאן השערה כי מעתיק כתב היד לא היה מודע למשמעות החשבונאית של החרוזים שהועתקו על ידו ממקורות מוקדמים יותר ועקב כך מצא לנכון להוסיף ערכים באותיות לכל שבט ובשורה נפרדת מהחרוז עצמו ,וראיה לכך - במניה החוזרת של פרשת במדבר בסעיף 73 לא נוסף הערך באותיות מאחר וכבר צויין במניה הקודמת לה בסעיף 72.

ד. נחזור לדיון בהמשך סעיף 76 - הסימן לאחר השבטים "רשגי כזמף בדאן" אף הוא פשוט בהיותו מסמן את סדר השבטים, וזאת ע"פ האות הראשונה של כל אחד מהשבטים - למעט יששכר שלגביו לא ניתן להשתמש באות י' השייכת ליהודה שלפניו וכן לא באות ש' השייכת לשמעון שאף הוא לפניו ולכן נבחרה האות הבאה בשמו והיא כ' , וכן למעט אפרים שלא ניתן להשתמש באות א' כיון שהיא מיועדת לאשר הבא אחריו שלגביו אין בחירה חלופית מאחר ואות ש שייכת לשמעון ואות ר שייכת לראובן.

ה. את הסימן האחרון "קפוד קאנדן קחק קזנו" פענח ידידי ר' משה ארנד הי"ו - בהיותו מסמן את מנין כל אחד מדגלי מחנות ישראל במדבר.אמנם עקביות מלאה לכל ארבעת הדגלים היתה מושגת אילו הסימן של דגל מחנה יהודה היה "קופד" ולא כרשום "קפוד"

ו. וכאן אנו מגיעים לעיקר דברינו - עבור שבט אפרים הוכלל סימן נוסף באמצע החרוז והוא "נזת כנה" לאחר המילה "בכור" ובטעות הדפיס כדג "בזת כנה" אולם בעיון בצלום המקרופילם של כתב היד זהינו בבירור "נזת כנה" נ בהתחלה ולא ב וראה לעיל בצלום מקדים לכותרת המאמר שם נראה בבירור ההבדל בין "ב" של "בכור" לעומת "נ" של "נזת" . לדעתנו סימן זה מצביע על כל הענינים בתורה בהם אפרים מקדים למנשה , ורמז לכך נמצא במילה המקדימה לסימן - "בכור". וכן גם נראה בבירור כי הנקוד מעל מלים אלו מורה כי אינן שייכות לחשבון המניה.

אמנם ע"פ סדר התורה וכעולה מטבלת סקירת סדר הענינים בתורה באזכור אפרים ומנשה המובאית בסעיף ז להלן - הסימן היה צ"ל "כנז תהנ" ולא "נזת כנה" ונראה שהחילוף נעשה על מנת לקבל משמעות לשונית לבטוי שהינה - טפטוף/הזיה מהענף המורכב וראה גם רמב"ן לבראשית מט: כד הקושר את ברכת יעקב ליוסף לתהלים פ:טז "וכנה אשר נטעה ימינך".

ז. להלן ננסה להגדיר ולבסס פענוח הסימן "נזת כנה" ע"פ טבלת סקירת סדר הענינים בתורה באזכור אפרים ומנשה :

שיטה זאת של סימון ראשי המילים בחרוז לקבלת סך מניה, מצאנו גם בשיר האותיות המיוחס לרס"ג ואשר לכאורה ממנו עולה המניה הכוללת במקרא לכל אחת מאותיות הא-ב , גם שם מיוצגות המאות ע"י האותיות ק-ת כמייצגות 100-400 והאותיות ך-ץ כמייצגות 500-900 והעשרות מיוצגות ע"י י-צ ואלו יחידות אלפים ורבואות מיוצגות ע"י האותיות א-ט . אמנם בשיר האותיות המאות מופיעות בתחילת המילה גם עבור 500-900 ומתורגמות ע"י אות סופית נוספת מתאימה לפני המילה - לדוגמא "ך כן" עבור 500. וכן גם הסדר בשיר האותיות הינו רבואות בתחילה ורק לאחריהן האלפים בשונה מהסדר בחרוזי מניות השבטים.

טבלה ב'

ח. להשלמת התמונה - ראוי ליתן את הדעת למשמעות סדר אפרים ומנשה בענינים השונים בהם נזכרו שניהם גם יחד . ברור כי עד לברכת יעקב - קודם מנשה לאפרים בהיותו הבכור וכן גם ברור בפשטות כי החל מברכת יעקב (בה צוינה במפורש החלפת סדרם וסיבתה) ואילך יהיה אפרים קודם למנשה ולכן יש לברר מדוע במנית באי הארץ וברשימת נשיאי הנחלת הארץ הוחלף הסדר שנקבע בברכת יעקב, ומנשה קודם בענינים אלו לאפרים. מתוך מסכת המקורות השונים הדנים בנושא זה בחרנו להביא, לענין הקדמת מנשה לאפרים במנית פינחס, את דברי "מאיר עיני חכמים" לרבינו מאיר יחיאל הלוי מאוסטראווצא בפרשת פינחס כלשונם :

ויאמר ד' אל משה עלה אל הר העברים, ופירש"י ז"ל משכבש ארץ סו"ע (סיחון ועוג) סבר שהותר הנדר לכן אמר לו ד' עלה, וקשה לכאורה למה לא נכתב בפ' חקת תיכף לאחר שכבש ארץ סו"ע עלה אל הר העברים וגו' למה המתין עד אחר המנין בפ' פנחס, ונראה דהקדם קו' (קושיה) אחרת למה בכל מקום מונה אפרים קודם מנשה, וכאן בפ' פנחס נמנה מנשה קודם אפרים, אך דמה שנמנה אפרים קודם מנשה הוא מפני שיעקב אבינו ע"ה אמר גם הוא יהי' לעם, וגם הוא יגדל שיצא ממנו גדעון שיעשה הקב"ה נס על ידו, אולם אחיו הקטן יגדל ממנו שיצא ממנו יהושע שינחיל הארץ לישראל, וזרעו יהי' מלא הגוים שיגדל שמו שיעמוד השמש בגבעון וירח בעמק אילון, לכן כאשר כבש מרע"ה ארץ סו"ע סבר שהותר הנדר והוא יביא את ישראל וינחיל להם את הארץ ולא יהושע, לכן מנה את מנשה קודם אפרים, וכיון שראה השי"ת שהוא מנה מנשה קודם אפרים, ראה את כונתו שסבר שהותר הנדר, לכן אמר לו השי"ת עלה כו' ונכון עכ"ל.

ט. בשולי הדברים וגם זאת להשלמת התמונה בלבד - ננסה גם לפרש את משמעות התייחסות החרוזים לכל אחד מהשבטים בסעיף 76 בהדפסת כדג מעבר לפענוח סימן המניה כדלעיל

טבלה ג'

המאמר בפורמאט PDF

gmb 025