12/30/2007

Ezra Chwat- An Alternative Qabbalat Shabbat

The common content and order of Qabbalat Shabbat has been well rooted, at least since the publication of Tiqunei Shabbat, Cracow 1612 (pp 5-6). It includes six chapters of Tehillim 95-99, 29, R.S AlQabez’s Lekha Dodi, Palms 92-93. The addition of ‘Ana B’Koach (attributed to R. Nehunia b. HaQaneh) before the hymn can be found as early Isaac Vana in a manuscript dating 1647. All this has been well charted by Prof. Halamish, Hanhagot Qabaliot B’Shabbat, 1996, and has been discussed in depth by Reuven Kimelman, the Mystical Meaning of Lakha Dodi, 2003. It should be mentioned, that although commonly attributed to the Qabbalists of Tsfat, the Ari- R’H Vital , Sha’ar Hakavanot, while prescribing the minhag of going out of the city to accept the Shabbat, mention only one text- Tehillim 29, which had been established long before in this context, in Zohar I 24a. In the common version this functions as the seventh, symbolizing the Sabbath, after the six Psalms of the days of the week.
Searching the manuscript catalogue of the IMHM, one can find an alternative Qabbalat Shabbat common to eleven manuscripts. Four are found in the Haim Rosenberg collection, from Ancona, presently at UCLA. Six of the manuscripts are in a common format of a square Italian hand. Two (HUC and JTS 4082) are in a larger format combining square hand with semicursive copies of Tehillim texts. The remaining two (NLI and JTS 10199) are in Italian semicursive.
IMHM 7505 “Oneg Shabbat” London British Library Or. 10143. 42 fols. Written in Ancona, 1783, by Jacob b. Masliah. The colophone attributes the minhag to a specific Yeshiva, “Tzel Shaddai”, and testifies that “most” of it is based on the Neo-Lurianic treatise: “Hemdat Yamim”. It’s unclear what is intended by the statement that this minhag is “recently renewed”.
והוא לקוט סדר שמו"ת וסדר קבלת שבת כפי מנהג הנהוג עתה מחדש בני ישיבת צל שדי ... כתבתי וסדרתי אני הצעיר אחד מבני הישיבה לתשוקת ישיבת הנ"ל רובא עפ"י אשר הובא בספר הקדוש חמדת ימים.
IMHM 32457 Los Angeles - University of California 779 bx. 12.9
bearing a similar colophone, also from Ancona, 1786.
"מועתק מספר הקדוש ח"י[=חמדת ימים] ושאר ספרים כפי מנהג ... בני ישיבת צל שדי בכל ע"ש בחדש תת"י ... פה אנקונה נעשה ... בפרנסות ... מצליח מעובדיה יצ"ו שנת ה’תקמ"ו".
IMHM 7612 London - British Library Or. 10250 (Gaster 469)
includes the title “Qabbalat Shabbat, Collected from Hemdat Yamim” The remainder have no informative colophones;
IMHM 7664 London - British Library Or. 10302 (Gaster 303)
IMHM 32443 Los Angeles - University of California 779 bx. 11.17
IMHM 32454 Los Angeles - University of California 779 bx. 12.6
IMHM 32475 Los Angeles - University of California 779 bx. 13.8
IMHM 50677 New York - Jewish Theological Seminary Ms. 10199
IMHM 29484 New York - Jewish Theological Seminary Ms. 4082
IMHM 18181 Cincinnati - Hebrew Union College 230
Jerusalem NLI Heb. 28º7756, from the Ezra Gorodetzky Collection
All of these include the following elements, usually in this order:
1. A passage from Tiquneiu Zohar titled “Tiquna Shtita’a (the sixth)- found in the Margalioth ed. Mossad HaRav Kook , 1978, 144b line 11 to the end of 146a.
2. Six chapters of Tehillim 24, 148, 45, 87, 133, 122, as are prescribed in “Hemdat Yamim” (Izmir, 1732, p. 46b).
3. ‘Ana B’Koach (Also in Hemdat Yamim 47a in this position).
4. The Hymn: Boi Kallah by Mordekhai Dato (1525-1591). This is the second half of the hymn “Likhvod Shabbat” (Davidson, Otzar HaShirah, Lamed 914. The poet’s son (ms Rome Casanatense 116) explains that this lengthy poem is split into two halves, the latter of which to be recited as the Sabbath arrives. Both Halamish and Kimelman mention this hymn as an alternate to Lekha Dodi. Dato’s poetry has been summarized in his biography ‘Bnetivai Galiyot’, Y. Jacobson, 1996. pp.40-46.

All but one of the copies of the alternate, present different formula of combining these elements with the common version. NLI and 50677 (the two cursive manuscripts) have none of the elements of the common version, but both may be missing from the beginning of the ms. The rest of the mss. present Tehillim 95-99 (in 7612 there is just an allusion; “as in Tiqunei Shabbat”). This is followed by chap. 29 (prescribed by Ari) which is the is the seventh psalm- representing the Sabbath , except for 32443 (and possibly NLI) were it is ommitted and we remain with six, and in 32454 and 32475 chap. 100 precedes it (as is found in some present day Sephardic versions), bringing the total to eight. This is followed by Shir HaShirim. Only in 32475 are the Tehillim components presented together, 95-100, 29, Hemdat Yamim, 92. Only here and NLI do the Tehillim preceed Tiquna Shtita’a. Apparently herre it is out of order so that the Tehillim can be combined (thus losing the numeric symbolism)
If the NLI copy is complete, it presents only the alternative elements, uncombined, with six chapters of Tehillim, the seventh is 92. If so, the Hemdat Yamim chapters appear before Tiquna Shtita’a because they are the only chapters presented, replacing 90-95, thus filling their place in the order. We can speculate that this is the remnant of the original, before it was combined with the common version. Note, in Hemdat Yamim the seventh chapter is 29 as in ARI. If the components of the alternate module of Qabbalat Shabbat,replace their countereparts in the standard version, not merely suppliment them, we can see each element filling the same function. The six chapters of Hemdat Yamim and 92, instead of 95-99,29; Boi Kallah instead of Lekha Dodi. Perhaps Tiqun Shtita'a fills the function of Shir HaShirim, or Bar Yohai (as is found in some early versions of Qabbalat Shabbat). We remain perplexed. If Qabbalat Shabbat as we know it was standardized well before the late 1700's, how does a specific community revert (partially) to a pre-canonic version, or simply compose a new one? Who is this community of ישיבת צל שדי? This version was never popular enough to print, yet deemed worthy of 11 extant manuscripts. Does this indicate that it was practiced by one esoteric community? Is this minhag evolutionary- developing parallel to the standard version, or revolutionary, as is apparent in the manuscript ecvidence, or reactionary, as is alluded to in the colophone? If so, what Qabbalic figure in 18nth cent. Italy could have inspired and authorized this change? Hida? RaMHaL?

Here’s a copy of the hymn Boi Kallah (JTS : 4082). Notice the symbols are similar to Lekha Dodi, but the Qabbalic terms are more explicit. Also note in the end how the hymn leads in to Tehilim 92 and phrases from Ma’ariv, which, presumably, immedeately follow.
באי כלה באי כלה כלילת יופי כלולה באי את שבת מלכתא אל עמך עם סגולה
מה יפו פעמיך בנעלים בת הנדיבה באהבה מה נעמת אשת עטרת בעלה
מרום מראשון מקום מקדש אורי בתוך עמי שובי שובי שולמית בירה לתהלה
ראשית הכל במחשבה ולתכלית כל את סובבה בת חביבה אל הכל כל כי כל תוכל מיכל וכלא
רחוק מפנינים מברך ועל גפי מרום אורך צור מתברך בך בך מעטירה לך גבורה עם גדולה
דודך מדוד הוא תפארתך נצח והוד מסוכתך הוד בריתך יאיר יעיר מלכות צעיר וממשלה
דר את דרה על כס נברא להאיר יום מנוחה ירוץ בכה יעקב אביר יוסף משביר מכביר גילה
כבירי רון מחנות אל רב מ"ט שר מיכאל מן גבריאל ואורי סוף רפאל את נדגלה
כפופים לך כוכב מלאך גלגל יצלח בכלמהלך אם מלולך יהיה את אז לאטי אתנהלה
יאהיל ירחך יזרח שמשך עמך נכחך מקדשך תלתל ראשך טל יתמלא חדשך מלא בך נגילה
יגיה נא זיוך חשכי אתבוננה תורת מלכי ברוב חשכי אקימנה אעדנה לי כלילא
דחי רוחי את מבטחי שמע שיחי ירוח רוחי יעלה ריחי על מזבחי כל ניחוחי תורת עולה
דרשי צאנך רעיה תמה הטי אזנך היא לך חומה היי חומה לפני טורף תני טרף וכלכלה
אור פניך הסבי נא על בניך לחננה הצליחה נא שובת לשמך היום עמך חמלי חמלה
אמרי ליהודא וישראל קומו צאו כי בא גואל כל אויבי יכחיש יתיש במחול תשמח בתולה
טובל ושרץ בידו כרתי שרשי הצלחתו רובה קשתו שברי חיציו כל מליציו תוך מצולה
טור טירתך הנשמה תקוממה בעוז ידך נצח הודך שמה יותן ישיש חתן עלי כלה
וחטא הלבן אל עם סגל ולישי בן יבא יגל אבן רוגל תדוק צלם חלם חולם תוך עיר צולה
וזכור ושמור יחד במדובר בדבור אחד אזי תחת אזי תהא הוו עם ה בי הלולא
יוד וקוצה רב הנוצא הא ועוקצה אם רובצה ואו אמוצה מן הקצה היא קו אמצעי הא גולה
יאיר אלף אצל היוד דלת דולף עם הא להיות עם ואו נון יוד סוף אחר הא אמן יהא בעגלא
צללי ערב אז ינוסון ערי חורב הן ישושון אז יחסון בצל עליון הני ציון על עיר תלה
ציון יעלו מושיעים לשפוט גבעה למרשיעים צאם עם רועים יהיו אזי יראו חוזי טוב אום גולה
ועמך שבת גבירה תבא נשמה יתירה תופיע אורה רוחי יונף קרבה אל נפשי גאלה
ובכן תחון עם זו ישמר כסאך נכון על הר המור לשמך אמור נאמר מזמור שיר ליום השבת כלה
ברכו כלה מעוטרת רעיה יעלה התפארת ונצח יוד הוד עמה י'י מלך ענו לה
The first appearance of Lakhah Dodi, listed by Halamish, is in R. MA Fano’s Pelah Rimon (1582). If you still don’t want to give up on Lekhah Dodi, here’s a vesion printed in ‘Seder HaYom’ (Venice 1599. p. 43a), possibly before the standard nusah galvanized. The acrostic here is lost. Verses 2-4 sound like it’s designed for Birkat Hamazon. Verses 5-6 and 9 could function as a Piyut Maariv.
לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה
זכור ושמור בדיבור אחד נתן לנו המלך המיוחד ה' אחד ושמו אחד לשם ולתפארת ולתפלה
קדושת שבת הנחלתנו ועל הר סיני קרבתנו בתורה ומצות עטרתנו וקראתנו עם סגולה
נודה לך אלהינו כי ממצרים הוצאתנו ומבית עבדים פדיתנו בכח ידך הגדולה
בתוך ים סוף הדרכתנו ובנפול אויב שמחתנו חיים וחסד עשית עמנו להעבירנו במצולה
אתה אלהי האלהים ומי כמוך באלים משפיל גאים המגדילים ומרים אביון לגדולה
בואי בשלום עטרת בעלה וגם בשמחה ובצהלה תוך אמוני עם סגולה בואי כלה בואי כלה
בואי לשלום שבת מלכתא
ויאמר מזמור שיר ליום השבת וכו
אתה האל עושה פלא הוצאתנו מבית כלא הורשתנו בית מלא ארץ צבי מהוללה

Another member of this field of manuscripts that should be mentioned, is London BL Or. 10130 (Gaster 318). Here  Qabbalat Shabbat consists of: The Hymn: L'El Olam Nitaneh Shir by Mordekhai Dato,; Psalms 29 and 23;  Lekha Dodi (common version). The hymn L'El Olam,  a 22 verse hymn of creed, in which Shabbat is a marginal subject, also appears in Qabbalat Shabbat service in mss:
Institute for the Research of Italian Jewry (Jerusalem) 84.
 London - British Library Or. 10302 (Gaster 303)
Cincinnati - Hebrew Union College 230

gnb 0007

12/19/2007

Ezra Chwat: Addenda to R. Hananel, Sanhedrin

Amishuv Sorek, An Avrekh at Yeshivat HaKotel, wrote to me requesting manuscript information on RaH Sanhedrin 17b. Commenting on the Talmud stipulation requiring a minimum of 120 community members to justify a local Sanhedrin, yet lists only 114. Rah (in Talmud, Vilna edition, copied from ms Rome, Angelica 83) supplies the remaining 6: הוסף עליהן ו' טבח ורופא ואומן ולבלר ומלמד תינוקות Obviously this accounts for only five. Rambam in both Sharkh Al-Mishnah (I 6) and Mishneh Torah (Sanhedrin I 10) supplies an alternative list, ושני גבאי צדקה ועוד אחד כדי שיהיו שלשה לחלק צדקה, ורופא אומן, ולבלר, ומלמד תינוקות Indicating that his copy of Rah , just like ours, falls short of the required six, which demands an alternative list. RaH ms London BL Add. 27194 (Cat. 408) fol. 79b presents a reading that finds the missing community member: ומלמדי תינוקות Apparently, even in a community of 120 members, one melamed, with no rival, is not sufficient. With a second look at Angelica 83 (fol. 81a end of line 21) with a little gestalt, one can discern a small hook at the left end of the “dalet”, possibly a vestige of the missing “yud” that was inscribed too close to the “dalet”- thus the missing 120th “yid”. Once I’m at it, because Vilna copies only the Angelica ms, they are missing a folio from the beginning of chapter II (18a-20a). This lacuna should be completed with the use of the BL copy. Note, both BL and Angelica are missing the large lacuna between 55b-88b, and both signify the lacuna with an open space and the identical warning (copied in Vilna 55b), yet one cannot conclude that the former was copied from the latter. Notice RaH’s remark after he presents the maaseh alluded to in the Gemara (19a): “thus we have heard but have not seen it written”. This is a significant reversal, ushering in the post-Gaonic era where the written transmission is more respected than the oral one. The last two sentences from “safsal” on, are from Yerushalmi Sanhedrin II 2, although this is not labeled in the text.

R. Hananel, Sanhedrin 18a-20a MS London BL Add. 27194 fol 80b l. 20 – 82a l. 15

כהן גדול דן ודנין אותו כו' ירושלמי(סנה' ב:א) ניחא דן דנין אותו אמאי וימנה אנטלר. הגע עצמך שנפלה שבועה ואנטלר בשבועה. מיהא שמעינן דיכול הנתבע למנות אנטלר ולא תני במתני' דנין אותו אלא היכא דליכא עליה שבועה דאי לא הוה מתנה עליה וכי אית ליה לנתבע למנויי אנטלר אלא מדקדחי הגע עצמך שנפלה שבועה ש"מ כדאמרי' היא.(בבלי יח ע"א) דן פשיטא דהא כתי' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. ודחי' משום דבעי למימרא סיפא דנין אותו תנא נמי דן. ואקשי' וכי גברא דלא כייף לדינא מצי דיין איהו לאחריני והאמ' ריש לקיש התקוששו וקושו קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים. אלא תנא כהן גדול משום מלך. ואיבעי תימ' הא לא קשיא מתני' אתא לאשמועינן דדיינינן לכהן גדול כהדיוט כדתניא כהן גדול שהרג נפש במזיד נהרג בשוגג גולה ואם עבר על עשה ועל לא תעשה הרי הוא כהדיוט לכל דבריו.(יח ע"ב) מהו דתימ' כיון דכת' את הדבר הגדול יביאו אליך ואמ' רב אדא דבריו של גדול הוה אומ' כל מילת' דגדול קמ"ל דבר גדול ממש כגון דיני נפשות אבל שאר דבריו לא. מעיד ומעידין אותו: ומתמהי' מעיד והתניא והתעלמת פעמ' שאתה מתעלם הא כיצד כהן והוא בבית הקברות זקן ואינה לפי כבודו או שהיה מרובה שלו משלחבירו פטור מלהשיב אבידה אחיו קתני מיהא דזקן ולא לפי כבודו כלומ' כי אינו כבוד הזקן להיות מחמר ומנהיג אחרי הבהמה פטור הכא נמי כיון שאין כבודו שלכהן גדול להעיד בפני ב"ד דזוטר מיניה פטור. ואוקמ' רב יוסף מעיד לבן מלך במושב המלך. אין מושיבין מלך בסנהדרין שאם יאמ' הוא זכות או חובה אין יכולין להשיב על דבריו ולבטלן כדכת' לא תענה על ריב קרי ביה רב. ואין מושיבין מלך וכהן גדול בעיבור שנה כי שניהן אינן רוצין בעיבור שנה המלך משום אפסניא פי' ההוצאה שנותן לחיילותיו חדש בחדש. הוא נוטל המס בשנה ומפזר להן בכל חדש וחדש ואם יוסיפו חדש צריך ליתן להן משלו לפיכך דוחה העיבור. כהן גדול נמי שצריך לטבול ביום הכיפורים ה' טבילות ואם יעברו השנה יבוא מרחשוון תשרי ומתיירא מן הצינה לפיכך דוחה העיבור. ש"מ ירחא בתר ירחי אזלא ובמרחשון לעולם הצינה מצויה ואע"פ שנקבע בשם תשרי. איני והא אינהו רעואתא [פי' רועי בקר] דהוו קימי באדר ואמרו דברים הנמצאים באדר וכיון שלא מצאו כן עיברו את השנה על פי הרועים הללו. אלא בחשבון ב"ד ועשו דברי הרועים סייוע לחשבונם. כהן גדול אינו מייבם אשת אחיו הנשואה דהיא אלמנה בעולה וקאי עלה בעשה משום שהיא בעולה וקאי עלה בלאו משום שהיא אלמנה. והוא מוזהר ליקח בתולה ולא בעולה ומצות יבום עשה הוא בלבד יבמה יבא עליה (יט ע"א) לא אתי עשה דיבום ודחי לא תעשה דאלמנה ועשה דבתולה. אבל מן האירוסין שהיא בתולה ולא קאי עלה אלא בלאו יבוא עשה דיבום וידחה לא תעשה דאלמנה. ופרקי' גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה פי' בביאה ראשונה שקיבלה הריון מותר מכאן ואילך אסור וגזרי' זו מפני זו. תניא נמי הכי ואם [קדמו] ובעלו [ביאה ראשונ' קני] ואסור לקיימן בביאה שנייה. מת לו מת אינו יוצא לאחר המיתה. ת"ר ומן המקדש לא יצא עמהן אינו יוצא אבל יוצא אחריהן כיצד הן נכנסין והוא נגלה הן נגלין והוא נכסה. כיון דאית ליה היכירא לא אתו למינגע ר' יהודה אומ' אינו יוצא מן המקדש כלל. דדילמ' אגב מריריה מקרי נגע. כשהוא מנחם אחרים כל העם עוברין זה אחר זה. והממונה ממצעו בינו ובין העם. ת"ר כשעובר בשורה סגן ומשיח שעבר מימינו וראש בית אב ואבלין וכל העם משמאלו ש"מ היינו סגן היינו ממונה וש"מ אבילין עומדין וכל העם עוברין. וש"מ אבילים לשמאל מנחמין הן עומדין. ת"ר בראשונה היו משפחות בירושלם מתגרות זאת אומרת אני עוברת תחילה וזאת אומרת אני עוברת תחלה התקינו שיהו כל העם עומדין והאבלין עוברין. החזיר ר' יוסי הדבר בציפורי שיהיו אבלין עומדין וכל העם עוברין. התקין ר' יוסי שלא תהא אשה עוברת בשוק ובנה אחריה משום מעשה שהיה. אומ' כי היתה אשה מהלכת בשוק ובנה אחריה החזיקו פריצים הנער והכניסוהו לחצר נכנסה אמו אחריו להצילו ויתעללו בה ועל זה המעשה היה תקנה ר' יוסי. ושמענו כך אבל כתוב לא ראינו כך. והתקין עוד להיות הנשים מספרות בבית הכסא משום יחוד. אמ' ר' יאשיה רבה אין שורה פחותה מי' בני אדם ואין אבלין מן המניין בין אם הן עוברין בין אם הן עומדין. כשמנחם אחרים אומ' להן התנחמו. וכשמנחמין אותו אחרים אומ' לו אנו כפרתך והוא אומ' להן התברכו מן השמים. מלך לא דן ולא דנין אותו. אוקימנא במלכי ישר' ומשום מעשה דעבדיה דינאי מלכא שהרג נפש אחד משיר' כאשר מפורש בגמ' זו אבל מלכי בית דוד דנין ודנין אותן שנ' בית דוד כה אמ' יי'י דינו לבקר משפט אחרין אינן נידונין ולא נכנסין תחת הדין. אין יכולין לדין אחריהן. והכת' תתקוששו וקושו קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים. ירושל' (ב:ג)אין דנין את המלך על שם מלפניך משפטי יצא.(בבלי יט ע"ב) מלך לא חולץ ולא כו' ר' יהודה אומ' אם רצה לחלוץ ולייבם זכור לטוב ואפי' למאן דאמ' נשיא שמחל על כבודו מחול מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנ' שום תשים עליך מלך שתהא אמתו עליך ור' יהודה אמ' לך מצוה שאני. ירושל'(ב:א) אמ' ר' אלעזר כהן גדול שחטא מלקין אותו ואין מעבירין אותו מגדלותו שנ' כי נזר שמן משחת יי'י עליו אני יי'י כביכול מה אני בקדושתי לעולם אף אהרן בקדושתן לעולם. ריש לקיש אמ' נשיא שחטא מלקין אותו בב"ד של ג'. תני אין אנינות טמאה אלא למת בלבד ואע"פ שיש אנינה בלא מת כמו שנ' ואנו הדייגים ואנו ואכלו פתחיה. (בבלי כ ע"א)פי' ערסה דגדא מיטה שנסרין עליה. ערסה דצלא מיטה שיש לה שתי ארוכות [כאן מתחיל הדף הבא בכ"י רומא] ושתי רחבות ונקליטין וסירוג [כ"י לונדון: וסירג] באמצעיתה. (ירושלמי ב:ב) ספסל אין בו משום כפיית המטה. כהן גדול חייב בכפיית המטה. תני ההספד וכל העוסקין בהספד מעשה היה והפסיקו רבותי' לקריית שמע ולתפילה.[כאן ממשיך הדפוס] אין נושאין אלמנתו וכו

Also, our common version of the Talmud is usually a photo-offset of Vilna, which is missing the RaH at the end of chapter 10. Although this material is available in the Angelica ms, this is a long page, and they apparently ran out of room. Tuviah Katzman has shown me that this is not so in the Vilna offset published by Sulzinger in New York 1948, which is copied from a version of Vilna that had this RaH. I present here a copy directly from the manuscripts as The Vilna (Sulzinger)copy is errant in a few places. Notice the signature at the end. We can safely conclude that there is no point in searching for RaH on chapter 11 (‘Pereq Heleq’).

R. Hananel, Sanhedrin 89b-90a MS Rome Angelica 83 fol. 110b line 31 – fol. 111a line 24. [Addenda from BL 408 in square brackets]

אמ' רב חסדא (בבלי סנהדרין צ ע"א) מחלוקת בעיקר הגוף דע"ז וקייום מקצת דע"ז כי בקש להדיחך מן הדרך אפי' מקצת מן הדרך. אבל המדיח בעיקר הגוף דשאר מצוות דברי הכל פטור. ומותיב עליה רב המנונא ללכת זו מצות עשה בה זו מצות לא תעשה. ואי ס"ד בע"ז [עשה בע"ז] היכי משכחת לה. תרגמה רב חסדא ונתצתם את מזבחותם ובא והדיח ואמ' אסור לנתוץ מזבחותם. ופליג עליה רב המנונא במדיח בעיקר הגוף דשאר מצוות. ואמ' רבנן אמ' בסקילה ור' שמעון בחנק. אבל במדיח בקייום מקצת שאר מצות ובביטול מקצת דברי הכל פטור עד דמתידע לך. ת"ר המתנבא לעקור דבר מן התורה חייב לקיים מקצת ולבטל מקצת ר' שמעון פוטר. ובע"ז אמ' היום עובדה ולמחר ביטלה דברי הכל חייב. אביי סבר לה כרב חסדא ומתריץ לה כרב חסדא כול'. רבא סבר לה כרב המנונא ומתריץ לה כוותיה. המתנבא לעקור דבר מן התורה חייב. לרבנן בסקילה ר' שמעון בחנק. לקיים מקצת ולבטל מקצת דשאר מצות דברי הכל פטור. ובע"ז אפי' אמ' היום עובדה ומחר ביטלה חייב לרבנן בסקילה לר' שמעון בחנק. וקיימ' לן כרב המנונא דרבא קאי כוותיה. א"ר יוחנן בכל אם יאמר לך נביא עבור על אחת מן המצוות שבתורה שמע לו חוץ מע"ז שאפי' מעמיד לך חמה באמצע רקיע אל תשמע לו. תניא ר' יוסי אומ' הגיעה תורה סוף דעתה של ע"ז לתת שכר לצדיקים לפיכך נתנה תורה ממשלה בה למען כי הוא מנסה אותך והזהירך שאפי' מעמיד חמה באמצע רקיע אל תשמע לו. תניא אמ' ר' עקיבה חס ושלום שהקב"ה מעמיד חמה לנביא השקר. אלא האי דכת' ונתן אליך אות או מופת ובא האות והמופת בהיותו נביא אמת כגון חנניה בן עזור שהיה בתחילתו נביא אמת ונתן אותות ומופתים ובאו. ואחרי כן סרח ונעשה נביא השקר. ולמען נסות את ישר' השרה שכינתו עליו כתחילה שידע הקב"ה כי ישוב ויסרח באחרונה ובשביל זה הניחו בעולם. פי' כגון זה המזהיר הכת' שלא תשמע לו. וקיימ' לן כר' עקיבה. אבל נביא השקר מתחילתו חס ושלום שהקב"ה נותן אות או מופת על ידו להטעות עולמו. בועל בת כהן נשואה בחנק וזוממיהן בחנק שנ' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו לאחיו ולא לאחותו. הדרן עלך אילו הנחנקין וסליקא לה מסכת סנהדרין שבח ותהילה ליוצר הרים.

gnb 0006