1/26/2021

יעקב מ. שורקין: למען ירבו ימיכם

 

בס"ד

למען ירבו ימיכם

אחת מן החידות שבמסורת של הסידור תפילה האשכנזי, היא בנוגע לפסוק "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" וגו', בסוף פרשה השנייה של קריאת שמע. בסידורים אשכנזיים מאז ומעולם ועד דורות אחרונים, רווח המנהג להתחיל "למען ירבו ימיכם" אחר רווח המפסיק, כאילו מדובר בפרשה נפרדת.

תופעה הזאת תמוהה, והלא בספר תורה, "למען ירבו ימיכם" מהווה המשך גמור אל פסוקים שלפניו, והפסק כאן מניין. גם חשש איסור יש בדבר, שהרי כבר אמרו בברכות י"ב, ב': גמירי: כל פרשה דפסקה משה רבינו - פסקינן, דלא פסקה משה רבינו - לא פסקינן.

הסברים רבים נאמרו בדבר, מקצתם דרך דרש. אמנם יש אומרים אשר זאת טעות של מעתיקי הסידורים שהשתבשו בדבר. ברם בדיקת כ"י רבים מגלה העובדה והמציאות, שמסורה הזו עתיקה היא, לפחות מימות רבינו תם במאה ה-י"ב, ומקיפה המון סידורים רבים, מצרפת, אשכנז ואיטליה, ודוחק גדול לתלות מנהג שורשי כל כך במשגה. נציין לדוגמא;

1.  מחזור ויטרי, קלגסבלד, אביגדור, פריס, צרפת, מאה י"ב, דף 40, תמונה מס' 1

2.  מחזור ויטרי, ספריית בית המדרש לרבנים, ניו יורק, ארצות הברית Ms. 8092, ד'תתקס"ד? (1204), דף 19ב, תמונה מס' 3

3.  מחזור ויטרי, הספרייה הבריטית, לונדון, אנגליה Add. 27200, מאה י"ג, דף 36ב

4.  סדור מנהג צרפת לכל השנה, ספריית קורפוס קריסטי קולג', אוקספורד, אנגליה Ms. 133, מאה י"ב, דף 44ב, תמונה מס' 2

5.  סדור מנהג צרפת לכל השנה, הספרייה הלאומית של צרפת, פריס, צרפת Ms. hebr. 634, מאה י"ב-י"ג, דף 30א.

6.  סדור מנהג צרפת לכל השנה, הספרייה הלאומית של צרפת, פריס, צרפת Ms. hebr. 632, מאה י"ג, דף 21ב

7.  סדור מנהג צרפת לכל השנה, ספריית פלטינה, פרמה, איטליה Cod. Parm. 3518, ה'ס"ו (1306), דף 6

8.  סדור מנהג אשכנז, הספרייה הבריטית, לונדון, אנגליה Add. 11639, מאה י"ג,דף 180א.

9.  סדור מנהג אשכנז, הספרייה הלאומית של אוסטריה, וינה, אוסטריה Cod. hebr. 75, מאה י"ג, דף 28.

10.                    סדור מנהג אשכנז, הספרייה הבריטית, לונדון, אנגליה Add. 27556, מאה י"ג-י"ד, דף 26א.

 


תמונה מס' 1



תמונה מס' 2



תמונה מס' 3



 

היו מחברים אחרים אשר תלו תופעה הזו במנהג קהילות רבות, שהרב בבהכ"נ רגיל לקרוא בקול רם מ"למען ירבו" ואילך. למעשה המסתבר שנהפוך הוא, אשר מנהג זה נקשר ברווח הסידורים דווקא, מפני שהתיעוד הראשון למנהג קריאת "למען ירבו" בקול, מצאנו בספר "דברי קהלת" משנת תרכ"ב, ולא מצאנוהו מוזכר בשום מקור קדום. מדובר אפוא במנהג שהתחדש במאות אחרונות, ולא שייך להסביר תופעה העתיקה הנ"ל שבסידורים בזה העניין.

הסבר אחד לא עלה על הדעת עד היום, שמא אולי הייתה קיימת איזו מסורת אשכנזית מוסמכת כל שהיא, אשר קיימה אצל "למען ירבו" רווח פרשה אף בס"ת, מזוזה ותפילין. הלא אם אמנם מסורת כזו התקיימה, ודאי קושיא מעיקרא ליתא, באשר רווח הסידורים אצל "למען ירבו ימיכם", משקף כמובן המציאות שבמקורו, היינו בפרשיות של סת"ם.

אכן נודע הדבר, כאשר באמת כעת מצאנו מספר מקורות אשכנזיים עתיקים, שעושים ריווח פרשה אצל "למען ירבו", מקצתם בצורת פרשה הפתוחה הפותחת שורה חדשה, ומקצתם בצורת פרשה הסתומה המופיעה אחר ריווח באותה השורה, ואלו הם אשר ראינו בינתיים:

1.  ספר תורה, ספריית הוטיקן Ms. ebr. 2, מאה י"ד, דף 66א, תמונה מס'     4.  

5.  

תמונה מס' 4


תנ"ך : עם ניקוד וטעמים, מסורה קטנה וגדולה, ספריית המדינה בברלין, ברלין, גרמניה Ms. Or. fol. 1, מאה י"ד, דף 210א-421, תמונה מס' 5

תמונה מס' 5


תורה והפטרות, ספריית אוניברסיטת ורוצלב, ורוצלב, פולין, מאה י"ד-ט"ו, דף 250ב

תנ"ך : עם ניקוד וטעמים, מסורה קטנה וגדולה, ספריית פלטינה, פרמה, איטליה Cod. Parm. 3286, מאה י"ג-י"ד, דף 91ב, תמונה מס' 6

תמונה מס' 6


תיקון לכתיבת מזוזהתורה, הפטרות ומגלות, הספרייה הבריטית, לונדון, אנגליה Add. 9403, דף 228ב,

6.  תיקון לכתיבת מזוזה: ראבי"ה השלם ד' עמ' ר"צ, צילום מספריות הבודליאנה, אוניברסיטת אוקספורד, אוקספורד, אנגליה Ms. Opp. 66, תמונה 7

תמונה 7



 

הרוב בס"ת אשכנזיים, ודאי אינו מקיים רווח פרשה הזאת, אך כפי הנראה, המסורת של הסידור שם, ראשיתה ותחילה, הרי מבוססת דווקא על אותה המסורת מיעוט, אשר אמנם מקיימת שם פרשה, וממילא ממקומה לא זזה.

האפשרות שלהיפך, כי אולי הספר תורה, החומשים והמזוזות, מושפעים מנוסח הסידור, רחוקה היא משני נימוקים:

אחד הוא שיותר קרוב, כי הפרשיות שבתורה ובמזוזה, המעכבות ופוסלות אפילו בדיעבד, וכל הדורות דקדקו והקפידו בהם מאוד, ואף בחומשים שלהם דייקו בפרשיות כמו ס"ת, כניכר בכתבי היד רבים, מהם נטלו והושפעו הסידורים, ממצב בו הסידור אשר אין הפרשיות מעכבות בהם, לא מן התורה ולא מדרבנן, הינם סיבת שינוי הפרשיות שבתורה המעכבות.

כל שכן תיקוני המזוזות, שנערכו בידי רבותינו הראשונים חכמי ההלכה, ודאי מדוקדקים ביותר. אע"ג שבידינו העתקים מכתבי ידם, מסתמא אין לחשוב ששינו פרטים חשובים אלו בהעתקה.

השני הוא, שבמידה וספר תורה, חומשים ומזוזות, מן הסידור תפילה הושפעו, הרי הקושיה רק מתחדדת ומחריפה, הכיצד אירעה חלוקה הזו בהמון סידורים עתיקים ועד עתה, הנוגדת ונסתרת מן המסורת של הפרשיות שבתורה. האפשרות מאידך, כי הסידורים מן התורה הושפעו, הלא תיישב בטוב גם מסורת של הסידורים, וגם מציאות שבאותו ספר תורה, חומשים ותיקוני המזוזה.

הכלל בסידורים ישנים באמת, אשר ביחס לפרשיות של מקרא, לעולם יעתיקו הצורה המקראית, כמו בצורות שירת הים, מזמורי תהילים, וביניהם בייחוד הודו - כי לעולם חסדו, ובכן סברה היא, אשר גם חלוקת "למען ירבו ימיכם" משקפת אמנם מסורת מסוימת של פרשיות תורה, עפ"י קבלתם, וכפי שהראנו.  

במדרש פתרון תורה הפרסי (ראה http://imhm.blogspot.com/2016/09/blog-post.html, המרחיב במהות מדרש זה וענינו) פרשת ואתחנן, עמוד 244: למען ירבו ימיכם וג', ז' ה' ש' ה' (= זה הוא שאמר הכתוב) דור הולך ודור בא וג' אמ' ר' יצחק מלכות נכנסת ומלכות יוצא וישראל היו לעולם קיימין וכו' למען ירבו ימיכם, והלא כבר נאמ' הכת' להלן ולמען תאריכו ימים על האדמה וג', למה נצטרך הכת' לומ' כן, למען ירבו ימיכם, אילא ללמד שנא' על שעה ולימות המשיח ולעולם הבא. למען ירבו ימיכם, בעולם הזה. וימי בניכם לימות המשיח וכו' 

מבדיקת 45 דרשות בפתרון תורה (ע"פ פרוייקט השו"ת) אשר מתחילות כן: ז' ה' ש' ה' (= זה הוא שאמר הכתוב), מסתבר שכולם, מלבד "למען ירבו", ראשי פרשה חדשה הם! מתברר שדרך בעל מדרש זה לפתוח בראשי פרשה, ולהעמיד עליהם מדברותיו. מכאן הוכחה נוספת שהיו ספרים אשר אכן העמידו רווח פרשה אצל "למען ירבו ימיכם".

מכאן רווח נוסף. כבר גילו החוקרים ביחס לפרשיות אשכנזיות מחודשות, שרובם ועיקרם אינן המצאות מקומיות, אלא שהיו בידיהם מסורות מזרחיות עתיקות, אלטרנטיביות ושונות מהמקובל, עיין https://jewish-faculty.biu.ac.il/files/jewish-faculty/shared/JSIJ14/peretz.pdf. הלא מעתה נמצא שאף פרשת "למען ירבו ימיכם", אשר מוכרת בעיקר מספרים אשכנזיים, אפשר ששורשה הוא במסורת מזרחית מסוימת מזמן הגאונים, לפי היוצא מהמדרש פתרון תורה הפרסי מימי הגאונים. 

נוסיף עוד כמה נקודות: 

הרב אהרן גבאי, הוסיף: 

  • הריווח קיים אף בסידורי הספרדים לפני הדפוס (דווקא). אכן נכון הוא בבדיקת כ"י שעשיתי. 
  • יש שרידים מסידורים מזמן הגאונים, אשר כבר בהם מופיע פיסוק למען ירבו.
(כל זה חיזוק לטענתי אשר במאמר, כי העניין לא התחיל באשכנז, אלא מהמזרח בימי הגאונים. )
  • המציאוֹת  אשר בספר תורה, חומשים ומזוזות מעטים, אינם אלא מושפעים מן הסידורים, בעוד סיבת קטע למען ירבו היא להשערתו, מפני מנהג גאונים לחלוץ התפילין ערבית כשאומרים למען ירבו בק"ש. לכן נעשה הריווח בסידורים, לסימן הפסקה לחליצת תפילין.

 
האמת שכבר קדמו אותו בהשערה הזאת מחברים אחדים. נדמה לי שהראשון הוא בעל תועפות ראם, מפרש ספר יראים. 
אציג את הקושיות שעל אפשרות כזאת:
ראשית, מדובר בתיאוריה, השערה בעלמא, לתלות רווח הפרשה, ולקושרו בחליצת תפילין, ללא יסוד מפורש, מקשר בין הדברים.
ריווח הזה, נמצא בסידורים ישנים, בשחרית תמיד, כאשר מעשה חליצת תפילין המדובר, בערבית דווקא.
חלקו רבני התימנים (לגבי מנהג של תימן עד היום בצומות אשר מניחים תפילין גם במנחה, וחולצים שם, אך יש אומרים שהוא מנהג שנתחדש) אם חליצת תפילין היא אצל "למען ירבו ימיכם", או בסופו דווקא, בתיבות "כימי השמים על הארץ". 

מקורות נוספות בכתבי הגאונים :
  1. ספר העיטור שער א - הלכות תפילין דף ס טור ג: וששאלתם ממנהגא דרבנן כך ראינו גאונים ואב"ד ואלופים הראשונים וכל חכמי הישיבה כך מנהגן [שאין] חולצין עד כימי השמים על הארץ של ערבית, והו"ד ע"י הגה"מ משם לב"י גם ד"מ. רבינו מנוח. בדברי חמודות הלכות קטנות הלכות תפילין סימן יז: וטעם המנהג דמניחים אותם עד אחר קריאת פרשיות של תפילין.  
  2. תשובות הגאונים - שערי תשובה סימן קנג: לשר שלום: ומנהג ב' ישיבות שחולצין לאחר כימי השמים על הארץ של ערבית. תורתן של ראשונים.
  3. ספר הלכות קצובות שימוש תפילין ועשייתן אות ט"ז: שדרו ממתיבא מניחין אותן בערבית עד כימי השמים על הארץ וכו' הלכות פסוקות.
  4. תשובות רב נטרונאי גאון - ברודי (אופק) אורח חיים סימן ז: וששאלתם תפילין לאחר שקיעת החמה, רבותינו היכי עבדי. כך ראינו מהם שהיו עושין, שמניחין אותן קודם שקיעת החמה ומתפללין בהן תפילת [המנחה], וקורין קריית שמע עד ויאמר ה', ומסלקין אותן בויאמר ה'. חמדה גנוזה.
ובראשונים: 
ספר שבלי הלקט - ענין תפילין: ומנהג בשתי הישיבות לאחר כימי השמים על הארץ אז מסלקין אותן
  • נמצא אפוא שאין יסוד כ"ש בגאונים לחליצתם אצל "למען ירבו", רק "כימי השמים על הארץ" דווקא. לשון רב נטרונאי הנ"ל: עד ויאמר ה', ומסלקין אותן בויאמר ה', הרי מפורש ביותר. גם אינו מסתבר שיפסיקו ב"אמצע פרק" לחליצת תפילין, (עיין ס' אות חיים ושלום בעמוד כ').  
  • לכן, לכאורה הסבר זה לריווח אצל "למען ירבו" דוחק גדול, שהלא לא שם באותו רווח, חולצין התפילין, רק אחרי כימי השמים על הארץ, טרם אמירת ויאמר. 
  • אשר ממילא הקושיא במקומה עומדת, וחוזרת טענה ואפשרות, אשר ברקע זה הריווח, עומדת מסורת מסוימת מזמן קדום, שאמנם "למען ירבו ימיכם", פרשה נפרדה הייתה.      
  • גם מצאנו בלשון הטור אורח חיים סימן סד: טעה בין פרשה לפרשה, שהוא יודע שהוא בסוף הפרשה, ואינו יודע אם בסוף הראשונה או בסוף השנייה, יחזור לסוף פרשה ראשונה, ויתחיל והיה אם שמוע, טעה בוכתבתם, ואינו יודע אם בוכתבתם שבפרשה ראשונה או בשנייה, חוזר לוכתבתם שבראשונה, וה"מ שלא התחיל למען ירבו ימיכם, אבל התחיל למען ירבו, בידוע שסיים פ' שנייה, וא"צ לחזור, שכן הוא הרגל לשונו, לומר למען ירבו אחר פרשה שנייה
  • ובס' אורחות חיים לתלמיד החתם סופר ז"ל, על לשון הטור: ותמוה דחדא פרשה היא, וכן כתוב בתורה, ובמתני' בין הפרקים בין והיה לויאמר. 

 

gmb 0077

 

 

6/24/2020

יעקב שורקין: "ואת בת היענה" על מנהג נדיר שניצל מן האש



בגמרא חולין ס"ד ע"ב:
אמר חזקיה: מנין לביצת טמאה שהיא אסורה מן התורה? שנאמר: ואת בת היענה, וכי בת יש לה ליענה? אלא איזו זו ביצה טמאה;
ודלמא היינו שמייהו? ...אלא, כתיב היענה וכתיב בת היענה, ושאני הכא דפסק ספרא לשתי תיבות, ומדפסיק להו ספרא בתרתי תיבות, שמע מינה - תרי שמות נינהו. אלא מעתה, את כדר לעומר, דפסק להו ספרא בתרי, הכי נמי דתרתי שמי נינהו? אמרי: התם - בשתי תיבות פסיק להו, בשני שיטין לא פסיק להו, אבל הכא - אפי' בשני שיטין נמי פסיק להו.
בגמרא לפנינו מפורש שתיבות "בת יענה" נכתבות "אפילו" בשני שיטין, לא שנכתבות "דווקא" בשני שיטין, וכן היא דעת רוב מפרשים, וכן נהגו הסופרים כולם מכל הדורות ובכל המקומות "כמעט", אשר מעולם לא הקפידו לכתוב "בת היענה" בשני שיטין דווקא.
אף מפורש בתרומת הדשן - פסקים וכתבים סימן קפ"ח:
וראיה בבת היענה, בדקתי בתיקון ס"ת ובס"ת עצמה דכותבין בחד שיטה, ואף על גב דבפ' א"ט מסיק בהדיא דבתרי שיטין כתבינן, אלא ע"כ ר"ל אם ירצה וכו'
אמנם, רבינו אברהם מן ההר (בכ"י מוסקבה גינזבורג 966) מפרש, שכוונת הגמרא לומר "דמנהגא דספרא הוא, לסימנא בעלמ' וכו' לאורויי איסור' אחרינא וכו' ומשום האי טעמ' פליג ספרא לתרתי, כלומ' לב' שיטין" וכו'
הוי אומר שלדעתו מדובר ב"מנהג סופרים" לחלק תיבות "בת היענה" לשני שיטין דווקא, לסימן הוראת איסור ביצת טמאה הנדרשת משם.
מפורש יותר מצאנו בספר "פירושים ופסקים לרבי אביגדור צרפתי" עמ' ש"פ: פסק ת"ב. ואת בת היענה. בגמרא ביצת היענה. ופסק דצריך לאפסקינהו בתרי שיטין וכו' המהדיר שם באמת מציין נוסח אחר בגמרא חולין הנ"ל: "הכא בשני שיטין פסיק לה", ללא "אפילו" וללא "נמי".
לדעת נעמה בן שחר, במאמרה: ר' אביגדור כץ, ר' נחמיה הנביא וחוג הכרוב המיוחד, קבלה ל"ב. רבי אביגדור צרפתי הוא בעצמו רבי אביגדור כ"ץ ז"ל.  
מעתה, השאלה היא אם נוכל למצוא עקבות מעשיות ל"פסק" של רבינו אביגדור כ"ץ ז"ל, מגדולי הראשונים בדורו. ברוב כ"י אשכנזיים ישנים אשר בידינו, ודאי אין הדבר מתועד, וסופריהם לא הקפידו לחלק תיבות "בת היענה" לשתי שיטין דווקא.
אך בספר תורה אחד, היינו באחד מספר תורה הניצולים מפרעות ארפורט[1] שבת פרשת החודש שנת ה' ק"ט, BERLIN fol. 1217, ספריית הכנסייה האוונגלי של ארפורט, ארפורט, גרמניה Ms. 8, (עמודים 16, 35 בצילום מקוון), הנה נמצא מנהג נדיר מאוד הזה!
התיבות "בת היענה" הינם מופסקים בשני שיטים, בשתי הופעותיהם שם, בפרשת שמיני ובפרשת ראה. ה
פרשת שמיני


פרשת ראה




שורות שבספר תורה שם, בנות 10 תיבות, כל אחד מהם בממוצע. בכן, סבירות נמוכה מאוד קיימת, לתלות תופעה החוזרת שם פעמיים במקרה, ובפרט אחרי שפסק כזה אכן מוכרת לנו מאשכנז של אותה התקופה.
התופעה קיימת שם בלבד, ולא בשאר ספרי תורה  וחומשים ותנ"ך כ"י ארפורט אשר זמינים ברשת. מכל מקום, מן האפשר שהמנהג שייך לאוסטרייך, לא לריינוס, שכן רבי אביגדור כ"ץ ז"ל מילא את מקום בעל אור זרוע בווינה, והגדול שבפוסקי דורו באוסטריה היה. עכ"פ, בכ"י אשכנזיים ישנים אחרים לא מצאתיו.

הרב אפרים בנימין כספי, שחקר את ספרי התורה השורדים מארפורט, בירושתנו ז' עמ' רל"א, מספר אודות ספר תורה המיוחד הזה, וז"ל: תיאור נורא מצוי אצל ירצ'בסקי לשריפה זאת וכו' ולהלן תרגומו המילולי לעברית של תיאור זה: "מאד מאד פגוע, בשוליים יש באופן ברור שרידים של לשונות אש, בטרם כבר השתלטו עליהם, ועקרו מתוך השתלטות הלהבות, באופן ברור יש גם שרידים של לכלוך רחוב שבתוכו נדחסו". שטיינשניידר מקצר: "נפגע, קיימים נזקים, כנראה ניצול מתוך האש". 
תודה לרב זאב קנופלר מברוקלין ניו יורק, אשר בזכותו ובעזרתו הרַבה, הגעתי אל הגילוי המדובר.

gmb 0076





[1] על אוסף זה וספרי התורה שבו, ראה פרסום של ר' אפרים כספי בגילוי מילתא בעלמא תמוז תשע"ג gmb 0045  כאן.

6/22/2020

יהודה זייבלד: למעמדו של סופר "ספר החתום": יפת בן שלמה כסופר עותק הרשמי של מורה נבוכים



כתב היד של משנה תורה לרמב"ם, ספריית אוקספורד אוסף הונטינגטון 80, המכונה "ספר המוגה" או "ספר החתום", נכתב על ידי הסופר יפת בן שלמה הלוי הפרנס. הרמב"ם חתם עליו בכתב ידו: "הוגה מספרי אני משה בר' מימון ז'צ'ל'". במאמר דלהלן יוצג ממצא חדש המתקף את מעמדו של סופר זה כ"סופר הבית" של הרמב"ם.
א.      כתב יד משנה תורה "המוגה"
בעשורים האחרונים חלוקות הדעות ביחס למעמדו של כתב יד זה. שלמה זלמן הבלין, שעסק בו במספר מאמרים[1] והתקין מהדורה פקסימילית שלו בתוספת מבואות[2], רואה בו "ספר העזרה" שהרמב"ם הורה לכתוב, על מנת שיופקד בבית הדין, וממנו יעתיקו המבקשים להעתיק את העותקים האחרים של ספרו. במקביל, מקבל הבלין את השערת רס"ד ששון שהסופר הוא בנו של ר' שלמה בן שמואל הדיין מבית דינו של הרמב"ם[3]. כמו כן מניח הבלין שחלק מההגהות נכתבו על ידי הרמב"ם עצמו, ומכאן שהרמב"ם עצמו עסק בהגהת החיבור.
לעומתם, חוקרים אחרים פקפקו במעלתו האבסולוטית של כתב היד. הרב קאפח כתב על כך במהדורתו למשנה תורה[4]:
חתימת רבנו על אותו כתב יד, הואיל ואתאי לידן נימא בה מילתא. והיא, האם חתימת רבנו בצירוף המלים "הוגה מספרי" ערובה לדיוק ודקדוק הכתב יד? לדעתי לא ולא, ואין כתב יד זה עדיף מכל כתב יד עתיק אחר, ואין אלה דברי נביאות אלא טבע ומציאות. הכל יודעים שלא ישב רבנו להגיה אותו כתב יד, אלא אותו כתב יד המכונה אוקספורד בשל מציאותו שם, נעתק לא מכתב יד רבנו, ועדותו של רבנו נאמנה עלינו שלא כתב "הועתק מספרי" אלא "הוגה מספרי". פשטן של דברים שהועתק מכלי שני או שלישי, ולאחר שהועתק בא אותו זקן או בחור שמת בקוצר שנים, וישב בפנת בית מדרשו של רבנו, ורבנו ראהו רכון על ספרו ומגיה, ולאחר שלדבריו גמר להגיה בקש אשורו של רבנו, ורבנו מילא בקשתו, כי באמת ראהו רכון על ספרו. זהו המצב והמציאות בעיני כל אשר ישר רואה. ומלתי על לשוני כי בעיני כתבי יד תימן עדיפים על אותו כתב יד...
מו"ר הרב עזרא קורח, מעורכי מהדורת משנה תורה של ר' שבתי פרנקל, מצא במהלך עבודתו טעויות מספר בכתב היד. מסקנתו, שנכתבה במבוא שלא פורסם, מתונה יותר:
בבואנו לדון בטיבו מעלתו וחשיבותו של כת"י זה, יש אמנם להבחין בין הנוסח המקורי של כתב היד לבין ההגהות שנעשו עפ"י כת"י רבנו. מן הסתם לא הועתק אותו כת"י מכת"י רבינו עצמו אלא מעותק אחר [ובחיי רבינו היו לא מעט העתקות שהופצו בעולם, ובאגרתו לחכמי לוניל הוא כותב: ובכל תימן וכו' ושלחו שלוחים וקנו שלש נוסחאות מן החיבור וכו'. והרי אין ספק שלא רבעו עצמו כתב את כל העותקים מספרו, אלא אחרים העתיקו מספרו ומהם העתיקו אחרים], וכפי המשתמע מהעדות בחתימה ש"הוגה" מספרו, ולא שהועתק, וכדרכם של מעתיקים לא ימלט שאף אותו מעתיק טעה [ואמנם חלק מההגהות הם תיקונים לטעות הנובעת מדילוג הדומות וכיו"ב], ומ"מ יש עדיפות רבה לכת"י זה על פני כת"י אחרים שבידנו גם לולא ההגהות שבו, כיון שנכתב בחיי רבינו ולא הועתק מכלי שלישי או רביעי. מפאת חשיבותו של הכת"י הנ"ל קבענו את נוסחתו לעיקר במהדורתנו.
בדרך דומה צועד הרב יצחק שילת במבוא למהדורת "רמב"ם מדויק". גם במהדורה זו נקבע נוסח משנה תורה על פיו של כתב יד זה, אך הוא רחוק מלהיות "ספר עזרה" רשמי, וגם סופרו, אינו בהכרח "סופר הבית" של הרמב"ם[5]:
אין טעם להשערתו של ששון, שהביאה הבלין, שסופר כתב־היד, ר' יפת בן שלמה הלוי הפרנס, הוא בנו של ר' שלמה בן הדיין ר' שמואל הלוי שהיה חבר בית דינו של הרמב"ם. ר' שלמה בן הדיין ר' שמואל, הידוע לנו כסופר שהעתיק את כתבי הרמב"ם, היה מן־הסתם אדם צעיר בחיי הרמב"ם, ואין להניח שגם בנו הספיק להעתיק את 'משנה תורה' בחיי הרמב"ם, בכתב יד של סופר בקי ורגיל. וכי השם שלמה הלוי מוכיח? כמה שלמה הלוי איכא בשוקא!
ועוד זאת: אין שום הכרח שר' יפת בן שלמה העתיק את הספר "בסביבתו הקרובה" של הרמב"ם (כדברי הבלין, שם, עמ' 18). יש להבחין בין הגהת הספר לבין כתיבתו (כך מפורש בהקדשה שבראש כתב־היד: "לא לקרות בו תמיד ולא לכתוב ממנו, אלא כל הרוצה [להגיה] ספרו ישאל ספר" וכו'). מובן מאליו שהגהת הספר מספרו של הרמב"ם נעשתה בסביבתו הקרובה, אבל כתיבתו - לאו דוקא. מאות ההגהות שאנו מוצאים בכתב־היד, שצורת הכתב שלהן שונה מכתב הסופר, מעידות שההעתקה המקורית של ר' יפת היא יחסית "רחוקה" מהמקור, ואם אין אנו רוצים לתלות את כל השינויים הללו בטעויות סופר של ר' יפת, הרי שהעתקתו נעשתה מכלי שני או שלישי ויותר, וייתכן גם שנעשתה בעיר אחרת ולא במקומו של הרמב"ם. אחד הבעלים של עותק זה הביאו אל בית רבנו להגיהו מספרו, בעצמו, או בעזרתו של מגיה מקצועי.
כללם של דברים: הדעות חלוקות אם לראות את כתב היד של "משנה תורה" ככתב יד שנכתב בציוויו של הרמב"ם, על ידי סופר הבית שלו, על מנת לשמש כ"ספר העזרה" המופקד בבית הדין וממנו מעתיקים הבאים להעתיק לעצמם את משנה תורה; או שמא אין הוא אלא עותק פרטי של סופר שהעתיק את משנה תורה לעצמו, ואולי אף מכלי שלישי, אלא שהגיהו על פי כתב ידו של הרמב"ם, וככזה – הגהותיו הן אכן בעלות ערך, אך יש בו טעויות אחרות שעין המגיה לא השגיחה בהן[6].
ב.      תיאור דלאלה אלחאירין בכתב ידו של יפת בן שלמה
במסגרת עבודתי על "דלאלה אלחאירין" ועל התקנת מהדורה ביקורתית תרגומו של רשב"ת "מורה נבוכים"[7], הנני עוסק באוטוגרפים של דלאלה אלחאירין ובגלגולי התהוותו של הנוסח הסופי שהשתמר במרבית כתבי היד, ופורסם ע"י מונק ויואל[8]. במסגרת זו התגלגלה לידי בס"ד המרגלית דלהלן, שיסודה באוטוגרף הרמב"ם לשיר הפתיחה של החיבור, והיא שופכת אור חדש על מעמדו של יפת כסופר.
אלופי ומיודעי, ד"ר עזרא שבט, אסף וכינס רשימה ארוכה של קטעים מחיבורים שונים, שנכתבו על ידי סופר "ספר המוגה" - יפת בן שלמה הלוי. ביניהם איתר ארבעה קטעים של דלאלה אלחאירין – מורה הנבוכים לרמב"ם במקור הערבי, והם: זוג דפים מח"א פרקים לד לו באוסף פירקוביץ' Evr. Arab. II 1006/3 (דפים 21- 22); מנצ'סטר Ms. B 3258 שהוא תצרף עם פריס כי"ח V B 51 ובו ח"א פרקים נו-נז; קרע דף מח"א פע"ד באוסף כי"ח AIU: I.A.209 בצד שמאל למטה; וזוג מחלק ב פרקים כט-ל באוסף קאופמן 3 (Alt: 70)
עותק יפת של דלאלה אלחריאין מהגניזה הקהירית מורכב מקטעים כי"ח VB51 וJRL B3258, כפי שמצורף באתר הגניזה Friedberg Genizah Project


והנה, ישנו קטע נוסף שלא זוהה עד כה, ולזיהויו חשיבות רבה הן לעצמו והן למעמדו של הסופר יפת בן שלמה הלוי.
קטע הגניזה קיימברידג' TS J2.39 צויין על ידי פרופ' יואל קרמר, מגדולי חוקרי הרמב"ם. הוא גילה שבקטע זה מופיע שיר הפתיחה למורה נבוכים בגוף כתב ידו של הרמב"ם[9]:
דֵּעִי הוֹלֵךְ לַנְחוֹת דֶרֶךְ                  יָשָׁר לִסְלֹל אֶת מַסְלוּלָהּ
הוֹי כָּל תּוֹעֶה בִּשְׂדֵה תּוֹרָה            סוּרָה וּדְּרֹךְ יַד מַעְגָּלָהּ
טָמֵא וּכְסִיל לֹא יַעֲבוֹר בָּהּ             דֶּרֶךְ קֹדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ[10].

מאז פרסום הדברים, נמנה קטע זה בין האוטוגרפים של דלאלה אלחאירין[11].
תשומת לבם של החוקרים לא ניתנה לתכולת שאר חלקי דף זה, והגיעה השעה לבדקם.
תחילה בולטת לעין העובדה שהדף שימש לניסויי קולמוס. עשרות פעמים מופיע בו הניסוי המחורז-משהו: "אנסה הדיו לדעת יופיו", ולפעמים בנוסח אחר: "אנסה הקולמוס אשר אותו אעמוס"[12]. יתכן שהדף נתלש ממקומו, ולכן הפך, ככל הנראה ברבות הימים ואולי אחרי תחנה בגניזה, לדף המשמש לניסויי קולמוס, אך נראה יותר שזהו כתב ידו הרהוט של סופר כתב היד עצמו, ואין חידוש בכך שהסופר רשם ניסויי קולמוס ממין זה על הדף הראשון של הספר[13].
מופיע גם, בכתיבה הפוכה על אותו דף שער, דיון נרחב בערבית בשיר לא מוכר, "שא עיניך אל השמים החזק", שקטע ממנו הוא מפרש על פי מה שאמר "בכ'צצהי" [-במיוחס לו]: "ברחקי ממך מותי בחיי, ואם אדבק בך חיי במותי". זהו בית מתוך שירו של ריה"ל "אדני נגדך כל תאותי"[14], ומכאן שמדובר ככל הנראה בפירוש שיר לא ידוע של ריה"ל. הפירוש מסתיים בציטוט בית נוסף: "אין לי בלעדיך, אוי לי אם תסתיר פניך", "ומא אטיל" – ולא אאריך. פירוש זה זוקק דיון נפרד שטרם הגיעה שעתו.
בצדו השני של הדף מופיעה גם טיוטה של פנייה לאדם נכבד: מולאי אלשיך [-אדוני הזקן] אבו רצ'א, תוחלתי לך היא, וכמא פי עלם אלמולא אן אלתתקיל פי הדא אלמעני ואגב לקול עא"ס הוי עז כמ... [-וכפי שיודע אדוני שההחמרה בעניין זה מחויבת, כפי שאמרו, עליהם השלום, הוי עז כ[נ]מ[ר]].
בראש העמוד הראשון מופיעה רשימה ממוספרת של חיבורים, שככל הנראה תכנן הסופר להעתיק או שהעתיקם והיו ברשותו. אין הכרח שהרשימה נכתבה על ידי יפת, אך הדעת נותנת שכן, ובפרט שאנו מוצאים קטעים מהעתקותיו לחיבורים אלו. להלן הרשימה עם פענוח מקורב שלה:
א הדאיה - ספרו של רבנו בחיי אבן פקודה, "אלהדאיה אלי פראיץ' אלקלוב". ואכן, כפי שמסר לי עזרא שבט, השתמרו קטעים מחיבור זה בכתב ידו של יפת: חוה"ל ב:ה - אוסף ריילנדס A917, קמב' Ar.44.88 באותם מידות; בקשת ר' בחיי "ה' שפתי תפתח ולשוני תצחצח", פריז כי"ח AIU IVC 85 מידות 214X149.
ב מתע' [?]
ג אבות - ככל הנראה פירוש המשניות לרמב"ם על אבות, או מסכת אבות עצמה.
ד צדר מש' - הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות. ישנם קטעים הכתובים ככל הנראה בידו של יפת, של פיהמ"ש כלים, כלאים  יבמות ונדרים, אך לא של ההקדמה.
ה פס או שמא פיז[15] - אם הקריאה פס היא הנכונה, הרי זה ככל הנראה ספר הלכות רב אלפס, ואכן דפי רי"ף רבים בכתב ידו של יפת בן שלמה השתמרו בגניזה, ב-12 מסכתות
ו דלאלה - מורה נבוכים.
ז מנצורי  - ספר הרפואה "אלמנצורי פי אלטב" לאבו בכר אלראזי, שהוקדש לווזיר אלמנצור[16].
כתובת נוספת, סתומה משהו, מופיעה בפינה השמאלית העליונה של הדף. נאמר שם: תאויל גייד מסתחסן, ומעל המילה גייד נכתב: גיר. נראה שהדברים מכוונים לתיקון שיש לבצע בהעתקה בפנים, בדלאלה אלחאירין אלגז אלאול כא. שם אנו קוראים בדברי הרמב"ם, אחרי שהוא מביא את פירושו של אונקלוס לפסוק "ויעבור ה' על פניו", שה' העביר את שכינתו על פניו של משה. הרמב"ם משבח את פירושו וכותב "והד'א איצ'א תאויל גיד מסתחסן" – וגם זה פירוש יפה וטוב. וכפי הנראה כתב הסופר בתחילה גיר במקום גיד, ובכך התהפכה המשמעות: וגם זה פירוש שאינו מתקבל, ורשם לעצמו להגיה את הדברים במקומם, ולפי שעה רשם זאת לתזכורת בעמוד הראשון של הספר.
כמו כן מופיעות בעמוד הראשון עוד רשימות קצרות, הנראות כתזכורות אישיות, כגון: כרארס לה שרח לי [קונטרס לו, ביאור לי], קטעה נחאס [חתיכת נחושת], וכדומה.
אולם התגלית המשמעותית נמצאת מעבר לדף. ספרני ספריית קיימברידג' תיארו דף זה באופן רשמי כדלהלן:
Recto: Maimonides’ autograph draft of a 3-line poem he composed and included at the beginning of his philosophical work ‘Guide for the Perplexed’. Verso: letter in a different hand (not that of Maimonides) to Joseph b. Judah (possibly Ibn ʿAqnin, a student of Maimonides). The letter continues overleaf, along with jottings.
מה שמתואר כמכתב של הרמב"ם ליוסף בן יהודה, אינו אלא התחלת חיבור מורה הנבוכים, המנוסח כאגרת לתלמיד. זהו איפוא העמוד הראשון מעותק מורה הנבוכים שהועתק על ידי יפת בן שלמה הלוי[18].

ג.       ניתוח דרך כתיבת והעתקת "דלאלה אלחאירין"
נמצא שעל עותק דלאלה אלחאירין שהעתיק יפת בן שלמה, כתב הרמב"ם בכתב ידו שלו את שורות הפתיחה. עובדה זו היא הרבה מעבר ל"הוגה מספרי". קשה להעלות על הדעת הסבר הגיוני לכך שהרמב"ם יכתוב את חרוזי הפתיחה על עותק של מעתיק כלשהו, כמחוות הוקרה. נראה שמדובר בעותק הרשמי של דלאלה אלחאירין, שהרמב"ם ביקש להתקין בכתב נאה ובכתיבה בינונית וסדורה. יתכן שעותק זה שימש לשם העתקת עותקים אחרים, כעותק ה"משנה תורה" שהועתק על ידי אותו סופר והופקד בבית הדין להעתקות נוספות, ויתכן שעותק זה הוא ששימש את הרמב"ם עצמו[19]; כשעלה על דעת הרמב"ם להוסיף את חרוזי הפתיחה, כתב אותם על העמוד הראשון של העותק הרשמי או זה ששימש אותו[20].
מתברר שיפת הוא "סופר הבית" או "מסופרי הבית" של הרמב"ם. אף על פי שבידינו קטעי גניזה רבים מאוד של עותק "דלאלה אלחאירין" של רבי שלמה בן שמואל הדיין, שהיה אף הוא בן דורו הצעיר של הרמב"ם, יתכן שכתיבתו הנאה יותר של יפת בן שלמה הלוי הביאה את הרמב"ם להפקידו על התקנת העותק הרשמי או האישי[21].
יש להוסיף ולהציע הסבר לכך שהעותק הרשמי או האישי של הרמב"ם נכתב על ידי סופר. לפי הממצא כיום, כתיבותיו האחרונות של הרמב"ם בכתיבה בינונית הן פירוש המשניות, ואין בידינו חיבורים בכתיבה בינונית מהתקופה המאוחרת יותר. נראה סביר שבתקופה זו של חייו העמוסים לא התפנה הרמב"ם לכתיבה זו, וכל כתיבותיו הן בכתיבה רהוטה. אך כדי שיהיה עותק של דלאלה בכתיבה בינונית, הפקיד את יפת, הצעיר בעל כתב היד הנאה (ללא ספק!) ליצור עותק יפה ורשמי של הדלאלה.
הדברים מתאימים עם מה שכתב הרמב"ם זמן לא רב אחר כך, בשלהי שנת ד'תתקנט, באגרתו לרבי יהונתן מלוניל (אגרות הרמב"ם, מהדורת שילת, עמ' תקב):
ועוד שאיני היום כמו בימי הבחרות, אלא כחי כשל ולבי קץ ורוחי קצרה ולשוני כבדה וידי רעדה, אפילו לכתוב אגרת קטנה אעצל. ומפני זה אל יקשה בעיניכם על שצויתי לכתב התשובות ומקצת הכתבים, ולא כתבתי הכל בכתב ידי, לפי שאין לי פנאי לזה מפני כשלון כחי וקוצר רוחי מפני אלו המצערים לי תמיד.
הרמב"ם מעיד שמפני סיבות שונות לא שלח את ה"כתבים" – עותק מורה הנבוכים שביקשו חכמי לוניל, ואף לא את התשובות שהשיב להם, בכתב ידו, אלא ציוה לסופר לכתוב אותם עבורם.
למעשה, ניתן להראות, גם אם אין בכך כדי הוכחה, שהעותק של ספר מורה הנבוכים ששלח הרמב"ם לפרובנס, הועתק מהטיוטה של החיבור בגוף כתב ידו, ולא מעותק סופי שערך הרמב"ם[22]. ואכן אין בידינו כיום שום קטע אוטוגרפי של מורה הנבוכים שאינו טיוטה. הוי אומר, אפילו פנאי לעריכת עותק סופי בכתיבה רהוטה לא מצא הרמב"ם, וציוה להעתיק את הספר מהטיוטות שלו. ניתן אם כך להניח שהסופר שכתב את העותק או העותקים שנשארו במצרים, בפקודתו של הרמב"ם, הוא יפת בן שלמה הלוי.
תופעה דומה התקיימה כפי הנראה גם במשנה תורה. גם שם לא התקין הרמב"ם נוסח סופי בכתב ידו, אלא נתן למעתיקים להעתיק מהטיוטות שלו, מה שהביא לידי כך שגליון אחד הועתק שלא במקומו. על כך כתב הרמב"ם לחכמי לוניל (אגרות הרמב"ם, מהדו' שילת, עמ' תקח): "זו טעות, ואין על המעתיקים תלונה, שהספר הראשון יצאו דברים בגיליונין שלא במקומן ... ולפי שנכתב 'והבעלים חיבין' שלא במקומו, נתקשו הדברים בודאי, ונסתתמו מעינות החכמה, לא מכם הוא, אלא הקלמוס הוא שסתמן, והקלמוס יגלה עמקן". הכוונה, לפי האמור כאן, היא שה"ספר הראשון" הוא הטיוטה, שבה לפעמים נכתבןת לפעמים ההערות בגליון שלא במקומן מסיבות של מקום, והדבר גורם להעתקתם שלא במקום כשאין על המעתיקים תלונה[23]. כפי הנראה התופעה חזרה על עצמה במקומות נוספים[24]. ואכן, גם במשנה תורה לא נמצאו עד כה אוטוגרפים אלא במצבי טיוטה.
סוף דבר
מעלתו של ה"ספר המוגה" עולה מעתה, כיון שהוא נכתב על ידי סופר הבית של הרמב"ם, ולא רק הוגה מספרו.
מאידך, העובדה שיפת שימש כסופר הבית של הרמב"ם לא ניקתה אותו משגיאות, כפי שעינינו הרואות בהעתקתו את ספר משנה תורה. יותר משהיה דייקן היה כתבו יפה, וניתן להמליץ עליו את מאמר הכתוב (בראשית ט, כז) "יפת אלו' ליפת וישכון באהלי שם", יפיותו של יפת תהיה באהלי שם (מגילה ט, ב)[25].
gmb 0075


[1] ש"ז הבלין, ישורון, ג (תשנז), עמ' כח; עץ חיים צאנז ו (תשסג), עמ' שפג.
[2] משנה תורה להרמב''ם, מדע ואהבה - הספר המוגה, התקנה והקדמות בידי שלמה זלמן הבלין, ירושלים-קליבלנד תשנ''ז.
[3] רס"ד ששון, מחקר מקיף על כתב ידו של הרמב"ם, ירושלים תש"נ, עמ' 30 הערה 32: "כלום אין אנו רשאים לשער, שזהו בנו של שלמה הלוי הנ"ל? יש סמך נוסף להשערה זו בדמיון שבסגנון כתיבת-היד של שני הסופרים המעתיקים".
[4] משנה תורה לרמב"ם, קרית אונו תשמ"ד, עמ' תשח.
[5] משנה תורה – רמב"ם מדויק, מדע, ירושלים תשס"ד, עמ' ט הערה 48.
[6] וראה עוד י' שפיגל, עמודים בתולדות הספר העברי – הגהות ומגיהים, רמת גן תשנ"ו, עמ' 61, הערה 80; מ"ע פרידמן, 'רשימות תלמיד בבית מדרש הרמב"ם באמונות ודעות ובהלכה', תרביץ סב (תשנג), עמ' 556 הערה 151; רי"י וייס, 'לדעת רש"י ולהכיר את חיבורי התוספות', חצי גבורים ז (אלול תשע"ד), עמ' תיח.
[7] במסגרת מכון "הגות ודעת בישראל", העוסק בחיבורי הקדמונים ושיטותיהם בענייני אמונה ומחשבה בכלל, ומורה נבוכים ופרשניו בפרט.
[8] דלאלה אלחאירין; (ספר מורה נבוכים) לרבנו משה בן מימון, המקור הערבי לפי הוצאת שלמה בן אליעזר מונק, בצרוף חלופי נוסחאות, מפתחות וקטעים מכתבי ידו של הרמב"ם, מהדורת יששכר יואל, ירושלים תרצ"א.
[9] J. Kraemer, 'Six unpublished Maimonides letters from the Cairo Genizah', Maimonidean Studies, 2, 1991, pp.82. הערתו אינה החלטית: lt appears to be in Maimonides own hand.
[10] בכ"י הספריה הבריטית 14763, מהקדומים שבכתבי היד של מורה הנבוכים בתרגום ר"ש אבן תיבון, נאמר בסיום מכתב הרמב"ם הפותח את הספר: "נשלמה האגרת ששלח רבינו משה ז"ל לתלמידו ר' יוסף ביר יהודה ז"ל, וגם אילו החרוזות שלח אליו בראש הספר הזה. הוי כל תועה בשדה תורה סורה ודרוך יד מעגלה. טמא וכסיל אל יעבור בה דרך קדש יקרא לה". החרוזים אינם מופיעים בשאר כתבי היד של מורה הנבוכים בתרגום רשב"ת, ומכאן שלא הופיעו בעותק המקורי שנשלח לאירופה; הם נוספו על ידי הסופר מאוחר יותר, וכיון שלא הגיעו לידו כל החרוזים, השמיט את החרוז הראשון: "דעי הולך לנחות דרך ישר לסלול אל מסלולה". לניתוח השיר, ראה דוד צרי, 'הערות לשיר הפתיחה ולשיר הסיום', מורה הנבוכים במהדורת דב שוורץ, ב, עמ' 767-8.
[11] ראה di Donato, Silvia and Sirat, Colette, Maimonide les brouillons autographes du Dalalat al Ha'irin, 2011, pp. 199. הספר לא היה למראה עיני, וההפניה אליו היא מתוך פרויקט הגניזה של פרידברג.
[12] ראה על נסיונות קולמוס בסגנון דומה באותו זמן ובאותו חוג: י' גולדין, 'קטע של שטר – עם חתימתו של הרמב"ם?', תרביץ לד (תשכ"ה), עמ' 65, הערה 3. גולדין ראה את ניסיונות הקולמוס כ"סגולה" לכתיבה.
[13] רבי יהודה החסיד מתייחס לכתיבות אלו ואוסר אותן: ולא יאמר אנסה הדיו או אנסה הקולמוס, כי אסור להוסיף על הספר (ספר חסידים, תתקז). עזרא פליישר, בסקירתו על "קודקס הגניזה" המכיל את פיוטי ארץ ישראל הקדומים ונכתב במחצית המאה העשירית, מציין שבעמוד 41 של הקודקס "רשם הסופר מלים ואותיות בודדות לניסוי הקולמוס. הוא רשם פעמיים את המלה "אחסר", שהיא מלת הפתיחה של אחת השורות שבסמוך ('אשא רשות לבל אחסר': שורה 6 מן הסוף), ופעמיים את המלה 'אנסה' שהיא בודאי מלת הפתיחה של החרוז 'אנסה הקולמוס (אם ילך בנמוס' או כיוצא בזה), הידוע לנו מרישומי סופרים מאוחרים. הופעתו בכתב יד קדום כל כך מפתיעה ומלמדת שוב על קיומה המוצק של מסורת סופרים־מעתיקים בעת הזאת. אין ספק שהרישומים הם של המעתיק עצמו. ולא של יד מאוחרת". הרי שקיימות מסורות עתיקות שהמעתיק עצמו רושם על הספר את חרוזי ניסויי הקולמוס.
[14] בראדי-הברמן, דיואן רבי יהודה בן שמואל הלוי, כרך שלישי, תשל"א, עמ' 266-268; ברנשטיין, שירי יהודה הלוי, ניו יורק תש"ה, עמ' 36-37; שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובאנס, ירושלים ות"א תשכ"א, עמ' 521-523; ירדן, שירי הקודש לרבי יהודה הלוי, כרך ראשון, ירושלים תשל"ח, עמ' 78-80.
[15] לפנינו כתוב: פיז (אולי קיצור ל'פיזמונים'), אך יתכן שהדיו קפץ לאורך על ידי גרד כלשהו, או שהאות ס' נכתבה על ידי הסופר בשני שלבים ולא הדביק את חלקיה, וקרי: פס.
דוגמא של עותק יפת לרי"ף מסכת מגילה, 4 דפים שלמים: בודפשט DKG 276;לונדון BL Or.55578K.28; קמברידג' T-S F8.75; שם T-S NS 329.758; ועוד דף חמישי דף המורכב משני קטעי קמברידג' T-S NS 329.220+AS 94.278, במהדורה האינטרנית של 'על התורה' יחידת גניזה יא. 
רי"ף מגילה פרק ד מורכב משני קרעים: קמברידג' T-S NS 329.220ּּ/AS 94.278 מצורף באתר Friedberg Genizah Project

[16] הספר הועתק רבות באותה תקופה. ראה הספרייה היהודית בימי הביניים; רשימות ספרים מגניזת קהיר, נחמיה אלוני, בעריכת מ' פרנקל וח' בן-שמאי, ירושלים תשסו, לפי המפתח בעמ' 480.
[18] אין להניח שלפנינו רק התחלת החיבור שכתיבתו לא הושלמה בסוף, ולכן הפך הדף למצע לניסויי קולמוס, וזאת בשל כל אחד מהטעמים דלהלן, כל שכן כשהם מצטרפים יחד: לא מסתבר שהרמב"ם היה כותב את חרוזי שיר הפתיחה על דף בודד, לפני שנשלמה כתיבת החיבור; לפנינו דפים נוספים מטופס זה, והם קטעי אוסף כי"ח הנזכרים לעיל, השווים בצורת כתיבתם ומספר השורות וגודל הדף לטופס זה; התיקון בעמוד הראשון, המתייחס לחלק א פכ"א וכאמור, מראה שפרק זה אכן נכתב בהמשכו של הטופס.
[19] יתכן שיהיה ניתן להכריע שאלה זו, אם מדובר בעותק הרשמי של הרמב"ם או בעותק האישי, אם נמצא תיקונים שהרמב"ם ביצע בדלאלה אלחאירין, והם ימצאו או לא ימצאו על גליונו של עותק זה. בכל קטעי הגניזה השייכים לטופס זה שאותרו עד היום אין גליונות ולא הוספות או מחיקות מאוחרות.
[20] בכך מוסברת גם השמטת חרוזים אלו בחלק מכתבי היד. דוד צרי, הנ"ל הערה 10, שיער ש"רבים ממדפיסיו ומתרגמיו השונים של הספר השמיטו שיר זה, ונראה שלא הופנתה אליו תשומת־הלב הראויה". אך נראה יותר שהרמב"ם הוסיף את השיר זמן מה אחרי השלמת החיבור, ועותקים שהועתקו לפני חיבורו לא כללו אותו.
[21] מה גם שרבי שלמה היה ככל הנראה צעיר מיפת, שהרי אנו מוצאים שרבי אברהם בן הרמב"ם ביקש לתמוך בו כלכלית. סביר שהעתקותיו של רבי שלמה אינן העותקים הרשמיים של דלאלה אלחאירין אלא מועתקות מהן.
[22] פרק יח מחלקו הראשון של מורה הנבוכים עוסק במונחים "קרב ונגש ונגע". בכל כתבי היד של תרגום ר"ש אבן תיבון למורה הנבוכים, וכן בתרגומו של אלחריזי, וכן בכל הקדמונים שציטטו את ראש הפרק (רבי זרחיה הלוי, אבן כספי, שם טוב ור"מ כומטינו), הסדר הוא: קרב ונגש ונגע; בעוד ששורה אחר כך, כותב הרמב"ם: "אלו השלשה שמות כלומר קריבה, ונגיעה, ונגישה, יהיו פעמים לענין המגע והקירוב במקום" – נגיעה לפני נגישה. לעומת זאת, כל כתבי היד התימניים וכל קטעי הגניזה שבדקתי – ורבים הם – גורסים גם ברישא "קרב ונגע ונגש", נגיעה לפני נגישה, כמו בסיפא.
מכך שהסדר השונה מופיע בכל כתה"י האירופאים, הרי בהכרח שכך הופיע בנוסח דלאלה אלחאירין שנשלח לאירופה; ומכך שהסדר שונה בכל כתבי היד המזרחיים והתימניים, הרי שהסדר ההוא הופיע בנוסח דלאלה אלחאירין הרשמי ממנו הועתקו כל העותקים במזרח ובתימן. וזו תעלומה הדורשת פתרון, שהננו בני מזל לדעת אותו.
בטיוטה שהתקין הרמב"ם לפרק זה, ופורסמה ע"י דוד ילין, תרביץ, א (תרצ), ג, עמ' 102, נאמר: קרב ונגע ונגש, ובהמשך – נגיעה קריבה ונגיעה ונגישה. על המילה ונגע נכתב באותיות ערביות: نسخه. למילה זו שלוש משמעויות: א. מחיקה גמורה; ב. היפוך; ג. נוסחה. המעתיק של עותק האב שממנו הועתקו כתבי היד במזרח ובתימן, הבין שהכוונה כפירוש השלישי, היינו שהמילה נמחקה בטעות [אגב ריהטת מחיקת המילה "נגיעה" בהמשך] ובאמת היא חלק מעיקר הנוסח ויש להשאירה במקומה. ואילו המעתיק של עותק האב שנשלח לאירופה הבין כפירוש השני, שהוא היפוך, והכוונה לשנות את מיקום מילה זו ולהעבירה אחרי המילה "ונגש". מכך ניתן להוכיח שמעתיקי עותקי האב, למזרח ולאירופה, העתיקו מטיוטת הרמב"ם, שכן לא מסתבר שהרמב"ם עצמו יטעה בהבנת כוונתו במחיקה.
[בהנחה שכוונת הרמב"ם אכן להיפוך מיקום המילה, וכנוסח שנשלח בהוראתו לאירופה, טעם החילוק בין הרישא לסיפא מבואר ופשוט. ברישא השורשים מסודרים לפי עניינם, מן הרחוק אל הקרוב, והסדר הוא קריבה, אחריה ניגשים קרוב יותר, ולבסוף נוצר מגע. ואילו בסיפא הוצרך הרמב"ם לשנות את הסדר, כיון שכתב על שלושתם שהם "מגע וקירוב במקום", והנגישה אינה ביחס למקום אלא ביחס לאיש אחר. ואין לומר שרק על רובם דיבר ולא על הנגישה, ולכן אמר רק "לענין המגע והקרוב במקום" ולא הזכיר את הנגישה, שכן בפירוש רבי זרחיה מפורש ש"אלו השלשה שמות יהיו לפעמים לענין הקירוב והמגע והנגישה במקום", וכן פשטות הדברים, שכיון שהזכיר הרמב"ם את שלשתם הוא מתייחס לכולם. וצריך לומר שבצד אחד אפשר להתייחס גם לנגישה כקריבה במקום כיון שזה גם כן ממה שנעשה בפועל, גם אם לא זו מהות הפעולה. מסיבה זו סדר השמות בסיפא הוא קרב ונגע בתחילה ואחר כך נגש, כדי להבדיל ביניהם ולהורות שקרב ונגע הם במקום כפשוטו, ואילו נגש הוא איש לאיש, אלא שבפועל יש גם בו קריבה במקום. ובתחילה התכוון הרמב"ם גם להקדים את הנגיעה לקריבה, כפי שהקדימה בהסברו, "לענין המגע והקירוב במקום", אלא שכיון שבאלו אין הסדר מעכב, מחק את ה"נגיעה" בטיוטה וכתב "קריבה ונגיעה ונגישה"].
[23] קרוב לדרך זו הבין את הדברים ר"י שילת, עמ' תקח הערה 6, אפשרות ראשונה, אלא שהוא הבין שה"ספר הראשון" הוא הנוסח הרשמי והמתוקן, ועל כך קשה "מעיקרא מאי קסבר", ומה היה כתוב בספר לפני שנוסף בו הגליון. לכן נראה יותר שמדובר בטיוטה וכהצעתנו. וראה דיון נרחב על האפשרויות השונות להבנת משפט זה, א' ליפשיץ, חשיבותם של קטעי הגניזה לחקר הנוסח של ספר 'משנה תורה' לרמב''ם, ע''מ, רמת-גן תשסה, עמ' 89-98. לדעתו של ליפשיץ האפשרות שהמעתיקים העתיקו מטיוטת הרמב"ם קשה, כיון שבכך לא חלה עליהם הצדקת הרמב"ם "ואין על המעתיקים תלונה". לדעתנו יש בכך כדי נקיונם מאשמה, כיון שאופיה של הטיוטה גורם שקשה לפעמים להבין לאיזה מקום שייך הגליון.
[24] ראה ד' הנשקה, מה נשתנה: ליל הסדר בתלמודם של חכמים, ירושלים תשעו, עמ' 555, על "ואומר הקורא" באמירת "מה נשתנה" שנכנס שלא במקומו מן הגליון; י' עופר, 'הרמב"ם וכתר ארם צובה: פרשיות פתוחות וסתומות וצורת השירות', בתוך: אמנון שמוש, הכתר: ספורו של כתר ארם צובה, ירושלים תשמז, עמ' 169, על העתקת רשימות הפתוחות והסתומות.
[25] ושמא על כך רומזים דבריו החידתיים של רבי שמואל אבן תיבון במכתבו לרמב"ם אודות טופס מורה הנבוכים ששלח אליו (Z. Diesendruck, 'Samuel and Moses ibn Tibbon on Maimonides', Theory of Providence, Cincinnati 1936, pp.12): "ואשר יראה אדוננו בחלק השלישי קצת הגהות בקצתו, הגהתים מנוסחא שנית שהגיע לידי מקצת החלק ההוא לא היתה מוטעית כראשונה. כי הראשונה כאשר הודעתי אל כבוד אדוננו נראה ממנה שנכתבה מספר כתוב ערבי או מספר שנכתב הוא מספר כתוב ערבי ולזה רבו טעיותיו כאשר יראה בה אדונינו". אבן תיבון מלין שהנוסח הראשון של דלאלה אלחאירין שנשלח אליו היה מרובה בטעויות, והוא מציין שיתכן שהוא הועתק מספר שנכתב באותיות ערביות שהועתק מהספר המקורי שנכתב באותיות עבריות. לא ברור אלו שגיאות עלולות ליפול משיטת העתקה כזו, כיון שישנו תעתיק מקובל וברור מאותיות ערביות לעבריות ולהיפך. הטעויות האפשריות הן בהוספת או השמטת נקודות דיאקרטיות; אך יתכן שאין כאן אלא עקיצה על מנהגו של הסופר יפת בן שלמה, לנקד את אותיות ת הרגילות בשתי נקודות מעליהן. בדרך כלל מתעתקים את האות ت באות ת בלי כל סימון, ואת האות ث באות ת' עם גרש או נקודה. יפת, כעוד סופרים בודדים, מתעתק את ت באות ת¨ עם שתי נקודות מעליה, ואת ث באות ת֒ עם שלוש נקודות מעליה – מה שמורה, לפי רמיזתו של אבן תיבון, על העתקה מאותיות ערביות; או, לחילופין, בהידור-יתר של הכתב החיצוני, על חשבון דיוקו של התוכן.