5/22/2017

ספר הפטרות שלם לפי המנהג התלת-שנתי


למן שלהי המאה התשע עשרה פורסמו קטעי גניזה שונים המתעדים את ההפטרות לפי מנהג ארץ-ישראל הקדמון לפיו קוראים את התורה במחזור בן כשלוש שנים. בדורנו עוסק פרופ' יוסף עופר כשלושים שנה באיסוף שיטתי של העדויות מן הגניזה להפטרות אלו. לפני מספר חדשים התבשרנו על מציאת עדות על ההפטרות האחרונות שעד אז עדיין לא נתגלה זכרן בגניזה. את תוצאות עמלו העלה עופר באתר המרשתת שלו והם זמינים לכל לומד וחוקר.
אמנם קיימת בידינו מערכת עדויות על כל סדרי התורה, אבל מדובר בפסיפס עדויות ממקורות שונים אשר אינם מתעדים בהכרח מנהג זהה. שינויים רבים בין המקורות עולים בנקודת סיום ההפטרה – יש המאריכים בהפטרה ויש המקצרים בה מאוד. שינויים נוספים הם בקביעת ההפטרה עצמה מהי. שינויים נדירים ביותר הם מקרים בהם לפי קטע אחד יש סדר (=פרשה ארץ-ישראלית) ולפי אחרים אין במקום זה תחילת סדר.
בימים האחרונים מצאנו בכתב יד פטרבורג הספריה הלאומית הרוסית Evr. II  B 42 המכיל את סיומו של ספר דברים ובהמשכו מופיעה העתקה מלאה של כל ההפטרות התלת-שנתיות ולאחריהן מופיעות ההפטרות למועדים ולשבתות מיוחדות. ההפטרות נעתקו בניקוד וטעמים, מסורה קטנה וגדולה. בסיום התורה מופיעה כתובת הקדשה במסגרת מקושטת: "קדש לי’י אלהי ישראל לירושלים עיר הקודש לשער הכהן [ישרא?]ל להקדיש אותו מ[חס]ן הלוי בר יצחק נ"נ על ידי שלשת האחים מרי נתן ומשולם ויצחק בני ישועה הזקן נעמו הנודעים בני שמחון להיות רשותם עליו לשמרו, וזה מה שהקדישה מחסן הלוי נ"נ בן יצחק נ"נ הניכר חדיד רי"ת, ארור גונבה וארור מוכרה אמן".

שנים מהאחים למשפחת "בני ישועה" שהקדישו את החומש, משולם  ויצחק, הם הנמענים של אגרת הנמצא בגניזה הקהירית (מוצירי II, 105.2). כותב האגרת מראשי הקהילה הארץ-ישראלית בפסטאט, סגנון הכתיבה של האגרת מזכיר לנו את זה של יחזקאל בן עלי הכהן, מזכיר הקהילה שתעודותיו  שנתפזרו בגניזה  מתוארכים מאמצע המאה י"א. לא ברור מהו "שער הכהן" אך ידוע אל מקום תפילה בשערי הר הבית[1].
חשיבותו של מקור זה בכך שלראשונה יש בידינו מקור אחיד של כל ההפטרות התלת-שנתיות לפי מנהג אחד. בנוסף לכך מספק לנו כתב היד עדות לכך שעוד במאה האחת עשרה נהג בירושלים מנהג הקריאה התלת-שנתי. זאת בניגוד לדעתו של פרופ' עזרא פליישר הטוען שבתקופה זו בארץ ישראל כבר השתלט המנהג החד-שנתי לחלוטין.[2]
בהשוואה למה שנרשם עד עתה, אנו רואים הפטרות שהן בדרך כלל קצרות יותר. לעתים קרובות רק שלשה או ארבעה פסוקים. מתוך 157 קריאות שבועיות, שמונה הפטרות שונות לגמרי ממה שנרשם עד עתה. וכן סדר אחד במחזור קריאת התורה שונה מהידוע עד עתה – הסדר ה-69 "ויתן" מתחיל בשמות לא:יח. חשבון סך הסדרים נשמר, כאשר פרשה 79- "ביום השמיני" (ויקרא ט:א) הרשום בקטע גניזה קמבריג 17.38 T-S B, נשמט כאן.

הפטרות המועדים והשבתות המיוחדות מספקות לנו גם עדויות חשובות; כך הפטרת יום כיפור (תחת הכותרת: "צומה" בכתב היד) לפי מנהג ארץ ישראל לא זוהתה עד עכשיו בקטעי גניזה והידיעות עליה נודעו מפסיקתא דרב כהנא ומפיוטים ארץ ישראלים בלבד. אף בהפטרת ראש השנה שבכתב היד יש עניין רב, שכן בכתב היד מתועדת הפטרה גם ליום השני של ראש השנה. הדבר מלמד שבארץ ישראל בתקופה בה נעתק כתב היד חגגו את ראש השנה שני ימים. כן ראוי לציין, שכשם שאין שמחת תורה, גם חג השבועות לא ניכר במאפיין של "יום מתן תורה" , ולכן ההפטרה אינה מעשה המרכבה ליחזקאל, אלא "תפלה לחבקוק", כנהוג בחו"ל ביום שני של שבועות.
בנוסף לטבלה הנ"ל של יוסף עופר, במשך השנים צוות המכון לתצלומי כתבי יד רשם טבלה משלנו. בטבלה רשימת ההפטרות של המעגל השנתי ("הבבלי") הנהוג כיום, בהתאם למנהגים ומקורות השונים שנתגלו עם השנים בכתבי יד. טבלה זו על בסיס הרשימה שבאנצקלופדיה התלמודית ערך "הפטרה". בלשונית השנייה טבלת הפטרות בסדר התלת-שנתית, על בסיס פרסומו המקורית של יוסף עופר. טבלות הבסיס הוקלדו לטבלת אקסל בידי גב' רות בנימין ז"ל. נוספו בינתיים עדויות מעשרות כתבי יד, לשתי הטבלאות. כמובן שטבלה זו גם תמשיך להפתח במקורות שיתגלו לעתיד. הממצאים של כתב יד II B 42 רשומים בטור K, ובכך ניתן להשוותו עם המידע שהצטברה עד עתה.
תודה להר' מרדכי דב  וינטרויב על השתתפותו בפוסט הזה.

ורד רזיאל קרצ'מר מוסיפה:

'שער הכהן' מוזכר במספר מקורות מן הגניזה, הן במסמכים של גאוני א"י והן בסידורים המתעדים את תפילת השערים של עולי הרגל.
 עזרא פליישר ז"ל דן בתפילת השערים במאמרו 'לעניין תפילתם של עולי רגל על שערי ירושלים', ושם יש הפניות לפרסום הראשוני של קטעי הגניזה המזכירים את שער הכהן.
אוקספורד  heb.f.100.35-36
קיימברידג' T-S K27.2a
 תפילת השערים מתחילה מחוץ לירושלים ועוברת דרך שער העיר, אך עיקר המסלול הוא סביב הר הבית.
 שאלת מיקומו המדויק של שער הכהן נדונה רבות במחקר, ועיקר המחלוקת האם היה קבוע בצד המזרחי או הדרומי של החומה. אני מצרפת מספר מאמרים העוסקים בנושא: 
הירשמן, שער הכהן ועלייתו לרגל של אליהו בן מנחם, תרביץ נה (ב) (תשמ"ו) 217- 227  בעיקר בנספח (ושם הפניה למשה גיל הסובר ששער הכהן היה במערב)
בהט, שערי ירושלים, דן בעיקר בשאלת השערים של העיר עצמה במאות 10-11, קתדרה קי (תשס"ד בעמ' 70-71 התייחסות לתפילת השערים ולשער הכהן, ועוד הנ"ל לזיהוי שערי הר הבית בתקופה המוסלמית הקדומה, קתדרה קו (תשס"ג) עמ' 61- 86.
 חלקם דנים גם בשאלת מקומה של השכונה היהודית הסמוכה לשער הכהן, שבה עשוי היה להיות בית מדרש צמוד לשער.

מעתה נודע לנו על מוסד רבני יהודי בשערי הר הבית, המחזיק ספרייה. ושמא שער הכהן הוא על שם הישיבה הירושלמי, 'גאון יעקב', שראשותיו כולם כהנים, המיוחסים לר' אלעזר בן עזריה.


gmb 062





[1] מ' זולאי, ארץ ישראל ופיוטיה, תשנ"ו עמ' 560- 567; מ' גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה, תשמ"ג, ח"א עמ' 512–514
[2] הדברים חוזרים בכמה וכמה מפרסומיו של פליישר. ראה לדוגמא: ע' פליישר, עיונים במנהגי-הקריאה של בני ארץ-ישראל בתורה ובנביאים, ספונות, א (תש"ם), עמ' 25 ואילך.

5/01/2017

מאמרים חדשים מזוהר ישן


                                                                                              צילום: ישראל ברדוגו מהאתר 'בחדרי חרדים'

הזוהר הקדוש הוא הטקסט הקנוני היחיד שלא ניתן לומר עליו 'עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע'. מאז הדפסתו של הזהר לראשונה (מנטובה שי"ח,)  נגלו לגדולי הקדמונים כגון הרמח"ל, או ר' יוסף קארו (פרדס רמונים ה:ג) מאמרי זוהר נוספים. כיום אין לנו גדולים ברמה הזו, ואנו מסתפקים בסקירת כתבי יד עתיקים כדי לגלות מאמרי זוהר שטרם הודפסו.
לאחרונה התגלתה בין סרטי המיקרופילם במחלקת כתבי יד של הספרייה הלאומית, חוברת של כמה דפים ובהם מאמרי זוהר, רובם רשומים עם ציון מקומם בדפי דפוס מנטובה. כל המאמרים האלה חסרים בדפוס זה. כצפוי, רובם נמצאים בדפוס שני קרימונה שי"ט,  וכמתבקש, לומדים שרכשו  דפוס ראשון והשוו לדפוס שני, גילו חסרונות ורשמו אותם בגליונות ספרם, כדי להשלים את החסר. המדפיסים המאוחרים יותר, אף הם אספו את המאמרים החסרים והדפיסו אותם כנספחים בסוף כל כרך, בשם "תוספת". וזה לשונם: ומצאתי איזה מאמרים חדשים שנדפסו מקרוב אשר לא היו בנמצא בעת שהדפיסו הזהר במנטובה... אמרנו להדפיסם בסוף כל ספר... ויש מהם... שכבר נדפסו בתיקונים ובזוהר חדש".
החוברת שנמצאה לאחרונה היא לקט, כנראה מתוך הגהות גיליון של עותק אחד של מנטובה, או כמה כאלה. בנוסף למאמרים הנמצאים בדפוסים המאוחרים, ישנו גם מאמר שמצא בפי' ריקנטי לתורה, שאף הוא לא זכה לראות אור בדפוסי הזוהר. אלא שנגלו כאן כמה מאמרים שאינם נמצאים במקום אחר.
נגלה כאן אחד המאמרים, מאמר קצר, המשלים מה שצויין בדפוס רביעי ואילך "חסר"[1].
דברים אלה הוצגו כאן כעלים לדוגמא מתוך מאמר שיופיע בכתב העת 'קבלה' מאת עזרא שבט ודניאל אברמס

שייך בפ'[רשת] נשא דף קכ"ו ע"א שורה כו קודם  ר' אבא פתח. כהנא פריש הוא בקדושה אסתלק הוא בקדושה מכל שאר עמא[2] בגין דאיהו ימינא ואיהו רישא דכולא. ליואה אבתריה[3] דאיהו פריש משאר עמא. ליואי כד אתדכי[4] מה כתי' וכה תעשה להם לטהרם וגו' והעבירו תער על כל בשרם[5] לאעברא מיניה שערא, אבל האי דאקרי נזיר כל ימי הזירו לה' קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו[6], ובג"כ איהו פריש מן ליואי וכהני, ועו[ד] דליואי הא ממנן למחדי ולארמא קלין, בג"כ נזירא לא א{ש}תכח הכי, דהא אסיר ליה חמרא וכל מה דאתי מסטר דחמרא[7].                                    ר' אבא פתח לדוד ברכי נפשי וגו'..







[1] "חסר כאן" בדפוס זולצבאך תמ"ד. לפי דברי המדפיס שם, הגהות בגיליונות דפוס זה הן "הגהות מזוהר ישן מוגה מאד מהרמ"ק והאר"י ז"ל וחכמי ארץ ישראל." וכן בכל הדפוסים שלאחריו  צויין "חסר".  אמשטרדם תע"ה, קושטא תצ"ו, שלוניקי תר"ה,  שקלאוו תקמ"ו, ליוורנו תקנ"א, זיטומיר תרכ"ג, וילנה תרנ"ה  "חסר".  אין ציון בשלשת הדפוסים הראשונים, מנטובה שי"ח, קרימונה שי"טולובלין שפ"ג.
[2] הכהנים  יחסית ל "כל שאר עמא", כבזוהר ח"ג קמה ע"ב.
[3] השווה זוהר ח"ג קנא ע"ב ואתמר ליואי לא סלקין לאתרייהו עד דירים לון כהנא בגין דימינא מדבר תדיר לשמאלא.
[4] כבהקשר במאמר הסמוך לפניו (נשוא, קכו ע"א): בשעתא דבר נש אתי לאתדכאה מדכין ליה.
[5] במדבר ח:ז. השווה זוהר שם: וכל מאן דאתי מסטרא דדינא בעי דלא ירבי שערא ... והא אתמר וכדין אתברכן כל אינון דאתיין מסטרא דדינא. ועל דא בליואי כתיב וכה תעשה להם לטהרם וגו' והעבירו תער וגו'.
[6] במדבר ו:ה-ו.  השווה זוהר ח"ג קכז ע"ב: כיון דעברי שערא ועבדי כולי האי כדין אקרי ליואי טהור ולא קדוש. אבל האי נזיר בגין דאתפרש מהאי סטרא אקרי קדוש ולא טהור בגין כך כתיב כל ימי נדר נזרו וגו' אשר יזיר ליי' קדוש יהיה וגו'. אלא שם מודגש שהנזיר פרוש מהלויים ומתחבר לצד הכהונה. כאן פרוש הוא משניהם.
[7] בדומה לניגוד המופיע בזוהר ח"ג קעז ע"ב, שם ניגוד בין לווים לכהנים: ...ואסיר לון לקרבא למחמי דהא מלה בחשאי לא אית לגבייהו אלא לכהני דמלה דלהון ועובדא דלהון ברזא ובחשאי, וליוא לארמא קלא. בג"כ כהני בחשאי וברזא ועל דא אסיר לון חמרא דחמרא לארמא קלא ולגלאה רזין איהו בג"כ ליואי אתמסרו לארמא קלא דהא בדינא אתאחד דינא באתגלייא איהו ולפרסמא מלה קמי כלא...
וביחס לקשר בין שחוק ל'סטרא דחמרא' (גבורה), זוהר ח"ג נד ע"א:  יושב בשמים ישחק (תהלים ב:ד) דא יצחק דאתי מסטרא דחמרא נהיר בקדמיתא וחייך ולבתר זעים ותריך.
ועוד באותו עניין, ובהקשר להשוואת הכהנים ללוים, זוהר ח"ג לט ע"א: אי בעי כהנא למחדי ולאשתכחא בנהירו דאנפין יתיר מכלא, אמאי אסיר ליה חמרא, דהא חידו ביה אשתכח נהירו דאנפין ביה אשתכח, אלא שירותא דחמר' חדוותא, סופיה עציבו, ועוד דיין מסטרא דליואי אתי מאתר דחמרא שרי דהא אורייתא וחמרא דאורייתא מסטרא דגבורה הוא, וסטרא דכהנא מיין צלילין נהירין.

1/23/2017

התשובה המיוחסת לרמב"ם בעניין בספירת העומר- י' צבי לנגרמן

  

י' צבי לנגרמן
המחלקה לערבית, אוניברסיטת בר-אילן

במשך יותר מעשור, בערך בין השנים תש"ם-תשנ"ג (1980-1993 למנינם) עבדתי במכון לתצלומי כתבי-היד העבריים בירושלים. באותם שנים יצקתי מים על ידיו של הרב יוסף קאפח זצ"ל, והייתי משתתף קבוע בשיעורים שנתן בימי ראשון וחמישי בבית הכנסת שלו בשכונת נחלאות בעיה"ק ירושלים. תפקידי במכון היה לקטלג כתבי-היד העבריים במדעים ובפילוסופיה, וכתבי-היד בערבית-יהודית בכמעט כל תחום.  בימים ההם נהגתי להיפגש עם הרב זצ"ל מדי פעם ולהיעזר בו במחקרים שלי, גם נהגתי לשתף אותו בתגליות מסוימות שזכיתי בהן במרוצת עבודתי. כתלמיד נאמן של הרב זצ"ל, לא רשמתי לעצמי אלו העתקות מסרתי לו ולא עקבתי אחרי השימוש שהרב עשה בהן. היתה בי ההתלהבות של חוקר צעיר ויחד עם זה הערכה עד בלי דאי של הרב, ולכן נטיתי להזדרז ולדווח לו על חידושים לפני שהספקתי לבדוק את העניין כדבעי. כפי שנראה, מסתבר שמיהרתי להראות למארי זצ"ל את התשובה בעניין ספירת העומר לפני שגמרתי לבדוק את החיבור בו היא נמצאת, ואפילו לפני שהסתכלתי טוב טוב בדף עליו היא כתובה.


לא ידוע לי מתי בדיוק מסרתי לרב זצ"ל העתקה של התשובה. מסתבר שהיה בתחילת שנות ה-80, שעה שכל צוות המכון לתצלומי כתבי-היד העבריים היו עסוקים בקטלוג מחדש של אוסף ספרית הבודליאנה שבאוקספורד. והנה בשנת תשנ"ב--כעשר שנים לערך אחרי שמסרתי לרב זצ"ל העתקה שלי של התשובה--הופיע ספר עבודה, חלק א', כרך י"ג של "משנה תורה" עם פירוש מקיף מאת הרב זצ"ל. ושם, בהלכות תמידין ומוספין, פ"ח, הלכה כ (הלכה כ"ה בדפוסים), אנו קוראים:
"וצריך לברך כל לילה בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת העמר, קודם שיספור. מנה ולא ברך יצא, ואינו חוזר ומברך."
ורשם שם הרב זצ"ל בהערה כ"ט:

"דייק רבנו לכתוב, וצריך לברך בכל לילה, דלכאורה מיותר, ואפשר היה לומר כל הבא לספור מברך קודם שיספור בא"י אמ"ה וכו'. אלא כוונת רבנו שהסופר ביום אם לא ספר בלילה אינו מברך ביום, אלא סופר בלא ברכה. והכי איתא בהדיא בתשובה בכ"י [במכון לתצלומי כ"י שע"י הספריה הלאומית מס' 5300, ותודתי לר' צבי לנגרמן שהעירני עליה] וז"ל השאלה והתשובה, והואיל ועד כמה שידוע לי לא נתפרסמה מעולם כלשונה, אביאנה תחלה במקורה הערבי:
'וסיל רבינו, מן נסי לילה או לילתין יבארך גירהמא מן אלאיאם או לא, וג'אוב, מא פאת ליס ימכנה רדה, ולכן מן אללילה אלד'י אלתהם אלי כמאל אלסבעה אסאביע יבארך, ויסקט אכ'ר לילה קול תמימות, לאן ליס הי תמימות, ויקול היום ארבעים ותשעה יום שהם שבעה שבועות בעומר, ומן גפל ולם יבארך עלי אלעומר אול אלליל לה גבר אלברכה טול אלליל וליס לה גברהא באלנהאר, והו קול אלמשנה דבר שמצותו ביום כשר כל היום ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה.
 "תרגומה. ונשאל רבנו, מי ששכח לילה או שתי לילות, יברך בזולתה מן הימים או לאו. והשיב מה שאבד אי אפשר להחזירו, אבל הלילה הנזכר עד סוף השבעה שבועות יברך. וישמיט בלילה האחרון אמירת תמימות, לפי שאינן תמימות, ויאמר ביום ארבעים ותשעה יום שהם שבעה שבועות בעומר. ומי ששכח ולא ברך על העומר בתחילת הלילה יכול להשלים הברכה כל הלילה, ואין לו להשלימה ביום, והוא דבר המשנה דבר שמצותו ביום כשר כל היום, ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה. ע"כ. הרי דברים ברורים שעיקר מצותו בתחלת הלילה, שכח או נאנס ולא ספר בתחלת הלילה מברך וסופר כל הלילה. ומי ששכח ולא בירך ולא ספר לילה או שתים מברך וסופר מיום שיזכור והלאה, אלא שלא יאמר 'שלמי' תמימות בלילה האחרון. וזה כמנהגנו שאומרים בסיום המ"ט שלמי."

מאז פרסומו של כרך זה, כמעט מדי שנה בזמן ספירת העומר , שואלים אותי היכן מצאתי תשובה זו, ואני בעניי משיב בכנות שאינני יודע., זכורני שמסרתי לרב זצ"ל העתק של דברים שמצאתי, אבל כאמור, לא רשמתי לעצמי  מה מסרתי והיכן מצאתי. הרב זצ"ל כבר אמר לי שהמספר שרשם, 5300, אינו מדויק, כי גם הוא לא יודע מה מספרו של כתב-היד, ואכן אין כל חשיבות למספר זה.
כלל ידוע בחיים הארציים, כאשר מחפשים, לא מוצאים, וכאשר לא מחפשים, מוצאים. שנים אני מחפש בכל מקום שנראה לי שיכול להיות כתב-היד ממנו העתקתי את התשובה, ולא מצאתי. והנה לאחרונה נברתי באחד התיקים שלי, בחיפושים אחרי דבר אחר, ומצאתי את מקורה של התשובה. התשובה נמצאת בכ"י ספריית אוקספורד Huntington 428 (מספר 801 בקטלוג נויבאואר), שהוא המקור העיקרי לחיבור קדום בהלכה, "איסור והיתר", שאני עמל על פרסומו. שני פרקים כבר יצאו לאור ("פרק 'ברכת המילה' מתוך החיבור 'איסור והיתר'," קובץ חצי גבורים פליטת סופרים ז (תשעד), א-יז; "עניין ראש חודש--פרק י"ח מתוך החיבור 'איסור והיתר'," קבץ על יד כד (לד) (תשע"ו), 161-180) ; שנים נוספים נמסרו לפרסום; ואני עמל על בו-זמנית על מספר פרקים אחרים. פרסום פרקים בודדים הוא הכנה לפרסום הספר כולו, אקווה לסיים אותו בזמן הכי קרוב, בעזרת הנותן ליעף כוח. התשובה על ספירת העומר נמצאת בנספח קצר על "מצוות העומר"  (תחילתו בתחתית עמ' 52ב וסופו כחמש שורות בתוך עמ' 53ב) לפרק י"ט, שנושאו דיני חג הפסח. צילומו יבוא להלן.

השערתי היא--ואני עדיין עומד מאחרי השערה זו--שמחבר הספר, שכאמור שמו אינו ידוע לנו, היה בן דורו של רבי מימון אבי הרמב״ם, מתלמידיו של רבי יוסף אבן מיגאש. דור זה סבל קשות מהשמד של המווחדון, אותו השמד שהרמב״ם מתייחס אליו באגרת מפורסמת. לכן כעת נראה כמעט וודאי שלא הרמב"ם כתב את התשובה, אם כי--אם השערתי לגבי "איסור והיתר" תתברר כנכונה--המשיב הוא בוודאי אחד מעמודי ההוראה שהרמב"ם שאב מהם ונשען עליהם: הרי"ף, רבי יוסף אבן מיגאש, או אחד מתלמידיו של רבי יוסף אבן מיגאש, ביניהם נמנה כאמור גם רבי מימון אבי הרמב"ם. השערתי לגבי זמנו של החיבור מבוססת על העובדה שהחכם המאוחר ביותר המצוטט בשמו הינו רבי יוסף אבן מיגאש--והוא מוזכר בברכת המתים. מנהגו של המחבר הוא להזכיר את הרי"ף והר"י אבן מיגאש בשמם, אבל זה אינו פוסל את האפשרות שיכנה אותם במקום אחר בסתם "רבינו". לכן אי אפשר כעת לדעת מי הוא בעל התשובה בעניין ספירת העומר. ואולם דבר אחד בטוח, שהוא אחד מעמודי ההוראה בשלשלת הפסיקה הספרדית-מגרבית המובילה ישירות לרמב״ם עצמו.



והנה עוד דבר ששמתי לב אליו רק אחרי שמסרתי את התשובה לרב זצ"ל. בשולי הדף רשום הערה, אולי היחידה בכל החיבור. ההערה כתובה בעברית, ובכתיבה מאוחרת מזו של החיבור. הכתיבה מטושטשת אבל לע"ד ניתן לפענח אותה כדלהלן: "והרמב"ם ז"ל פסק שאם שכח ולא מנה בלילה ימנה ביום ואיפשר שר"ל ימנה בלא ברכה".





יש לשים לב ללשונה של הספירה בתשובה של "רבינו": "היום מ"ט יום שהם שבעה שבועות בעמר". ו"באיסור והיתר", מיד לפני השובה של "רבינו", מובאת הנוסחה הזאת של הברכה והספירה: "בא"י אמ"ה אקב"ו על ספירת העומר; היום כך וכך יום שהן כך וכך שבועות וכך ימים"--אבל איננו מציין "לעומר". וכך פסק, למשל, ספר האגור, הלכות ספירת העומר, סי' תתכ"ה. ואולם רס"ג מוסיף "לעומרא" (סידור רס"ג, עמ' קנד) וכבר נשאל הרשב"א (מובא בבית יוסף, או"ח סי' תפט) "אם צריך לומר היום כך וכך לעומר או היום כך וכך", והשיב, "הכל אחד, ויותר ראוי לומר כך וכך לעומר…"

מצאנו בטור, או"ח סי' תפט, "כתב בעל הלכות גדולות שאם שכח לברך כל הלילה שיספור ביום, ואינו נראה לר"י, וא"א הרא"ש ז"ל כתב שיספור ביום בלא ברכה." הנה הרא"ש פסק כדברי התשובה המובאת ב"איסור והיתר", שהיא תואמת את פסיקתו של הרמב"ם לפי הרב קאפח זצ"ל וכן (אפילו אם בדוחק) לפי דברי המעיר לכתב-היד של "איסור והיתר". וכבר מצאתי עניינים אחרים שהרא"ש מאמץ, או לכל הפחות מזכיר, את הפסיקה האנדלוסית הקדומה המיוצגת ב"איסור והיתר".המנהג התימני שרשם הרב קאפח זצ"ל לומר בליל מ"ט "דהון שבעה שבועי שלמי" הינו כדברי רס"ג בסידורו, עמ' קנד, וכך גם המנהג התימני למנות את הימים והשבועות בארמית דווקא. ולפי התשובה של "רבינו" אומר בליל מ"ט "תמימות", בעברית.


לסיכום, נראה לע"ד שתוקפה של התשובה לא פגה עם גלוי מקורה לכל מי שנאמן לפסיקותיו של הרמב"ם. ואולם, אינני מוסמך להוראה, ולא באתי כאן להתייחס לעצם הדין, אלא להסביר סוף סוף היכן נמצאת התשובה ומה שנוכל לומר על מחברה.
gmb 0060



1/15/2017

ציורי רש"י


סיכום ממצאים
עתה כשרוב כתבי היד של פירוש רש"י לתלמוד נגישים במרשתת, לקחנו על עצמנו את המשימה לאסוף את כל הציורים נמצאים בהם, ואת הקישוריות שיובילו ישירות אליהם. זאת במשותף עם פורטל דף יומי של הראל שפירא. המטרה היא להציג לפני קהל הלומדים את ציורי רש"י השייכים לכל דף שיש בו ציור.
סקירת 32 כתבי היד העיקריים העלתה 226 ציורים, ולאחר ניפוי הכפולים, דהיינו הציורים שישנם ביותר מכתב יד אחד, 129 ציורים שונים.
הנחת היסוד של עבודתנו היא שהציורים הם חלק אורגני של הפירוש, ויתכן ורש"י אף מרשה לעצמו לצמצם במילות הפירוש כאשר הציור עומד לפני הקורא. בחינת "תמונה אחת שווה אלף מילים".  הציור הוא חלק אינטגרלי מטקסט הספר הכתוב, לא פחות מהמילים. זאת בניגוד למדיה השמיעתית שקדמה לו.
הנחה זו מבוססת על הטענה שיותר סביר  שרש"י היה גרפיקאי לפי הצורך, מאשר שאיזה גרפיקאי נהיה רש"י. נוכחותו של אותו ציור בכמה כתבי יד מחזקת את ההנחה הזאת.
הרבה מהציורים לא מופיעים בכלל בדפוסים, וחלקם מוצגים באופן חלקי, כנראה בגין קושי טכנולוגי של הדפוסים הראשונים בהדפסת כל מה שלא אות. במידה שהנחת יסוד זו נכונה, יש חשיבות רבה להציג לפני הציבור את הציורים באופן מידי. לא רק במקומות שהדפוס לא העתיקם, אלא גם במקומות שהדפיסו צורה המוגבלת ליכולת הדפוס הפרימיטיבי.
לא הופתענו לגלות שרוב הציורים שייכים למסכת עירובין, בגלל האופי ההנדסי של נושא המסכת. אמנם כן הופתענו לגלות את מידתו של הרוב הזה. מתוך 129 ציורים שונים שנמצאים ב-15 מסכתות שונות, 77 מהם הם במסכת עירובין (לאחר ניפוי כפולים).
כיון שעירובין היא, לאין ערוך, שדה ההשוואה הרחב ביותר, ערכנו השוואה בין 3 כתבי היד שבמדגם הכוללים את עירובין, אוקספורד 420, מינכן 216,  ופריס 324. עירובין מוצגת גם בכ"י וטיקן 127, אך רק פרקים א-ב. 
רק 22 ציורים משותפחים לכל כתבי היד. 
בכתב יד מינכן 44 ציורים, 12 מהם אינם בכ"י פריס ו-9 מהם אינם באוקספורד. 5 מהם אינם לא בזה ולא בזה.
בכ"י פריס 31 ציורים, 7 מהם שאינן במינכן ו-2 מהם בלעדיים וחסרים גם באוקספורד.
בכ"י אוקספורד 71 ציורים, 27 מהם בלעדיים. 38 מהם שאינם בפריס ו-37 שאינם במינכן.
נתונים אלה מערערים על הנחת היסוד שלנו שכל הציורים הם מקוריים לפירוש. לא כל הציורים תמיד מופיעים עם רמיזה או הפנייה בתוך המאמר, בסגנון "כזה" או "כעניין זה", "כגון זה" או "כמו שציירתי". ולא מן הנמנע, שלפחות חלק מהציורים נוספו בידי התלמידים וסופרים במשך הדורות. אולי מפתח להבחנה בין המקוריים לבין  אלה שנוספו, נמצא בכ"י אוקספורד. יש בו לא רק כמות יוצאת דופן של ציורים בלעדיים, אלא שיש שם שני סוגי ציורים. יש שמופיעים בתוך שורות הפירוש, ואחרים נמצאים בגיליונות. 


אוקספורד 420 רש"י ח ע"ב ד"ה נדל, בתוך "חלון" מתוכנן בידי הסופר, ועם רמז בטקסט "כעניין זה".


אוקספורד 420  רש"י ז ע"ב ד"ה נפרצה . בלי רמז ומצוייר "במחשבה שנייה" כהערת גליון.

אם הסוג השני תואם את הציורים הבלעדיים, נוכל לומר שניתן לבודד את הציורים שנוספו.

ממצאי הסקירה, מעודכן להיום (15.1.17 יז טבת תשע"ז)  בטבלה הנמצאת  כאן.

gmb 0059

9/05/2016

דפים חדשים ממדרש "פתרון תורה" לבראשית ושמות



מדרש פתרון תורה הוא ילקוט מדרשי חז"ל לפי סדר התורה, כולל גם מדרשים ופירושים שאינם נמצאים בכל מקור אחר. המדרש הגיע לדורנו בכתב יד אחד בלבד, המתחיל בויקרא.
המדרש יצא לאור בשנת תשל"ח בידי א"א אורבך. ויצא שוב שנית בהוצאה פקסימילית, האוניברסיטה העברית תשנ"ה עם מבוא עשיר בנתונים פליאוגרפיים מאת מלאכי בית-אריה. תעתיק מדוייק נמצא באתר 'מאגרים' של האקדמיה ללשון עברית.

שם המדרש "פתרון תורה" כפי שקרא לו המעתיק בקולופון.

לפני כל פרשה חרוזים נושאי האקרוסטיכון 'א-ת היי', שיצאו בנפרד בידי יש"י חסידה, ר' האיי גאון רשויות לפרשיות התורה, תשל"ז. ע' פליישר [מחקרי ירושלם בספרות עברית י-יא (תשמ"ח) עמ' 661- 681] מאשר את יחוס השירים ואולי אף המדרש, לר' האי (בן שרירא) גאון. לעומתו  אלוני [ ספר "מדרש התורה" לרב האיי גאון,  עלי ספר  ט, סיון תשמ"א, עמ’ 56- 62] היה סבור שהמדרש כולו, ולא רק חרוזי ה'רשות',  הוא פרי עטו של ר' האי בן נחשון גאון סורא (כיהן בשנות  885- 895). 
מכל מקום נמצאים במדרש עשרות מילים וביטויים בפרסית יהודית. וכן מוזכר, בין ז' חנוכות שבאו לעולם בדף 137, קדושת שבת שהיא "יום חנוכת שמים וארץ", כפי שמצוי בקידוש לשבת שבסידור הפרסי העתיק כ"י לונדון ספרייה הבריטית Or.10576 דף 7ב [על כך העיר נ' וידר, ארשת ו,תשמ"א, עמ' 87- 89].  נתונים אלו יכולים לשייך את המדרש לאזור פרס, ולהרחיק את האפשרות שמקורו  בספרות הגאונים.

כתב היד של פתרון תורה שנמצא בירושלים, הספריה הלאומית  4°5767, נכתב בסמבדגאן בשנת 1649 לשטרות (1328). בית אריה רשם שם שכתב היד נרכש על ידי הספרייה הלאומית בשנת תשל"ו מידי הר' יש"י חסידה שהעיד שקנה אותו זמן קצר לפני כן מידי עולה ישיש מפרס. ברשומות של הספרייה הלאומית מוזכר שהיה בידי  אליהו חלילי מאיספהן, איראן.

לפי השערת אלוני שם, מדרש פתרון תורה זכה להפצה והכרה בארצות המזרח שבתקופת הראשונים, והוא המדרש המוזכר ברשימות ספרים שחקר מהגניזה הקהירית, מהמאות י"ב-ט"ז. אולם אם השערתו נכונה יש לתמוה כיצד נעלם המדרש הזה לגמרי מהתודעה הספרותית, והגיע לנו בעותק בודד, מהמרחב המזרחי של פרס, הרחק ממרכזי היצירה התורנית. לצורך השוואה, כמו שפתרון תורה נשמר רק בפרס, התואם התימני שלו- המדרש הגדול, נשמר אך ורק במרחב התימני. אך שלא כפתרון תורה, המדרש הגדול זכה שם למאות עותקים.
פתרון תורה נכתב בעברית, ולכך ברור שנועד לכל הדורות ולכל התפוצות. בלתי נמנע הוא שיופיע שוב ביַם של תורה שנאצר בכתבי היד, כולל החלק החסר- לספרי בראשית שמות.  

אורבך רשם (במפתח של הוצאתו, עמ' 402)  כמה מקבילות לחלקי המדרש הייחודיים שבפתרון תורה במדרשים שפירסם גינזבורג בגנזי שכטר ח"א, מכמה קטעי גניזה שונים. יש להוסיף לו את מדרש האגדה לפרשת אחרי מות שבקטע מוצירי III 66, שחלק ממנו מקביל לפתרון תורה עמ' 60, ושריד נוסף מאותו כ"י, קמברידג' Or. 1080.3.5 דף 2 לתחילת פרשת תזריע, המקביל לפתרון תורה עמ' 28- 29.  ואם כן יש מקום לסקור את יתר השרידים של כתב יד זה, לחומר שבפתרון תורה, והם: קמברידג' T-S C2.124 [פורסם בידי מאן The Bible as read and preached in the old synagogue, 1940, עמ' 207- 211]; ושם אוסף L&G  (לשעבר ווסטמינסטר קולג')  Talm I.75. אם קטעים אלה קדומים יותר מכתב היד שבידינו, הם יכולים להורות על קדמות המדרש, או לפחות על קדמות המקור הנעלם המשותף להם ולפתרון תורה.

זוג דפים נוספים שרד מכתב יד זה , בקמרידג' T-S C2.202 והם מפרשות בא-בשלח.
כעת אני עומד לפרסם זוג דפים מאוסף פירקוביץ' השני,  Evr. II A 481 , בו הדף השני מתחילת פרשת ויקרא דומה ברובו לנמצא בפתרון תורה, אם כי בשינויי סדר, הוספות וחיסורים של מילים וחלופי לשון. יתכן, אם כן, שהדף הראשון, הכולל מדרש לשמות לד-לה, הוא מהחלק החסר של פתרון תורה, או לכל הפחות מציג חומר ייחודי המשותף לשניהם, הנדלה מאותו מדרש קדום שנעלם.
תוך כדי כתיבת מאמר זה, עסק לידי ידידי ומורי בנימין ריצ'לר בכתב יד של הספרייה לאומית, 8o 5557. כתב היד מכיל 34 דפים, הכתובים בכתיבה מזרחית המשוערת למאה הט"ז. לאחר השוואת מאפייניו התברר שגם הוא שריד מהחלק החסר של מדרש פתרון תורה, על ספר בראשית, סוף פרשת לך לך ותחילת וירא. גם כאן, בתחילת פרשת וירא  חרוזי 'רשות' באותו אקרוסטיכון: א-ת היי.



 

דף 19 א-ב: רשות מחורזת בתחילת פרשת וירא, סימן א-ת היי. 

gmb 0058

2/17/2016

Leor Jacobi: Talmudic "Honey", Fragments of the Novellae of R. David ben Saul of Narbonne

חדושי דב"ש למסכת ברכות של ר' דוד בן שאול
ליאור יעקבי 

    Four heavily torn and damaged bifolios extracted from a Girona bookbinding contain novella to Tractate Berakhot of the Babylonian Talmud. In three loci the fragmentary text matches quotations verbatim from “Chidushei Dvash”, cited by name 18 times by R. David ben Yosef Abudraham. This enables a definite identification. An additional three loci not appearing in the manuscript were cited from Abudraham by R. Joseph Caro in his authoritative Beit Yosef.
    In addition, Abudraham also cites from the work without attribution. Far from plagiarism, this method of citation was conventional and openly declared by Abudraham in his introduction. This dovetails with the results of a previous study regarding citations of R. Jonah of Girona in the commentary of a student of Rashba, also published from a Girona bookbinding. Thus, this Girona manuscript is extremely important for the study of Abudraham, a central medieval halakhic work.
    The identity of the author of Chidushei Dvash has remained elusive. In most editions of Abudraham the acronym Dvash has been corrupted to Ravash, further complicating matters. A prominent modern traditional Talmudic scholar suggested R. David ben Samuel “HaKokhavi”, the early 14th century Provencal author of Sefer HaBattim. This proposition was based upon the acronym and a unique correlation between certain opinions expressed in the two works. However, based on preliminary analysis of the text of the Girona manuscript fragments, and upon the groundbreaking new research on Provencal sages of Pinchas Roth, that possibility can now be rejected in favor of the earlier Rabbenu David ben Saul of Narbonne, who flourished in the early 13th century.
    This identification is based upon: 1. The acronym Dvash (= D. b. Sh.); 2. The absence of any reference to or quotation from Maimonides; 3. A unique similarity between these novella on Tractate Berakhot as cited by Abudraham and between a citation of R. Moses Botarel from the novella on Tractate Shabbat; 4. Stylistic similarities between the various citations, including, on the one hand, brief conceptual resolutions of difficulties (chiluq) in the style of Tosafot, and, on the other hand, resistance to the actual legal decisions of the Tosafot; and 5. Appearances downstream in Beit haBechira, Sefer HaBattim, and Orchot Chaim/Kolbo, cited as anonymous earlier opinions. (This accounts for the earlier aforementioned misattribution.)
    R. David ben Saul’s authority and impact were tremendous. He was a colleague of R. Jonah of Girona and, along with their teacher, R. Solomon ben Abraham “Min ha-Har”, they lead the Rabbinic opposition to the philosophical writings of Maimonides. In the context of the dispute, R. David was mentioned by R. Abraham ben Maimon and his writings were cited by Samuel ibn Tibbon. R. Menachem Meiri lists his name in the chain of transmission of his introduction to Tractate Avot and Roth convincingly proposes that R. David’s Rabbinic authority held sway over even R. Mordechai Kimhi, grandson of the illustrious leader of the pro-Maimonides camp, Radaq. R. David’s Talmudic novella were explicitly referenced by later sages, such as R. Yosef Haviva, Nimukei Yosef, but no originals have been identified until now.
    The Girona bookbinding fragments serve as a vital missing link, connecting the previously unidentified Chidushi Dvash, cited verbatim in the popular and influential Abudraham, with the iconic, but little-known, Rabbenu David ben Saul. All of his novella had been given up for lost, but we now possess a single fragmentary manuscript remnant and know that the work was utilized liberally by Abudraham.


ברוך הטוב והמטיב. גילוי קטעי כתב היד שנשתמרו בכריכת ספר בגירונה עד לעת עתה מהווה ברכה כפולה: משום שהם היו החוליה החסרה, וכעת כשנתגלו, הם סוגרים מעגל בין פירוש חשוב וקדום לתלמוד, חדושי דב"ש למס' ברכות, ובין מחברו, רבינו דוד בן שאול, מגדולי חכמי פרובנס בסוף האלף החמישי (=ראשית המאה ה-13 למניינם).
ר' דוד בן שאול מוזכר בשלשלת הקבלה של ר' מנחם המאירי בהקדמתו לבית הבחירה למס' אבות. הידיעות מעטות גם על החכם וגם על חידושי התורה שחבר. הזיהוי נעשה בהסתמכות על מחקר פורץ דרך על חכמי פרובנס של פנחס רוט. ספר אבודרהם מרבה לצטט מחיבור זה בשם חידושי דב"ש, ומשם נכנסו החידושים לקודש פנימה. וחידושי דב"ש מוזכרים בשמם בבית יוסף של מרן ר' יוסף קארו שלש פעמים.
gmb 0057