מרדכי וינטרויב: סדר קריאת התורה לקדמון לא נודע

לפני קרוב לששים שנה, פרסם פרופ' אברהם נפתלי רות קטע מן הגניזה (בודפשט, אוסף קאופמן, גניזה 430.) העוסק בחלוקת הקריאה בבית הכנסת בשני וחמישי ובשבת במנחה. בכותרת 'סדר קריאת התורה מקדמון לא נודע' (א.נ.צ. רות, 'מבית מדרשם של הגאונים ב"גנזי קויפמן"', סורא ב (תשט"ו – תשט"ז), עמ' 284 – 288).

בשנת תשס"א פרסם פרופ' יוסף עופר קטעים נוספים (אוקספורד E45. דפים 5-6) השייכים לאותו כתב יד, ובכך הרחיב את החיבור שבידינו. (י. עופר, 'המסורה הבבלית לתורה עקרונותיה ודרכיה', ירושלים תשס"א, עמ' 200 – 203. דיונים נוספים בחיבור זה: מ.מ. הוניג, 'הערות לגליונות כ-כא', אור ישראל, כב (תשס"א), עמ' רל; הנ"ל, 'הערות ועדכונים', שם, כט (תשס"ג), עמ' רלב.

מ.מ. הוניג (שם) טוען כי בעל החיבור החזיק בדעה שגם בשני וחמישי ושבת במנחה יש לקרוא את פרשת האזינו כולה ולחלק אותה לשבעה קרואים. ניתן לדחות זאת, כי לפנינו תחילת הקריאה של האזינו קטועה, וא"כ ניתן לשער כי בתחילה הופיעה הקריאה הרגילה של שלשה קרואים, ורק לאחר מכן פורטה הקריאה של שבת בשחרית, וזאת משום החשיבות בקריאה זו המחולקת לקריאות קבועות כבר בזמן קדום, אשר הסימן להם הוא הזי"ו ל"ך, ראה ע"כ בשו"ע או"ח תכח ה.)

לאחר זיהויו של יוסף עופר יש לנו את החיבור מפרשת וישב ועד פרשת בחוקתי, ומאמצע הקריאה של האזינו ועד סוף התורה. לאחר מכן מופיע סדר הקריאה במועדים הנקטע לקראת סופו.

מחיבור זה שרדו לנו מספר מנהגי קריאה נשכחים ובלתי ידועים. לדוגמה, פרשת בא אינה מתחילה במכת ארבה, אלא עשרים ושלושה פסוקים קודם לכן, במכת ברד, במילים (שמות ט, יג) "ויאמר ה' אל משה השכם בבוקר". בהתאמה לכך נקראת הפרשה בחיבור הנ"ל 'פרשת השכם'. מנהג זה ידוע לנו ממקורות אחרים. (ראה י. עופר (לעיל הערה 4), עמ' 187 – 200. בעמ' 199 – 200 מופיעה רשימה ביבליוגרפית של הדיונים בפרשת השכם. יש להוסיף לרשימה הנ"ל: ט. בארי, 'החזן הגדול אשר בבגדאד' (פיוטי יוסף בן חיים אלברדאני), ירושלים תשס"ג, עמ' 185 ועמ' 214; י. עופר, 'מניין פסוקי המקרא של בן נפתלי', בתוך 'אוסף הגניזה הקהירית בז'נבה', ד. רוזנטל (עורך) בהשתתפות ש. אליצור ואחרים, ירושלים תש"ע, עמ' 215.)

מנהג נוסף, הקשור לחלוקת הפסוקים, קיים בקריאה של פרשת האזינו, שם מופיעה הפיסקה הבאה:

ואל תהו קורין כשם שקורין באפריקיה שמסיימין שני פסוקין בפיסוק אחד – לי נקם פיסוק אחד בפני עצמו וכי קרוב יום אידם פיסוק אחד הוא בפני עצמו.

מנהג 'אפריקיה' הוא מנהגנו, ובעל החיבור חולק עליו.

לאחרונה זיהיתי שריד נוסף של החיבור, ואני מפרסמו בפרסום ראשוני מעל במה זו.

מדובר בקטע הנמצא בספריית קמברידג' וסימנו שם T-S AS 139.141. הקטע מסתיים בפרשת 'וישלח', ובכך הדף הבא המתחיל בפרשת 'וישב', מהווה המשך ישיר לו.

לפי השחזור המוצע כאן – מכיל הדף שלש עשרה שורות ובכל שורה כ-45 תוים (אין אפשרות להסתייע בשחזור מספר השורות בקטעים האחרים, משום שאינם אחידים – הדף הראשון אצל רות מכיל 18 שורות, ואילו הדף השני מכיל 15 שורות (הקטעים אצל עופר אינם זמינים באתר הגניזה של פרידברג). השיחזור בשורות 1¬-5 של ע"ב, הינו השערה בעלמא שנועדה להוכיח כי הדף הכיל שלש עשרה פסוקים. אין שום כוונה לטעון כי כך אכן היו שורות אלו במקור.

חשיבות מיוחדת יש לפיסקה המופיעה בתחילת ע"א של הקטע: 'וכך מינהג בשתי יש[יבות]', המלמד כי מקור החיבור הוא בבבל בתקופת הגאונים.

אני מודה ומכיר טובה למפעל האדיר והנפלא 'פרויקט פרידברג לחקר הגניזה', שסרק וממשיך לסרוק את כל אוספי הגניזה בעולם ומעלה אותם לרשת לשירות הציבור תאב הדעת. הקטע הבא זוהה במאגרים של מפעל זה.

שילבתי מספר תיקונים והערות ששלח לי בטובו פרופ' יוסף עופר ואני מודה לו על כך מאד.

העתקת תוכן הקטע כאן.



נספח: 14.10.12 כח תשרי תשע"ג:

אני מתכבד לפרסם מעל במה זו שני דפים נוספים מן החיבור 'סדר קריאת התורה לקדמון לא נודע'.


את הדפים מצאתי באוסף אוקספורד, ספריית הבודליאנה, תחת הסינגטורה Ms. Heb. D.33 דפים  12- 13 (קטלוג קוולי 2755.5).
תעתיק של דפי הקטע כאן.

הדפים הינם רציפים ומכילים את פירוט הקריאה לפרשיות במדבר – האזינו ובכך משלימות את הפער שהיה קיים עד היום, כך שהחיבור כולו – למעט קטע קטן בתחילתו וחלק מנספח הקריאות של המועדים בסופו – מונח לפנינו.

בקרוב אני מתעתד לההדיר את החיבור מחדש במהדורה מדעית ומוערת. כעת אני מפרסם את הדפים החדשים בפרסום ראשוני.

חשיבות מיוחדת יש לסיום הדף השני המתאר את קריאת האזינו – בתחילה מתוארת הקריאה הרגילה לימי שני וחמישי ושבת במנחה ולאחר מכן בא תיאור הקריאה בשבת שחרית וכלשון החיבור:

... זה במנחה ובשיני ובח' ובחמישי: אבל שבת שחל להיות בין ראש השנה ליום הכיפורים, סימן ה'ז'י'ו' ל'ך', כ'הן ק'רי מ'ן...

בכך נדחית השערתו של הוניג (מ.מ הוניג, 'הערות ועדכונים', אור ישראל, שנה ח גליון א (תשס"ג), עמ' רלב), שלדעת החיבור יש לקרוא אף בימות החול ובשבת במנחה שבעה קרואים.

חש אני צורך להודות לספריית הבודליאנה שהעלתה את אוצרותיה למרשתת ובכך מאפשרת להגדיל תורה ולהאדירה.

תודה מיוחדת למערכת 'גילוי מילתא בעלמא' – שבזכות קישור לאוסף הגניזה הסרוקה של אוקספורד – ששם במאמר הקודם, זיהיתי דפים אלו.

יוסף עופר: התגלתה מגילה של ספר משלי הכתובה על פי כתר ארם צובה

מגילת קלף של ספר משלי שנכתבה לפני למעלה ממאה שנה על פי כתר ארם צובה התגלתה בירושלים.

המגילה נכתבה על פי התנ"ך של ר' שלום שכנא יֶלין, שהיה סופר סת"ם שעסק במסורה למקרא והיה בקיא בה. רש"ש ילין עלה מליטא לירושלים בשנות החמישים של המאה התשע עשרה. הוא שלח את חתנו, ר' משה יהושע קמחי, לעיר חַלַבּ (=ארם צובה) שבסוריה, כדי שיבדוק את כתב היד הידוע של התנ"ך, כתר ארם צובה, שניקד ומסר אותו חכם המסורה אהרן בן אשר במאה העשירית. ילין נתן לשליח ספר תנ"ך מודפס שהיה ברשותו, ועליו הערות רבות בכתב-ידו. השליח בדק את כתר ארם צובה ורשם בשולי התנ"ך מאות ואלפי נתונים על הכתיב (המלא והחסר) של הכתר ועל מסורת הפרשיות, השירות והרווחים בספרי הנביאים ובספרי הכתובים. התנ"ך הזה התגלה על ידי בשנת תשמ"ז (1987), והוא שמור היום בהיכל הספר בירושלים.

במהלך השנים נתגלו בבתי כנסת רבים (בעיקר בירושלים) מגילות של נביאים ו'חמש מגילות' (פרט למגילת אסתר), שנכתבו לפי התנ"ך של ילין. מגילות הנביאים שימשו לקריאת ההפטרה, בקהילות שנהגו בדרכו של הגאון מווילנה (הגר"א) שהורה להקפיד לקרוא בציבור את ההפטרות ואת כל חמש המגילות ממגילות הכתובות כהלכתן על קלף, ככתיבת ספר תורה, ולא מתוך חומשים וספרי דפוס. עד היום נמצאו למעלה משבעים מגילות כאלה, רובן זוהו בידי הרב דוד יצחקי מבני ברק. מעתיקי המגילות האלה נעזרו בתנ"ך של ילין, או שהעתיקו את המגילות שלהם ממגילות אחרות שנכתבו על פיו.

אולם המעתיקים הסתפקו בדרך כלל בהעתקת הספרים הנקראים בציבור בבית הכנסת: ספרי הנביאים המשמשים לקריאת ההפטרה וחמש המגילות הנקראות במועדים. שאר ספרי הכתובים לא הועתקו בדרך כלל, שהרי ספרים אלה אינם נקראים לעולם בציבור בבית הכנסת. העדות היחידה הידועה לנו על כתיבת ספרי הכתובים במגילות קלף היא עדותו של שמואל שלמה בויארסקי בספרו 'עמודי שש' שיצא לאור בירושלים בשנת תרנ"ב (1892). בויארסקי מספר כי כתב עותק של ספרי הכתובים – והעמיד אותו בבית הכנסת חורבת יהודה החסיד בירושלים. הוא מדגיש מאוד את ראשוניותו וייחודיותו של המעשה שעשה "שעלה במחשבתי לעשות דבר חדש בעולם אשר לא קדמני שום אדם מעת שיצא מכבש הדפוס בעולם ונתבטל כתיבת התנ"ך על הקלף כדת".

לדעתו, במעשהו זה הוא מסיר חרפה מעל עם ישראל, שהרי "כאשר יקומו בתחיית המתים משה רבנו עליו השלום שכתב איוב, ודוד המלך עליו השלום ושלמה המלך עליו השלום שכתבו תהלים משלי, ועזרא ואנשי כנסת הגדולה שטרחו וכתבו כתובים בכתב כהלכתן [...] ולא לעצמם כתבו רק להניח לדורות - וידרשו אחריהם ולא יחפוצו בהנדפסים, ולא יהיה נמצא בכל ישראל אף אחד! ואיך לא נבוש ונכלם?!" (שם ג ע"א)  בויארסקי מספר על השליח ששלח רש"ש ילין לחַלַב, ועל התנ"ך שהופקד בידי השליח וחזר לירושלים ובשוליו מידע רב על הכתר. את המגילות כתב, לדבריו, על פי התנ"ך הזה. יש להניח שאין כוונתו של בויארסקי לומר שכתב מגילה ענקית אחת הכוללת את כל ספרי הכתובים, אלא שכתב כל ספר מספרי הכתובים במגילה לעצמו: שלושת הספרים הנכתבים בצורת שירה - תהילים, משלי, איוב – ושלושת הספרים הנוספים: דברי הימים, עזרא (כולל נחמיה) ודניאל.

בדקתי את המגילה שנתגלתה בירושלים ומצאתי שהיא מתאימה בדיוק לרישומים שבתנ"ך ילין. בבדיקה מדוקדקת ניתן להוכיח בוודאות גמורה שהמגילה נכתבה על פי תנ"ך ילין, ולא הועתקה ישירות מכתר ארם צובה. הסופר היה אמן במלאכתו, והצליח ליישם בצורה יפה מאוד את הנתונים שנרשמו בתנ"ך ילין. סביר מאוד להניח שלפנינו מגילה השייכת לסדרת המגילות שכתב רש"ש בויארסקי עצמו, שהרי כתיבה של ספר משלי היא אירוע נדיר ביותר, אולי יחידאי בתקופתו. לדברי בויארסקי, מגילות הכתובים שלו נשמרו בבית הכנסת 'החורבה' בירושלים. ככל הנראה, עם נפילת הרובע היהודי בתש"ח נלקחו המגילות ממקומן, ובדרך כלשהי הגיעה אחת מהן, זו המחזיקה את ספר משלי, אל הספרייה הלאומית בירושלים.

לפי המספר האינבנטורי שניתן למגילה,  Heb. 4° 648, קבעו אנשי הספרייה הלאומית כי המגילה הגיעה לאוסף כתבי היד של הספרייה הלאומית לפני יותר מ-60 שנה. המגילה נרשמה בספר האינבנטר של הספרייה, אך לא זכתה לקטלוג. בתקופה האחרונה מבצעת הספרייה תיאום דיגיטלי של ממצאי מחסן הספרים הנדירים, ובמהלכו מצאה הגב' עפרה ליברמן, מנהלת המחסן, את המגילה בתחילת שנת תשע"ג. אני מודה לד"ר עזרא שבט מן הספרייה הלאומית שאפשר לי לעיין במגילה ולעמוד על טיבה.

 

לסיום יש לומר כי המגילה איננה מגלה שום דבר חדש על כתר ארם צובה ועל החלקים החסרים בו, שהרי ספר משלי מצוי בשלמותו בחלק הכתר ששרד. אבל מאחוריה מסתתר סיפור היסטורי מרתק הקשור למאמץ של דורות להגיע לנוסח מדויק של המקרא כולו ולהעמידו בבתי הכנסת.

ביבליוגרפיה: יוסף עופר, 'כתר ארם צובה והתנ"ך של ר' שלום שכנא ילין', ספר היובל לרב מרדכי ברויאר, ירושלים תשנ"ב, עמ' 295- 353; נחמיה אלוני, 'העתקי כתר ארם צובה בירושלים ובגולה', בית מקרא 24 ב (תשל"ט), עמ' 193 -204.

פרופ' יוסף עופר, המחלקה לתנ"ך, אוניברסיטת בר-אילן


gmb 0039



ליאור יעקובי: קטעים מחידושי הרא"ה למס' פסחים מארכיון גירונה

Leor Jacobi:


Fragments of the missing commentary of Rabbenu Aharon HaLevi of Barcelona to Tractate Pesahim

(המאמר בעברית בהמשך)

Manuscript fragments in poor condition salvaged from a notary bookbinding in Girona of Catalonia contain sections of a Rabbinic commentary on Tractate Pesahim. One leaf, whose ink had all transferred to the opposite page upon expert separation of the pages, reveals legible Hebrew text upon reversing the image electronically. The text enables positive identification of the author of the commentary as Rabbenu Aharon HaLevi of Barcelona. The author refers to Rabbi Zerachya HaLevi, the great-great-grandfather of Rabbenu Aharon, in exactly the same elaborate way that Rabbenu Aharon refers to him in his other extant works. He also refers to Ramban, Nachmanides, directly as just “Rabbenu,” just as R. Aaron HaLevi does. It appears that the standard appellation is added which indicates to us that the commentary was among those written during the lifetime of the Ramban.

The commentary itself to Tractate Pesahim was known to subsequent prominent Catalonian sages who cite it, and a copy of it was even reportedly in existence 150 years ago, but it too has apparently been lost. Other than one small section of the commentary which was first published as part of the commentary of a Provencal sage, these fragments represent our only remnants of the commentary.

An annotated Hebrew transcription is provided  here, of the section in which the identification is made. Extensive reconstruction of missing or illegible text was required, mostly according to the sources clearly cited by the author. It is argued that the Ramban's criticism of the author's paternal ancestor, R. Zerachya HaLevy, is accepted in a much more tempered form. R. Zerachya does not actually hold the radically lenient position suggested by his brief ambiguous statement and attacked by Ramban and others, which would permit the inspection of the house for leavened items by daylight. Rabbenu Aharon HaLevy's interpretation of R. Zerachya's opinion agrees with the one which would eventually be taken by R. Yoel Sirkis (Bach), as opposed to the understanding of Rabbenu Nissim of Gerona (Ran), and Maran, R. Yosef Karo, in his Beit Yosef.

מתוך הכריכה של ספר נוטריון עתיק בגירונה (הדפים נמצאים בארכיון ההיסטורי של ג'ירונה, בתיק המסומן: 11, 14,  תודות להוסטא רביס מונטסראת ואספיראנסה ואילס פוג'ול, מהארכיון, עזרא שבט ועידן פרץ מהספרייה הלאומית, ירושלים) הוצאו קטעי דפים פגומים מאוד. אבל יש חלקים שעדיין אפשר לקרוא בלי טיפול. זיהיתי שיש כאן פירוש לא מוכר על פרק ראשון של מס' פסחים של אחד מן הראשונים מבית מדרשו של הרמב"ן. לא הצלחתי לזהות את המחבר עד שהגעתי לדף אחד שכנראה יצא מן המעבדה הפוך. כל הדיו עבר לדף המקביל בהפרדת הדפים על ידי מומחים בגירונה.

.

הדפים היו מודבקים בתוך הכריכה למעלה משש מאות שנה. הפכתי את התמונה, ואז קבלתי תמונה זו:

בשורה 7, על יד הקטע האדום , פענחתי את המשפט הבא:

"כתב אדני זקני ר' זרחיה הלוי ז"ל הא דתנו אין בודקין לאור החמה..."

וכלשון זו בדיוק מייחס רבנו אהרן בן יוסף הלוי מברצלונה (הרא"ה, התחלת האלף השישי, סוף המאה השלש עשרה למניינם) לסבו בעל המאור בציטוטים בשמו בשיטה מקובצת! ובהקדמתו לפירושיו על הרי"ף הוא כותב:

"… על כן היתה עלי אחי ר' יהושע הלוי בן אדני אחי ורבי פנחס הלוי זצ"ל(לדעת י' תא-שמע ר' פנחס הוא מחבר ספר החינוך, אבל י' שפיגל לא קיבל את דעת תא-שמע בעניין, ואכ"מ.) , בקש למצוא דברי חפץ והפיל תחתנו לפני לפרש לו הלכות רבנו יצחק אלפסי זצ"ל שהם כמו תלמוד קטן, וחכמי הדורות אשר לפנינו ישאלו בהם כאשר ישאל איש בדבר האלהים, לגודל מעלת הרב הגדול אשר חברם, עד שאדני זקני הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל חבר עליהם ספר נכבד הנקרא ספר המאור, דקדק אחריהם והשיב עליהם, ומורי הרב ר' משה זצ"ל [=הרמב"ן] בא אחריהם להעמיד דברי רבינו יצחק אלפסי זצ"ל שהיה עמוד הימני פטיש החזק".

בהמשך, בהבאת ההשגות על הרז"ה שבספר מלחמות ה', הוא מתייחס למחברו, הרמב"ן, כ'רבנו נ"ר' כנראה, עוד סימן מובהק של רבנו אהרן הלוי. לכן יש לקבוע בלי שום ספק שקטעים אלו הם מפירוש הרא"ה. האי גברא רבא היה נצר ממשפחה מיוחסת מגירונה. הוא היה לפי דבריו תלמיד מובהק של הרמב"ן (יש לציין שבתוך הדפים שהותאו מאותו כרך, זהיתי דף אחד שהוא פירוש הרמב"ן למס' נדה. הרי שהקטעים מתאימים לאותו בית מדרש. במקביל במאמר הבא שלי כתב יד שזהיתי כחיבור על חלכות ברכות של תלמיד הרשב"א, הדפים היו משולבים עם דפים רבים שלכתב יד של תורת הבית של הרשב"א. הרי, אותו בית המדרש.) הריטב"א מתייחס אליו בתדירות כרבו המובהק. הוא היה בר פלוגתא של הרשב"א.

למרות המצב הגרוע של הנייר, נראה שיש כאן עבודת העתקה של סופר מקצועי, ולא 'אוטוגרף'. אכן, מתוך מקום אחר בקטעים אלו מוכח שזה עבודת סופר מעתיק, מפני שקטע אחד הכפיל הסופר מחמת הדומות ואחר כך מחק. ברור שזה מתאים לחיבורי הרא"ה מפני שידועים שהם זכו להעתקה ופרסום, לפחות בקטלוניה (ראה במבוא של חידושי הרא"ה מס' ברכות, מה' אהבת שלום, עמ' 15).


תמצא כאן העתקה חלקית של הפירוש הרא"ה לפסחים, הנמצא בקטע ג'ירונה

על פירושי הרא"ה למס' פסחים שנאבדו

חידושי הרא"ה על מס' פסחים עמדו לפני הריטב"א, תלמיד הרשב"א , הר"ן, הנמוקי יוסף והרשב"ץ כנראה.

לפני כ-150 שנה יש עדיין עדות על כתב יד שלם של החיבור. ראה במבוא לפירושי הרא"ה למס' ברכות (מהד' אהבת שלום, תש"ס, הע' 36. שם מסומן שבפירושו לברכות הרא"ה עצמו מתייחס לחיבור זה, וכנראה גם לחיבור על הרי"ף למס' פסחים. על רגל אחת נראה שכאן לפנינו החידושים, ולא פירוש לרי"ף).

"שבהסכמת הגרי"ש נטאנזאהן (בעל שו"ת שואל ומשיב) לספר ברכה משולשת, ווארשא תרכ"ג, שמנה שם מבחר כתבי יד שרכש הגביר ר' אברהם יעבץ ושברצונו להוציאם לאור, וביניהם מנה את חידושי הרא"ה על מס' פסחים וגיטין, אולם לא יצאה מחשבתו לפועל, ואבד מאיתנו חיבור חשוב זה במלחמה העולמית, וחבל על דאבדין".

לדעתו של המו"ל ר' משה בלוי, הפיסקה המודפסת בסוף ספר המכתם על מס' פסחים (מה' בלוי, ניו יורק תשכ"ב, אמ' קה-קח, ובסוף הערה 212 שם) בשם 'תלמיד הרמב"ן', גם היא מן חידושי הרא"ה (וכן דעת בלוי מובאת בהקדמת ר"א ליכטנשטיין ז"ל לחידושי הר"ן על מס' פסחים, מה' מוסד הרב קוק, עמ' 9) .אכן, ברור שקטעים אלו הם מן הרא"ה, ולא ברור אם הם מחידושיו או מפירושיו להלכות הרי"ף. ומוטל עלינו לחקור את היחס ביניהם לקטעים האלו החדשים. בינתיים לא מצאתי שהקטעים השרידים דנים באותן סוגיות.

ישנם הרבה חיבורים של הרא"ה הידועים לנו שנאבדו. (ראה את הרשימה במבואות לחידושי הרא"ה לברכות, מהדורות אהבת שלום, תש"ס.)  נראה לי שכמות החיבורים שנאבדו עולה על כמות החיבורים ששרדו בידינו. לכן, בכל ספרות התלמודית הנגלית מעתה בקטעי ג'ירונה, יש לקחת בחשבון האפשרות שלפנינו מהחיבורים האבודים של הרא"ה.

בעזרת השם, נזכה על ידי חקירת כתבי יד גירונה לעוד גילויים משמחים, והחזרת עטרת רבנו הרא"ה לראשו, וגם שאר גדולי התורה, ראשוני חכמי קטלוניה, הן הידועים לנו והן שנשכחו מאתנו. יהי רצון שיחיו שוב דבריהם, בכותלי בית מדרשינו.

.

gmb 0038

Digitized Hebrew Manuscripts Catalogue

Our Staff member , Yisrael Dubitsky has added a new dimension to our web-catalog database, which allows it to facilitate researchers in an exciting  new way. The following is an announcement that we have been circulating:


We are delighted to announce that the National Library of Israel's online catalogue now includes more than 4000 linked records to freely available digitized Hebrew manuscripts online (post-dating the Dead Sea Scrolls) from institutions around the world, including 1000 on the NLI website itself. These represent many more Judaica records than are currently available through either the Digital Scriptorium or the Catalogue of Digitized Medieval Manuscripts or similar digitized manuscript aggregators. As we continue to add links, we aim to serve as the global access portal for Hebrew digitized manuscripts.



Most of the scans are full color; only a minority are in black and white - namely, digitizations of microfilms rather than scans from the original manuscript. Usually, these represent full codices, but sometimes single pages serve as samples of a larger work, or alternatively represent the complete extant fragment.



We do not link items accessed for a fee or via subscription (thus, Cairo Genizah items available via The Friedberg Genizah Project or similar projects are not included). Also, as we have not yet linked to individual Genizah fragments, digitized items available at either Princeton University Genizah Project or Cairo Genizah Collection of the Bodleian Libraries or Penn/Cambridge Genizah Fragment Project or The Rylands Cairo Genizah Collection although they are, for the most part  included in our database. We are aware of, and are working to include, the digitized microfilms of JTS and HUC mss and the Chaim Reich collection facsimiles, uploaded at Hebrew Books.org and its affiliate Hebrew Manuscripts.org. Finally, we realize that many online items are not yet included in our collection of microfilmed manuscripts and thus do not appear in our catalogue. Please be patient as we work to rectify the situation.




For items that may be in error, or incomplete, or refer to unstable links, or were completely missed, we encourage you to inform us so we may correct and add to our growing collection. Institutions that upload Judaica manuscripts are urged to let us know so we may add links from/to our catalog records as soon as possible.



1. Search for Digitized Hebrew Manuscripts

From The National Library of Israel homepage, click on the Library's "Online Catalogue," and then to "Manuscripts" in the drop down menu of "libraries." (Or go directly to IMHM Online Catalogue)



To locate all records with links to digitized manuscripts online, search in our online catalogue "Basic search [חיפוש בסיסי]” under “subject[נושאים] " field, type “digitized manuscripts[כתב יד. סריקה] ". To limit the search to a specific subject, search under “Advanced search [חיפוש מתקדם]” with items "digitized [סריקה]" and the relevant subject (e.g. מקרא for all biblical related mss). To sort the results by location, click on "source/title [מקור]" in the upper section of the screen. Results may appear in either “brief” or “table” formats.



2. Browse Digitized Hebrew Manuscripts

To simply browse through all digitized manuscripts on the NLI digital website itself (at this point, about 1000 items, including but not limited to 250 from the Rosenthaliana collection in Amsterdam; 100 from Columbia University in NY; 50 from the Braginsky collection in Zurich; as well as nearly 400 of NLI's own collection), click Digital Collections at The National Library of Israel.



3. Rabbinics Mss Online

The old Talmud Mss Online website is in the process of being dismantled. In its place, we are happy to refer readers to the new and more comprehensive Rabbinics Manuscripts Online (still in beta mode but to be updated significantly on a consistent basis).



We must clarify a legal point: just because we link to, or feature on our website, fully digitized manuscripts, either owned by The National Library or other institutions, this does not represent permission for use from either The National Library or those other institutions, for any use exceeding the Fair Use provisions defined by law, which include private research. Only explicit permission in writing from the institutional owners of the manuscripts themselves and the copyright holders may grant authorization for additional use.

דוגמאות על חשיבות נוסח כתבי היד של הלכות הרי"ף פרק ד'

חיסורים והשמטות מהנוסח המקורי

1. שבת פרק ב (יא ע"ב באלפס שבדפוס):

בענין חיוב הלל בראש חדש:

אבל הלל דראש חדש לאו דאוריתא אלא מנהגא דרבנן הוא ומשום הכי הוא דלא גמרינן ביה הלילא אלא מדלגינן ביה דלוגי

כך בכל כתבי היד העתיקים, וכן העתיק הרא"ש. משמע שמכל מקום יש חיוב מדרבנן. ואולי יש כאן צילו של שיטת בה"ג (הלכות לולב, במהד' ירושלים תשל"ב, ח"א עמ' 357, וראה באריכות בהערה שם.) לפיה יחיד קורא ומברך על ההלל גם בראש חודש. הנושא היה שנוי במחלוקת במקורות שלפני הרי"ף, ובן דורו- ריצ"ג האריך בעניין זה בהלכות הלל שלו (שערי שמחה, מהד' במברגר תרכ"ב ח"ב עמ' ג-ו), ושתיקתו של הרי"ף תמוהה. בדפוסים הושמטה התיבה "דרבנן" ונותר "מנהג" בעלמא. ונפקא מינה לברכה, כפי שהעיד בעל העיטור בהלכות הלל שבעשרת הדברות שלו, בשם ר' עמרם גאון, שהלל בראש חדש אין מברכים, והטעם "לפי שאין מברכין על המנהג, וכערבה היא ...". אם כן, הנוסח שבכתבי היד מחזק את דברי הבית יוסף (או"ח סי' תכ"ב), שלמרות הנוסח שבדפוס השכיל להבין שלדעת הרי"ף הציבור מברך על ההלל בראש חדש, וזה לשונו: "ודעת הרי"ף בפרק במה מדליקין דיחיד לא יברך, משמע- אבל ציבור מברכין".

2. חולין פרק ב (ז ע"א):

בהבאת לשון הגמרא  (שם לא ע"א) מוסיף הרי"ף פרט פרשני בעל חשיבות הלכתית, על פי המשנה שלפניו:

"היה שוחט והתיז את הראש בהולכה בלבד או בהבאה בלבד אם יש בסכין מלוא הצואר כשר"

וכן נרשם בכל כתבי היד, כולל שבעת קטעי הגניזה. וכן ברמב"ם הל' שחיטה ב:ט. רק בדפוסים השמיטוהו, כנראה מכיון שחשבו שאינו אלא פיסקה מלשון המשנה, ולכן קיצרו: "וכו'".

רי"ף דפוס ראשון- קושטא רס"ט חולין פרק ב

 

3. פסחים פרק י' משנה ד:

עוד דוגמא של השפעת הסידור המקומי לרעת נוסח הרי"ף, הקושיא הראשונה שבסדר פסח, בכתבי היד, כולל כל ארבעת קטעי גניזה, אוקספורד 550, ונ"י ביהמ"ל Rab. 692:

"שבכל הלילות אין אנו מטבלין אפילו פעם אחת". כברמב"ם פירוש המשנה. רק בדפוסים: "אין אנו מטבילין פעם אחת". שמא בהשפעת גירסת רשב"ם במשנה.

מעניין הנוסח הייחודי בקטע שבידי הספריה הלאומית Heb. 4°1149/5:

"אין אנו מטבלין במרור א[פילו] פעם אחת".



Heb. 4°1149/5ירושלים- הספריה הלאומית  



4. מועד קטן פרק ג:

בכל כתבי היד מפורטים דיני המנודה על פי לשון הגמרא (שם טז ע"א) :

"דאכלי ושאתי בהדיה וקאי בארבע אמות מנא לן דכתיב יושביה".

וכן נעתק גם בה"ג, תשובות הגאונים, רמב"ם (סוף הלכות תלמוד תורה) ורא"ש (שם ג:ה). משום מה, האיסור להתקרב לתוך ארבע אמותיו של המנודה, "וקאי בארבע אמות", הושמט מהדפוסים.

5. ועוד במועד קטן שם בנוסח הציטוט מהתלמוד הירושלמי. הרי"ף הוא היחיד שמביא את לשון הירושלמי מס' שבת (א:ב) בהקשר לדיני אבלות, ולכך הוא עד נוסח מכריע. וזה לשונו שבכל כתבי היד:

"ישב לגלח ובאו ואמרו לו מת אביו הרי זה ישלים את ראשו".

בדפוסים הושמטו המילים "את ראשו", ומשמע שמותר להמשיך ולגלח את זקנו וכל יתר שערות גופו, כפי שמשמע ברמב"ם (אבל ה:ב) , ואינו כן (רא"ש, אור זרוע, טור).

6. בבא בתרא פרק ג (דף כ,א)

"תאני בר קפרא ערער וחזר וערער וחזר וערער"

ג' פעמים ערער, וכן העיד ביד רמ"ה שהוא "נוסחי דידן, וגירסת רבינו יצחק בעל הלכות", וכן בר"י מיגאש כאן, שגם מפרש מדוע שלשה ערעורים.

הערעור השלישי חסר בעותקים האירופאים של הרי"ף, כבר בקדומים שבהם – ביהמ"ל Rab. 629, ספה"ב 477 ובדפוסים. ולכן חסר גם בבית יוסף חו"מ קמו:ז. (ע"פ זה, שהרי בדפוסים של הגמ' לפנינו גם ג' פעמים).

7. כתובות פרק ב (ה ע"ב) :

בכל כתבי היד:

"אמרו להן בית שמאי לבית הלל לדבריכם הרי שהיתה חיגרת או סומה אומר לה כלה נאה וחסודה".

נראה שכן צ"ל ע"פ מעשה ר' יהודה בר אלעאי בגמ' הסמוכה, שהיה מרקד לפני הכלה ואומר, כלומר, תוך פנייה אליה.

התיבה "לה" חסר בתלמוד רק בכתב יד וטיקן 130 (צולם כאן), וכן בנוסח שברא"ש, ומשם נכנס לדפוסי הרי"ף. ונראה שהוא מותאם לדברי בית הלל כאן: "מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו", כלומר בעיני הקונה, ובנמשל, החתן. וכן מותאם למסקנת סתמא דגמרא שם (מובא גם ברי"ף), שאין ראוי בכלל להסתכל (וממילא לפנות) אל הכלה: "א"ר יונתן: מותר להסתכל בפני כלה כל שבעה, כדי לחבבה על בעלה, ולית הלכתא כוותיה".



דוגמאות על חשיבות נוסח כתבי היד של הלכות הרי"ף פרק ג

 

הוספות בדפוס שאינן בכתבי היד

מאמרים שלמים נוספו בדפוסים הראשונים של הרי"ף, שלא מצאנו כמותם בכל כתבי היד שבדקנו.

הוספות אלו מגיעות עד לגודל של כמה עמודים, כגון המאמר שבשבת פרק ב (דפים יב-יג באלפס) "פתילת הבגד פלוגתא... ובלא ספק". ישנו קטע רי"ף בגניזה (קמברידג' T-S AS 75.73) המזכיר אותו בקיצור, ועוד אחר (שם T-S F1(2).55) המרמז עליו בגליון, כאילו המאמר אמור להיות מוכר לקורא. ושמא הוא מאמר עצמאי של הרי"ף, כגון המאמרים שחיבר בערבית יהודית שנספחו למס' כתובות. או שמא מתוך ה"דרס" (דרשה) שלו סביב התלמוד המוזכר בכפאיה אלעאבדין לר' אברהם בן הרמב"ם (מהד' דנה תשמ"ט עמ' 247).
 התופעה מוכרת גם בשבת פרק א בסוגיא של מפליג בספינה, נוסף תשובה להרי"ף (סי' שי"ז) שאינו ברוב כתבי היד, ושהיה מוכר לראשונים (ספר העתים) כתשובה ולא כתוכן החיבור. אלא שם המאמר כבר נעתק בשבעה קטעי גניזה של הרי"ף.

בדרך כלל, ההוספות קצרות יותר בהרבה, ודי בהוספת מילה או שתים, כדי להפוך את דעתו של המחבר.

1. ברכות פרק ט :

הרואה בתי כנסיות של ישראל בישובן אומר ברוך מציב גבול אלמנה.

(בשורה האחרונה בצילום כאן)

רי"ף כ"י ירושלים ספ"ל 4°621. דף 293א.

לפי הנוסח שבכתבי היד, שהיה לפני הראשונים, יש לברך על כל בית ישראלי.

 אך בנוסח שבדפוסים שעמד לעיני האחרונים הברכה מוגבלת לראיית "בתי כנסיות של ישראל", וכך גם בבית יוסף בשם "כתב הרי"ף" (או"ח רכד:י), ובב"ח שם בשם מהרש"ל: "הרי"ף פירש בתי כנסיות", וכן עד למשנה ברורה (רכד:יד). (וראה לאחרונה, הר"מ בראלי, המעיין נא, תשע"א).

2. פסחים פרק י'

לשון הרי"ף בכל כתבי היד:

אמר להו רב ייבא סבא הכי אמר רב כיון דאמריתו הב וניבריך איתסר לכו למשתי.

משמע שכבר אסור לשתות כל משקה.

ואילו בדפוסים נוסף הפרט : "איתסר למשתי חמרא" משמע יין בלבד.

כמו כל חיבור הבא לקצר מהקנון המקובל, המבקרים של הרי"ף מרבים להעיר על חומר שלדעתם הושמט שלא בצדק. כך אנו רואים לעתים קרובות בביקורת של ר' זרחיה הלוי בעל המאור. וכן גם עורכי הדפוס ראו לנכון להשלים את הרי"ף בלשונות התלמוד שלדעתם ראויים היו להיות שם

3 . שבת סוף פרק יז,

בנוסח המקורי של הרי"ף, נקט בלשון הגמרא שהביאו רבותיו (ר"ח) והמחברים הקדמונים (בה"ג) וזה לשונו:

דכולי עלמא כסויי קרקעות אם יש להן בית אחיזה אין ואי לא לא, כסויי הכלים אע"ג דאין להן בית אחיזה שרי כי פליגי בכלים.

ואילו בדפוסים נוסף כאן משפט שלם:

כי פליגי [בכסויי תנור מר מדמי להו לכסויי קרקעות ומר מדמי להו לכסויי] כלים

הלא היא הלישנא אחרינא שבגמרא כאן. ואפשר שנוסף כאן מחמת הקושיא שהעלה בעל המאור, המגלה סתירה בדברי הרי"ף עצמו. אך ברור לנו, שאם בעה"מ הקשה, הנוסח שבדפוס לא היה לפניו.

4. קידושין פרק א' (ד סוף ע"א)

תנן התם במסכת מעשר שני היה מדבר עם האשה על עיסקי גיטה וקידושיה ונתן לה גיטה וקידושיה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו ור' יהודה אומר צריך לפרש אמר רב הונא אמר שמואל הלכה כר' יוסי והוא שעסוקין באותו ענין.

וכן הנוסח שלפני הרשב"א (חי' שם) עליו העיד: "והרב אלפסי ז"ל לא הזכיר הני תנאי כלל ולא פסק בעסוקין מענין לענין באותו ענין כלום". התוספת גם לא נמצאת ברא"ש. וכן פסק ברמב"ם (אישות ג:ח).

בדפוסים ויניציאה רפ"ב ועד וילנה נוסף כאן לסוף המאמר:

ר' אלעזר ב"ר שמעון אומר אע"פ שאין עסוקין באותו ענין מנא ידעינן מאי קאמר לה אמר ליה אביי מענין לענין באותו ענין.

בפסק של מרן בשו"ע (אה"ע כז:א), לא הזכיר את ההלכה שבתוספת, מפני שהיה לפניו דפוס ראשון (קושטא רס"ט) שנותר כאן בלעדיה. למרות שהזכיר מרן את המאמר, בבית יוסף שם ובסי' קלו:ב, נמנע מלפסוק נגד הרי"ף והרמב"ם- (ובמקרה הנידון- גם הרא"ש עמם).

5. חולין פרק ג

בעניין ריאה הסמוכה לדופן:

אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן ונפחינן לה אי לא מפקא זיקא מחמת דופן הוא וכשרה

רי"ף חולין  פרק ג דפוס ראשן קושטא רס"ט

מהתוספת שבדפוסים : (ונפחינן… הוא) משמע שאין די במכה בדופן להכשיר לבד, ללא בדיקה. התוספת חסרה בכל כתבי היד, ואינה בה"ג או ברמב"ם. הר"ן הביא דעה זו בשם קצת גאונים, בניגוד לדברי רבינו. ונראה שהתוספת שבדפוסים נוספה בהשפעת הרא"ש, (סוף סי' כב כאן) למרות שלא היה ברי"ף שלפניו, הבין "ונראה שהוא רוצה לפרש בדאיכא מכה בדופן מכשרינן לה בנפיחה". בטור (יו"ד ל"ט) התוספת כבר מוצגת כדעת הרי"ף עצמו.

6. יום טוב פרק א (דף ג ע"ב ע"פ גמ' ו ע"ב)

והשוחט את התרנגולת ומצא בה בצים גמורות מותר לאכלן בחלב

כך בשני כתבי היד העתיקים (אוקספורד 550 ונ"י בהמ"ל Rab. 692) ושני קטעי הגניזה. רק בדפוסים נוסף תנאי להיתר:

והוא שאינן מעורות בגידין אבל מעורות בגידין אסור לאכלן בחלב.

התניית ההיתר ע"פ הברייתא המובאת בגמ' בהמשך, דף ז ע"א וכן מובא גם בה"ג ור"ח, ורבינו החליט להתעלם ממנה והשמיט אותה מספרו. כנראה שהבין שלתנא קמא גם ביצה המעורה בגידין מותרת (כברשב"א וברא"ש שם). ואכן התנאי אינו מוזכר ברמב"ם הל' מאכלות אסורות (ט:ה). וכבר הכיר בכך בים של שלמה, שהעיר שנוסף ברי"ף שבדפוס אלא ש"אינו מלשון הרי"ף".

7. יבמות פרק ו (יט ע"ב):

ואמר ר' יהושע בן לוי חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך שנא' וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא וכו'.

אך הרי"ף לא הזכיר את ההיתר המובא בהמשך הגמרא:

ואמר רב יוסף לא נצרכה אלא סמוך לווסתה

ההיתר של רב יוסף מובא גם ברא"ש כאן (ו:י) לאחר ההקדמה "ובספרים...", משמע שאינו ברי"ף שלפניו, כפי שאיננו בכתבי היד של הרי"ף ,ולא בשני הדפוסים הראשונים. רק בדפוס שי"ב ואילך הושתל ההיתר ללשון הרי"ף, ואף ממשיכים עוד ע"פ גמ' שבועות יח ע"ב:

ואף על גב דאמרו רבנן חייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לווסתה.

ניתן להבין מדברי המגיד משנה על הלכות איסורי ביאה ד:יב, שנוסח הרי"ף לפניו כולל את ההיתר של רב יוסף, ולכן תמה על הרמב"ם והרמב"ן שלא הביאו להלכה. וזה לשונו שם:

"ומ[ה] ש[שכתב] (הרמב"ם- ע"ש) ביוצא לדרך. היא מימרא ביבמות פרק הבא על יבמתו נזכרה שם בהלכות וסוף המימרא שם וה"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מיטריד".

ואפשר שכוונת התיבה "שם" לגמרא, שבתחילת המשפט, ולא להלכות הרי"ף שבאמצע המשפט. ואם כן המגיד מציין דווקא את העדרו של ההמשך ברי"ף, בהתאם למה שמצאנו בכתבי היד.

8. כתובות פרק ד (יז ע"ב ברי"ף):

הברייתא (כתובות מז ע"א) מביאה דעת ת"ק שאין הבעל זוכה בנדוניא עד לנישואין, ודעת ר' נתן שזכה גם אם מתה הכלה לפני הנישואין. סוגיית הגמרא (מז ע"ב) דוחה את ההשוואה בין ת"ק לדעת ראב"ע (משנה ראש פרק ה) המתקבלת להלכה, שאין לתוספת הכתובה תוקף עד לנישואין, ולכן נשארת האפשרות לפסוק כר' נתן. אלא שכבר פסקו הגאונים (שערי צדק חלק ד, ד:לג, אוצה"ג תשובות סי' שכ"ג) כת"ק שלא זכה, וכן העיד העיטור בשם המתיבות והר"ח, שלמרות תירוץ הגמרא פסקו שלא זכה, דווקא בגלל הדמיון לדעת ראב"ע. וכתבו בתוספות וברא"ש (ד:ט) שדחיית ההשוואה הנמצאת בסוגיית התלמוד "דיחויא הוא ולא סמכינן עילויה". מאותה סיבה, הרשב"א הצדיק את הרי"ף שלא הביא את סוגיית התלמוד. ואכן כך בכל כתבי היד ובדפוס ראשון (קושטא רס"ט).

אולם מדפוס שני (ויניציאה רפ"ב) ואילך העתיקו את הסוגיא לתוך הרי"ף. בעותק שלפני הבית יוסף (קושטא רס"ט) עדיין לא היה, ולכן לא הזכיר שום התנגדות לפסק הטור, שלא זכה (נג:ג).

9. באותה הוספה נוספה גם הלכה שמופיעה בתלמוד (שם מח ע"א)

דא"ר הונא כל האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה.

וכן מובא בשאילתות פר' משפטים, בה"ג, ר' האיי גאון (תשובות הגאונים שערי צדק חלק ד ד:ל) וגם בעיטור בשם הגאון, וברא"ש (ה:לב).

אך בהתאם לרבינו, לא מוזכרת ההלכה הזאת ברמב"ם, ולא בטור, ורק בזכות הרא"ש נרשם בבית יוסף (אה"ע עו:יג), ובשו"ע (שם). [וראה בזהר, רע"מ על פרשת צו (ח"ג כח ע"א]. ואפשר שרבינו לא הביאה להלכה כיון שתפקידה בסוגיא רק כסייעתא לדעת רב יוסף, שלא התקבל להלכה. ראה מה שדייק החתם סופר כתובות נח ע"ב אליבא דרמב"ם. ואפשר שהרי"ף והרמב"ם ראו דברי ר' הונא כמתנגדים לעיקרון של ר' יוחנן (נדרים כ ע"ב, כבמס' כלה א) "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה וכו'". (וכן פסק הרמב"ם פיהמ"ש סנהדרין ז:ד, משנה תורה הילכות איס"ב כא:ט), וכן מתנגדים לדברי ר' גמליאל "בג' דברים אוהב אני את הפרסים" וכו' (ברכות ח,ב). מכל מקום, יש לציין שרבינו הזכירה בתשובה (שו"ת הרי"ף סי' קנא, אך במהדורא אחרת של אותה התשובה המופיעה בתשובות הגאונים הרכבי, סי' ת"ן, היא חסרה).

10. קידושין פרק א (ז,ב באלפס המודפס, ע"פ יז,ב-יח,א בגמ'):


"הלוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו והתניא רוח חכמים נוחה הימנו לא קשיא כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה וכאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה".

הוספת התיבה: שלא שבדפוסים (וכן בכ"י מנטובה- אשכנז שנת קנ"א). ונראה שכך הגירסא לפני ר"ח: "שלא היתה לא הורתו ולא לידתו בקדושה", וכדי שיהא רוחם של חכמים נוחה שיחזיר, דיו בלידה בקדושה. וכן בתשובות הגאונים (קורנול סי' כג, באוצה"ג כאן סי' עז), רש"י, רמב"ן ורא"ש.
 התיבה "שלא" חסרה בכ"י נ"י ביהמ"ל Rab. 695,  שני קטעי הגניזה (קמבריג' T-S. NS.329.228; פטרברורג RNL Evr. II A 525, 1), כ"י ספה"ב 477, וכן ברשב"א בשם "מקצת ספרים ובהלכות רבינו אלפסי ז"ל". כלומר כדי שיהא רוחם שלחכמים נוחה שיחזיר רק ביהודי גמור- שגם הורתו בקדושה. וכן בעטור אות מ' (מתנת שכ"מ), וכן בטור (חו"מ קכז). ראה בית יוסף שם, לא ראה נוסח רבינו בכתבי יד ולכן נאלץ לתלות פסק הטור בטעות סופר.

11. בבא בתרא פרק ח ( ס ע"ב)
לשון הפרשני של רבינו:
"שכיבא חדא מבנתיה בחייה".  בספוד ויניצניאה רפ"ב ואילך נוסף תנאי מגביל, בהתאם לפירוש רשב"ם שם: "בחיי האב".

12. ועוד שם, באותה הדף (ס ע"א)
בעי רבא בבריא היאך שכיב מרע הוא דידעה דלית ליה וקא מחלה אבל בבריא סברא הדר קני ומקני לי או דילמא השתא מיהת [הא] לית ליה תיקו .
הדפוסים לא הסתפקו בתיקו, והשלימו פסק משלהם: הילכך מוקמינן כתובה אחזקה ועל הבעל להביא ראיה דמחלה.

הבית יוסף (אה"ע קו ד"ב) הביא את לשון התוספת בחשדנות מוצדק, בשם "בספרי הרי"ף שבידי", ושם תמה "היאך לא הביא הרא"ש דבריו". הב"ח שם סיכם: "ואפשר דהגה היא באלפסי".

דוגמאות על חשיבות נוסח כתבי היד של הלכות הרי"ף פרק ב'

 שיבושים מובהקים בדפוס:

שבת פרק כב-

 תניא סוחטין בפגיעין ובפרישין ובעוזרדין אבל לא ברמונים [של-בית מנשיא בן מנחם היו סוחטין ברמונים פיר' אבל לא ברמונים] של-בית מנשיא בן מנחם היו סוחטין בחול רמונים ועושין מהן יין ונמצאו הרמונים בני סחיטה.

בדפוסים הוחסר כל מה שבין הסוגריים, כנראה מחמת הדומות, ולכך נחסר הציון "פיר'" המודיע שאין זו מלשון הגמרא אלא פירוש הנספח לה.

רי"ף דפוס ראשון, קושטא רס"ט שבת פרק כב

משנה שבת פרק כג-

 ומטילין אותו על החול בשביל שימתין.

כך בכל כתבי היד. רק בדפוסים נהפך "שימתין" ל"שיצטנן". מכל נוסחאות המשנה, (וגם רמב"ם בפירוש המשנה ובהלכות שבת כו:ה. ) גמרא ורי"ף, זהו המקום היחיד שנתחלף לשון המשנה, פרט לכ"י של התלמוד בבלי אוקספורד 366. סביר יותר לומר שמדובר בטעות קריאה שאירע באקראי לשניהם, מאשר לומר שמדובר בחילוף לשון שורשי במשנה.

"שיפור" לשוני

רבים, משינויי הנוסח אינם שיבושים מחמת טעויות קריאה והעתקה, אלא בגדר חילופי לשון, לצרכי ליטוש ספרותי, כפי שמצוי בכל השוואת נוסח בין כתבי יד ודפוסים. אולם אין לזלזל בחשיבותם של כל אלה, כיון שלעולם לא נדע מתי תתחדש סברה התלויה באות אחת או על דיוק לשוני. וכן בכלל, ברצוננו ללמוד מכל הספרים הקדושים בנוסח הקרוב ביותר לנוסח שיצאה מתחת ידיהם הקדושים של גדולי הדורות.

בשבת סוף פרק ב' -

נוסח כתבי היד: "אמר רבי יוסי בר ר' אבון לא כוכבים גדולים שנראין ביום ולא [כוכבים] קטנים שאינן נראין אלא בלילה אלא בינונין".

ואילו בדפוסים:

אמר רב אסי בר אבון משנראו שלשה כוכבים ולא כוכבים גדולים שנראין ביום ולא כוכבים קטנים שנראין בלילה אלא בינונין.

לשון השלילה הכפולה "שאינן נראין אלא בלילה", למרות שמכביד על הקריאה, מדוייק הוא. שכן הוא בא להוציא כוכבים שנראים גם ביום וגם בלילה. ואכן כך הוא בכל נוסחאות התלמוד, ר"ח, בכל כתבי היד של הלכות גדולות, רא"ש, וכך נשמר בכ"י של הרי"ף אוקספורד 550 (הנבחר להיות נוסח הפנים של המהדורה), כ"י הרי"ף שנעתק על ידי ריבב"ן וקטע גניזה קמברידג' T-S F14.51-52. אלא שבדפוס הראשון הוחלף ללשון הפשוט יותר: "שנראין בלילה", וכך נשמר בדפוסים. אמנם נוסח זה נמצא כבר מאות שנים לפני הדפוס,  בספר העתים וקטע גניזה אחר- ספה"ב Or. 5558P דף 15. יש לציין הנוסח שבכ"י סמינר כאן מדייק עוד יותר: "שנראין בלילה ואין נראין ביום".

הרמב"ם (שבת ה:ה) העתיק את הנוסח כפי שהוא בכתבי יד של הרי"ף: "וכוכבים אלו - לא גדולים הנראים ביום, ולא קטנים שאין נראין אלא בלילה..."

שינויים במכוון "על פי סברה" של העורך

ישנם גם חלופי נוסח שנכנסו במשך דורות על ידי המעתיקים ובדפוס, על פי החשיבה המשובשת של העורך או המעתיק:

ברכות פרק ט-

 בכל כתבי היד: "על הברקים ועל הרעמים אומר ברוך שכוחו מלא העולם או ברוך עושה בראשית"

לברך על ברקים "עושה בראשית" הוא פחות מקובל (בה"ג, רמב"ם), וכנראה לא היה מוכר לעורכי הדפוס של הרי"ף, ולכן שינוהו ל: "עושה ברקים". וכך הומצאה בשם רבינו ברכה חדשה יש מאין!.

רי"ף דפוס ויניציאה רפ"א ברכות פרק ט

 שבת קנ ע"ב, (באלפס סד ע"א-ב)-

אמר ליה ר' אדא לרב אשי כי הוינן במערבא הוה אמרינן המבדיל בין קדש לחול ועבדינן כל צרכן כלומר אינו צריך לומר בין אור לחשך וג' אלא [ברוך אתה י'י אלהינו מלך העולם] המבדיל בין קודש לחול בלבד:

בדפוס נוסף שם ומלכות לנוסח הברכה, כשיטה המקובלת וכפי שעמד על כך במפורש בעל הלכות גדולות (בהוצאת ירושלים תשל"ב, ח"א עמ' 64, ועל פיו פסקו בשבלי הלקט, מהרי"ל, טור או"ח רצ"ט בשם בה"ג, אך לא בשם הרי"ף).. אולם בין עותקי התלמוד לא תמיד נעתק "ברוך ... העולם", ושמא מובן מאליו שיש להזכיר, שלא ראו צורך להעתיקו.

או דילמא, הגמרא מנוסחת בדייקנות ואין צורך להזכיר שם ומלכות, כפי שהבין הריטב"א מלשון פירוש רש"י:

והא דאמרי ר' אבא ורב אשי אמר המבדיל בין קדש לחול מותר במלאכה. פרש"י ז"ל אמר המבדיל בין קדש לחול להיכירא בעלמא ללוות את המלך ועבדינן צורכין, נראה מדבריו ז"ל שאין צריך לומר בזה ברכה בשם ומלכות אלא כיון דאמר ברוך המבדיל בין קדש לחול בהכי סגי, וכן כתב הרב ישעיה ז"ל.

נוסח הרי"ף שבדפוס יכול להסתייע בריטב"א, כפי שממשיך שם:

"אבל רבינו אלפסי ז"ל כתב שצריך לומר בא"י אמ"ה המבדיל בין קדש לחול".

הריטב"א תלה את שיטתו ברי"ף כיון שהזכרת שם ומלכות איננו בר"ח, רבו של הרי"ף, וכן איננה בלשון תלמידו הרמב"ם הל' שבת כט:ו. לא נופתע כאשר נגלה שגם בכ"י אוקספורד של הרי"ף היא איננה. הלשון המלא, כולל שם ומלכות, אכן הושלם ברי"ף קטע גניזה, ובעותק ריבב"ן, והוא הנוסח שעמד לפני הריטב"א, והוא אשר הגיע לרא"ש, ובסוף לדפוסים.

-חולין פרק ח' דף מ ע"א-

דרש מרימר הלכתא בין כבדא בין טחלא למישפדינהי בשפודא תותי בשרא שרי עילוי בשרא דאי-עבד אין לכתחלה לא.

כך בכ"י אוקספורד 550, ופרמה 2747, וכן בעיטור (בפעם הראשונה שמביאה, שער הכשר הבשר, בדפוס דף ב ע"א). ואין באמת רבותא מיוחדת בבשר טחלא יותר מכל בשר אחר, אלא מובא כהמשך למאמר הסמוך לפניו בגמ' וברי"ף: "אבל טחלא שומנא בעלמא הוא כי הא דשמואל עבדי ליה תבשילא דטחלי ביומא דעביד מילתא".

אלא שבנוסח שבאחד מקטעי הגניזה (עותק יא), בכ"י פריס 312 (כ"י ריבב"ן), בר"ן, ובדפוסים' הוחלף "טחלא" ל"כחלא" (במקום טחול- כלי דם, עטינים- כלי חלב), כבהלכות גדולות. גירסא זו עוד יותר חסרת-פשר, כפי שהרגישו התוספות (חולין קיא ע"א ד"ה תותי), דבבשר וחלב מאי שנא תותי בשרא מעילוי בשרא. ושם בשם ר"ת התירו ע"פ זה לבשל כחל בקדרה עם בשר, לאחר שקרע וטח. לפי הרשב"א (חידושים כאן), דרשת אמימר בדלא קרע וטח, שלדברי רבינו המחבר, לעיל בפרקנו, אסור לבשלו בקדרה עם בשר, כבה"ג. בטור הביא דין אמימר לגבי כבד (יו"ד ע"ג) ולא לגבי כחל (שם צ, ראה שם תמה על כך מרן הב"י, סי' ד).

"תיקון" נוסח המשנה

משנה שבת כא:ג

נוסח הרי"ף שבכתבי היד (ובספר העתים סי' קיז): "בית הלל אומרים מגביהין מעל השלחן קליפין או עצמות ובית שמאי אומרים מסלק את הטבלה כולה ונוערה".

וכן בר"ח (כאן ולקמן בגמרא קנז ע"א) בית הלל הם המקילים, כפי שמצוי בכתבי יד העתיקים של המשנה (וכן במשנה שבפירוש המשנה לרמב"ם, בכ"י המהימן ביותר- אוקספורד 395). וכן בתוספתא (שבת יז:ד). וכך לפי ההבנה הפשוטה בפירוש הרי"ף על גמרא הסמוכה, לפיו אמרתו של רב נחמן "אין לנו אלא... בית הלל כר' שמעון" אינה באה להפוך את המשנה אלא לפרש אותה, שלא הקילו בית הלל אלא בחפצים שהם ראויים למאכל בהמה (כפי שמודגש ברמב"ם הל' שבת כו:טז). זאת, בניגוד לגירסא של המשנה שהיתה לפני רש"י והתוס', (ד"ה אנו) לפיה ב"ש הם המקילים, מתוך הבנה שרב נחמן, בבואו לקשר בין בית הלל לר' שמעון המקיל במוקצה, בא לסתור את המשנה.

בדפוסים של הרי"ף הותאמה הגירסא של המשנה ל"בית שמאי אומרים מעבירין(!) מעל השולחן" למרות הניגוד לפרשנותו של הרי"ף שבסמוך.

היפוך הגירסא לטובת רש"י
בבא בתרא פרק ג' (יח ע"ב):


"אמר רב יהודה אכלה ערלה הויא חזקה תניא נמי הכי אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה"

כך בכל כתבי היד (כ"י סוטרו 144, היינו נוסח הפנים של המהדורה, וכן קטע פטרסבורג RNL Evr. II A 295.2 דף 8, כ"י ספה"ב 477. ודפוס ראשון). היא הגירסא של הגאונים המוזכרת בה"ג, וכן ברמב"ן בשם "גירסת כל הגאונים", ובעיטור ורשב"א בשם גירסת ר"ח. וכן ברא"ש ובנמוקי יוסף שם. וכך פסק הרמב"ם (טוען ונטען יב:יב).

רי"ף דפוס ויניציאה רפ"ב (ושאר הדפוסים שלאחריו) 'תיקנו' את הרי"ף לטובת גירסת רשב"ם: אינה חזקה. שמא כדי לתאם אם טור "רש"י על הרי"ף" שהדפיסו בסמוך, למרות שזו גירסא הפוכה משל הרי"ף!.

רי"ף דפוס ויניציאה רפ"ב בבא בתרא פרק ג

משנה בבא בתרא ה:ח:

"החנוני חייב להטיף"

גירסת ר"ח (בשמו ברשב"א), ור"י מיגאש נמצאת גם במשנה כ"י קאופמן וברמב"ם פיהמ"ש. וכן העיד הרשב"א שהיא גירסת הלכות הרי"ף. הפעם, אף הדפוס השני, רפ"ב, כמו הראשון- רס"ט, שומרים על הנוסח המקורי.

אולם בדפוסים האחרונים: "אינו חייב", כברא"ש.

בעותק דפוס רפ"ב שבספרייה הלאומית אנו עדים ל'תיקון' ב"זמן אמת".

Gmb 035