י' צבי לנגרמן: תשובתו של "רבינו הגדול" בעניין מכירת חמץ

זה כבר שנים רבות אני חוקר את החיבור המקיף בהלכה, שחובר בשפה הערבית בספרד—כנראה בצפונה של המדינה—על ידי חכם עלום שם שהיה ככל הנראה בן דורו של רבי מימון הדיין, אבי הרמב"ם; הדור של תלמידי ר"י אבן מיגאש, והדור שסבל קשות מהשמד שהרמב"ם מתאר באיגרתו המפורסמת, עד כדי כך שמעט מאד מיצירותיו בהלכה הגיעו אלינו. שמו של החיבור—ליתר דיוק, הכותר שמופיע בראש כתב-יד אוקספורד (Hunt. 428), אחד משני כתבי-היד שמשמרים חלק גדול מהחיבור אם כי לא את כולו—הינו "איסור והיתר". בין השאר, מביא המחבר כמה וכמה שו"תים של גאונים וראשוני הראשונים, חלקם לא-ידועים ממקור אחר.

בפרק על "ענייני פסח" מצאתי תשובה המיוחסת ל"רבינו הגדול" שהיא, עד  כמה שאני יודע,  אחת התשובות הקדומות בעניין מכירת החמץ. ייחודה של תשובה זו, מעבר לקדמותה וייחוסה, הוא בהיתר למכור לכתחלה בהערמה. התשובה האחרת מימי הגאונים הידועה לי מיוחסת לרב עמרם גאון (אוצר הגאונים, פסחים, סי' מח, עמ' 21), והיא מתנה בפירוש "ואין שם הערמה ואינו רגיל לעשות כן בשאר שנים". המקור למכירה הוא בתוספתא, והבה"ג ומספר ראשונים הביאו את הדין, והתירו מכירה לגוי בתנאי "ובלבד שלא יערים". מקורות אלו רוכזו על ידי מרן הבית יוסף בפירושו לטור או"ח, סי' תמ"ח, ואחרי שהביא דברי רבינו ירוחם התרעם: "ואיני מבין דבריו, דהא שרו ליתנו לעו"ג  במתנה  ולחזור וללוקחו אחר הפסח, ואין לך הערמה גדולה מזו, ואפילו הכי שרי מאחר שמוציאו מרשותו."

והנה המשיב בתשובה שלפנינו—לעת עתה נראה שהרי"ף הוא זה שיזכה לכינוי "רבינו הגדול" אצל בעל "איסור והיתר"—מתיר את המכירה, גם אם יש בה הערמה לכתחלה; אבל הוא מתנה את המכירה בתנאי שתהיה שרירה וקיימת גם לפי "חוקות הגוים" (במקור "פי סנה אלגוי"); הוי אומר, שאם הקונה יחליט לקחת את החמץ שקנה לעצמו, היהודי שמכר אותו אינו יכול לחזור בו מן המכירה. לאור חשיבותה של התשובה להיסטוריה של ההלכה החלטתי לפרסם אותה כבר עכשיו בבמה זו, עם טיוטת תרגום ודיון קצר.

המקור בכ"י אקוספורד דף 42א

תרגום

וסאל רבינו הגדול פי מן לה חמץ או מרי ויערים ויביעה מן אלגוי ויבקא פי מלך ישראל הל דלך אסור אם לא; וגאוב אדא כאן אלביע תם מן חית לו אראד אלגוי יאכדה לם ימכן ישראל ארתגאע פהו מן מלך אלגוי. ואן כאן הו פי רשות ישראל פהו מחסוב ללגוי ודלך גאיז אללהם אן אצרפה עליה בעד אלפסח מתנא בעלמא הוא דיהיב ליה. ואן לם יכון אלביע פי סנה אלגוי וימכן אלישראל ארתגאעה ופסך אלביע פהו ברשות ישראל ואסור בהנאה ולא ינפע דלך אלביע שי.

שאלו את "רבינו הגדול" בעניין מי שיש לו חמץ או כותח הבבלי, "ויערים" וימכור אותו לגוי בזמן שנשאר ברשות ישראל, האם זה אסור או לא; והשיב, אם המכירה היתה גמורה, מבחינה זו שאם ירצה הגוי לקחת אותו, לא יוכל הישראל לחזור בו, הרי הוא רכושו של הגוי, ואף על פי שהוא ברשות ישראל, הרי הוא נחשב כשייך לגוי, וזה מותר אפילו אם יתן לו [הגוי לישראל] לעשות בו כרצונו אחרי הפסח, "מתנא בעלמא הוא דיהיב ליה". אבל אם לא נגמרה המכירה לפי חוק הגוי, והישראל יכול לחזור בו ולבטל את המכירה, הרי הוא ברשות ישראל ואסור בהנאה, ולא תועיל מכירה זו כלום.

יש להקדים ולומר שבספר זה, כמו בספרות ההלכתית כולה בשפה הערבית-יהודית, מונחים בעברית משלתבים בתוך הטקסט שבערבית. לכן אנו פוגשים במקור של השו"ת "ויערים", "חמץ", "אלגוי" (כלומר, הגוי), "ישראל" או "אלישראל". השאלה היא על האפשרות להערים ולמכור "חמץ או מרי" לגוי. ברור לנו מהו "חמץ". אבל מהו "מרי"?

בהמשך הפרק דן בעל “איסור והיתר” במשנה הראשונה שבפרק "אלו עוברין" ושם מפרש “כותח הבבלי” "מרי יכ’אלטהא אלכ’בז”, כלומר, "מורייס שעירב בו לחם". הרמב"ם בפירושו לאותה משנה גם הוא מזהה את "כותח הבבלי" עם “אלמרי", אבל בלי להוסיף שהוא מעורב עם לחם. כפי שציין הרב קאפח על אתר, בפירושו למשנה בתרומות יא:א, הרמב"ם אומר ש"אלמרי" הינו מורייס. במשנה תורה הלכות ציצית ב:ה כותב הרמב"ם: "לוקחים בצק של שעורים שמעפשין אותו למורייס", ואשר על כן רשם הרב רבינוביץ' ("יד פשוטה" להלכות חמץ ומצה ד:ח): "הרי המורייס היו מערבים בו בצק מעופש" אבל בכל זאת ראוי לאכילה ועוברים עליו בבל ייראה. סיכומו של דבר, "מרי" היינו מורייס, ומורייס בדרך כלל הבצק מעורב בו, ואסור לקיימו בפסח. זאת ועוד, הכותח, שהוא "אלמרי" לפי הרמב"ם ולפניו בעל "איסור והיתר", הוא הראשון שברשימה במשנת "אלו עוברין", ואשר על כן הוא הדוגמה למופת, ואולי הפריט הנפוץ ביותר, של תערובת חמץ, ולכן אצל הרמב"ם (משנה תורה, שם) רשימת תערובות חמץ פותחת במורייס ובכותח הבבלי.

בתרגומו ל"הנהגת הבריאות" של הרמב"ם, עיברת אבן תבון את המלה "מרי". ראו שם, שער ג' פרק ב', במהדורתו החדשה של חרט בוס (Gerrit Bos, Maimonides, On the Regimen of Health, Brill, 2019). הרמב"ם ממליץ על مري شعير (91:3), כלומר מוריס שהוסיפו בו שעורים דווקא. בכתבי-היד השונים של תרגומו של אבן תבון לחיבור זה אנו פוגשים בגירסאות שונות למונח: "מורי עשוי משעורים" (167:14) אבל גם "מור" ו"מוריס". הנה שהמתרגם הדגול הכיר ש"אלמרי" הינו מוריס.

אינני חושב שקיים הבדל משמעותי, אם בכלל, בין הרמב"ם ובין "איסור והיתר". כאמור, "בעל איסור והיתר" מזהה "כותח הבבלי" עם מורייס מעורב עם לחם, והרמב"ם מפרש אותו כמויריס סתם—אבל במשנה תורה סופר אותם בנפרד מכותח הבבלי. אם יש כאן מה לדייק, ואני סבור שאין, הוא לא יוסיף לדיון. לעומת זאת, יש מקום לשאול למה המורייס דוקא עומד בראש הרשימה של המרב"ם של תערובות חמץ וגם מופיע יחד עם חמץ גמור בתשובה הנידונה כאן. והנה, הרב רבינונביץ "יד פשוטה", שם) התעורר לשאלה זו ומצא פתרון. לדעתו, המורייס "נעשה דבר לענות בו בימי הגאונים" והראיה לכך תשובה ארוכה מאד מאת רב האי (אוצה"ג פסחים, התשובות, סי' קלג, עמ' 49-54) ובה צווח הגאון על אלו שמזלזלים באיסור לקיים המורייס ואף קבלו היתרים שונים לקיים אותו. הנה השאלה:

שאלה. ו ד ש א ל ח ו ן הא דתנן ואלו עוברין פסח כותח הבבלי וכו׳
למדנו מהלכה זו דכל שהוא מין דגן חייבין אנו לבערו ויש במקומנו אנשים
שעושין מוריס שעושין אותו מקמח [חטים] ושעורים ומלח כל השנה וכשמגיע
זמן הפסח מצניעין אוחו בבית מן החצר וטחין פתח הבית בטיט ולאחר
הפסח מוציאין אוחו ומוכרין אותו לישראל ומיחו בהם חלמידים ולא קבלו
והם אומרין שחלמידי חכמים בקיאים הורום לעשות כן ואיתו להו טעמא
מיהא דאמ׳ רב חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור לאחר זמנו
במינו אסור שלא במינו [מותר] ואמרו שהמים מין היתר והקמח מין אסור. והו
אית מאן דדמיה לכיפת שאור שיחדה לישיבה; כדין הורום או לא
י ל מ ד נ ו  א ד ו נ נ ו

עיקר הפסק ניתן כבר בשורה השלישית של התשובה: " וחס ושלום דאיכא בישראל מאן
דשרא לאצנועי חמץ בפסח בין בעיניה בין על ידי תערובות". ואולם התחבולות המשונות המתוארות בשאלה וכן התשובה הארוכה והמעמיקה שרב האי חש צורך להפיק מלמדים אותנו שאכן היתה בעיה, וכנראה היה רצון גדול למצוא דרך לשמור על המורייס. מכאן הסבר טוב למה המורייס נזכר בשאלה שאנו דנים בה. יש להוסיף שאחד המקורות לתשובתו של רב האי הינו ספרו של רבי יצחק אבן גיאת, גם הוא חכם אנדלוסי קדום (נפטר בשנת 1089);ראו "שערי שמחה", ח"ב (פירטה, תרכב), עמ' פ"ג. הוי אומר, פסק הלכה זו היתה נחוצה מאד בספרד בימים ההם ולכן הוא מופיע במספר מקורות, ולכן גם בעל "איסור והיתר" ראה לנכון להכניס לספרו את תשובתו של "רבינו הגדול".

באשר לכינוי "רבינו הגדול". כינוי זה לרי"ף שכיח אצל הרמב"ן בחידושיו. לפי השערתי, "איסור והיתר" מקורו בצפון ספרד, לא רחוק ממקום מושבו של הרמב"ן כמאה שנים אחריו. ואולם אין זכר לתשובה בעניין זה בכתבים של הרי"ף שהגיעו אלינו; והנני מודה לרב אברהם שושנה, אשר ענה לבקשתי וחיפש במקורות שאסף וטרם פירסם. באחד השאלות שהופנו לרמב"ם (סי' רס"ג), מכונה אביו רבי מימון "הרב הגדול". ייתכן גם שרבי יוסף אבן מיגאש הוא המשיב.

ביבליוגרפיה

1.    פרסומים שלי על החיבור "איסור והיתר"

"אלגז אלתאני (=החלק השני) מן איסור והיתר", בתוך מגנזי המכון לתצלומי כתבי היד העבריים, בריכת א' דויד, ירושלים תשנ"ו, עמ' 110-111.

"פרק 'ברכת המילה' מתוך החיבור 'איסור והיתר'," קובץ חצי גבורים פליטת סופרים ז (תשעד) א-יז.

"עניין ראש חודש – פרק י"ח מתוך החיבור 'איסור והיתר'," קבץ על יד כד (תשעו) 163-180

"הפרק על הלכות עורלה מתוך 'איסור והיתר' ושרפת השעורים בבית הקברות," פעמים; רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח 153 (2017) 125-140.

(פרק נוסף התפרסם בבמה פלונית בצורה מרושלת ביותר, לא שלחו לי הגהות, ואינני יכול לקחת אחריות על כל הכתוב שם.)

2.    מחקרים אחדים בעניין מכירת חמץ (אחדים בלבד, אינני חולם על רשימה מקיפה!)

רש"י זוין, המועדים בהלכה, עמ' רמה-רנה.

הרב אהרון ליכטנשטיין, "מכירת חמץ"

https://www.etzion.org.il/he/%D7%9E%D7%9B%D7%99%D7%A8%D7%AA-%D7%97%D7%9E%D7%A5

הרב ד"ר חיים אליהו זיני "על מכית חמץ" http://www.orvishua.org.il/heb/files/art/1144659147.pdf

gmb 0072