On the final version of Mishne Torah Book of Nashim. A correction of the author at the beginning of the book (Ishut I:2) is mentioned in Abraham Maimonides' response, but his father's European critics, were unaware of it, as their copies were stemmed from an earlier edition. The amendation didn't make it to the printed editions either. But it is found in a Genizah fragment and in ms Oxford Bodl. Hunt. 211 (Cat NB 594) . Once this ms has been qualified as the final edition of Nashim, we can discover other self-corrections which were unknown to the European Rishonim and printers. Including another, as the above, in which Maimonides concedes to his critic- Rabad of Posquieres.
במשנה תורה להרמב"ם, תחילת הלכות אישות (א:ב) בנוסח המצוי :
ובאחד משלשה דברים האשה נקנית, בכסף או בשטר או בביאה, בביאה ובשטר מן התורה ובכסף מדברי סופרים.
ואילו בכתב יד אוקספורד בודלי 594 כתוב:
ובאחד משלשה דברים האשה נקנת. בכסף או בשטר או בביאה. ושלשתן דין תורה.
זאת בהתאם לעדות של בנו ר' אברהם בתשובה המופיעה בברכת אברהם סימן מד (מובא בכסף משנה שם) שזהו נוסח "דבריו המתוקנים בכתב ידו" אשר "הגיה בספרו".
הנוסח המתוקן נמצא גם בקטע גניזה T-S F8.117. (בפינה התחתית-שמאלית של התמונה, תודה לד"ר בנימין אותווייט שסיפק את הצילום)
מסגנון הכתיבה, יתכן שהמעתיק של הקטע הוא שלמה הלוי, בנו של חברו של הרמב"ם, "הדיין המשכיל" ר' שמואל בן סעדיה. מעתיק זה הותיר קטעים רבים בגניזה, בעיקר מתוך עותקיו של הרי"ף ומשנה תורה. הוא חתום על ספר משפטים כ"י אשקוריאל, והעתיק סדרת כרכי פירוש המשנה שבאוקספורד 399-394, המוגהים כנגד האוטוגרף. כדוגמא של קרבתו של שלמה הלוי לאוטוגרף הרמב"ם, די לראות את הערת הרמב"ם שהוסיף להקדמה לפרק 'חלק', בסוף אל-קאעדה אלראבעיה. כאן באוטוגרף-
וכאן, בעותקו של ר' שלמה הלוי, ההוספה המאוחרת של המחבר, המפנה למורה נבוכים, מופיעה בגליון, כפי שהוא במקור.
הנוסח המצוי, שקדושי כסף הם מדברי סופרים, כבר התקבל בין הראשונים. הרמב"ן [השגות לספר המצוות שורש ב] העיר שדעת הרמב"ם תואמת את שיטתו במניין המצוות. אלא שעתה מתברר שבסוף ימיו יישר קו עם הראב"ד, שהשיג עליו: "ובכסף מדברי סופרים. א"א זה שבוש ופרוש משובש הטעהו".
הגהה עצמית זו מופיעה רק בכתב יד אוקספורד 594 (מעתה "כי"א") ובקטע הגניזה הנזכר. כנראה שהמחבר תיקן לאחר שהעותקים שעליהם התבססו כל יתר עדי הנוסח כבר הופצו באירופה, בבחינת "כתב אשר נכתב בשם המלך .. אין להשיב". אם כן כתב יד זה משקף את ה"מילה האחרונה" של החיבור, וראוי לבדוק אותו לשינויים אחרים שהרמב"ם הגיה בערוב ימיו. כמו כן, נוכל לברר אלו שינויים נכנסו בנוסחאות המצויות, שאינם הגהות מידי הרמב"ם, אלא פרי עבודתם של עורכים מאוחרים יותר.
אישות ג:כ
הגהה נוספת באותו עניין, השוואה בין קדושי ביאה ושטר, לקדושי כסף. בנוסח המצוי לפנינו בדפוסים, כתבי יד ולפני הראשונים:
... כך גומר ומכניס, אבל הכסף מדברי סופרים.
בכי"א: ...כך גומר ומכניס. וכן הכסף דין תורה ופירושו מדברי סופרים.
גם כאן נוסח ההגהה מוכר למרן בכסף משנה שם (ומשם נכנס לדפוסים האחרונים בסוגריים), ומצוי גם אצל אחרים בסביבתו. כך נרשם בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי סי' יח.
ושמא הגיע לפני מרן עותק מיוחס של ספר אישות. ידוע [הבלין, הקדמה למשנה תורה הספר המוגה, מכן אופק תשנ"ז עמ' 23- 25] שהגיעו לסביבתו עותקים כאלו, כפי שנמצא שבקולופון של משנה תורה ספר עבודה וזרעים שבאוקספורד 598 (דף 256) נכתב שהוא הוגה מכתב יד שהוגה מהטופס המקורי בצפת שנת צ"ז. ועוד, כפי שמעיד בעל ה'מלאכת שלמה' שמצא כתב יד של ספר טהרה שהיה מוגה בארם צובא מעותק בחתימת יד הרמב"ם. ר' שם טוב בן אברהם, בעל המגדל עוז, מצא עותק כזה לספר אישות כשבא לארץ הקדושה (לשונו שם אישות ז:יז).
אישות יא:ו
נוסח המצוי: ואין משיאין את הקטן עד שבודקין אותו ויודע שהביא סימנין.
בכי"א המילה "הקטן" נמחקה (עדיין ניתן לזהות את צילה של האות ק'), ועליה נכתב "הנער". כנראה אחרי שנגלו לו סימנים לא ניתן כבר להגדירו "קטן". הנוסח המוגה מופיע בשו"ת ר’ בצלאל אשכנזי סימן ג’.
אישות יא:ח
סמוך אחריו, הנוסח המצוי:
כל בתולה שכתובתה מאתים יש לה טענת בתולים. וכל שכתובתה מנה או שלא תיקנו לה חכמים כתובה. אין לה טענת בתולים. והמתיחד עם ארוסתו קודם נשואין. אין לה טענת בתולים.
בשני הסעיפים הראשונים הנושא היא האשה, ולכן ההלכה: "יש לה טענת בתולים". וכך, באשגרא דלישנא, גם בסעיף השלישי. אלא שם הנושא: "המתיחד..." נתחלף לבעל. ולכן בכי"א הוחלף לשון ההלכה: "אין לו טענת בתולים".
אלא במקרה זה, בעוד הנוסח הקדום כבר מופיע בראשונים וכתבי יד אירופאים, גם הנוסח המתוקן זכה להפצה בכתבי יד אחרים מהענף התימני הקדום: כ"י ניו יורק ביהמ"ל Rab. 457, וסאן פרנציסקו אוסף סוטרו 122. [כתב היד השני קרוב מאוד לכי"א. הדמיון בולט בחלוקת ההלכות המשותפת לשניהם, השונה מאוד מהחלוקה שבדפוסים. וכן יש בין שלשתם טעות העתקה משותפת: באישות כא:א, בניגוד לתוספתא מפורשת (והגיון ההלכה) שלשתם השמיטו התיבה "לא" במשפט "ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו". כך שברור השפעתו של הנוסח שבכי"א על שני כתבי יד אלה, בני הענף התימני הקדום].
במקומות של נוסח ייחודי המשותף בין כי"א ובני הענף התימני הקדום, ניתן לומר שתיקונים אלו משקפים מצב ביניים. הרמב"ם הכניס הגהות אלה אחרי ההפצה של העותקים האירופאים, (שהגיעו בסופו של דבר לדפוס), אך לפני התיקונים האחרונים (שנשמרו רק בכי"א וגניזה).
בשלב הלא- סופי הזה, נכנס גם התיקון הבא:
אישות יח:יד.
הנוסח המצוי לפני הראשונים ובדפוסים: הניח נשים רבות אע"פ שנשאן זו אחר זו ניזונות בשוה, שאין דין קדימה במטלטלין.
הנוסח הקדמון של הרמב"ם, שעמד לפני הראשונים [ראב"ד, ר' ירוחם מישרים כג:י, מגדל עוז, מאירי, רע"ב] ומצוי בכתבי היד הספרדים [פריס ספ"ל 337 ורומה אנג'ליקה 63] תואם את דבריו בפירוש המשנה (כתובות י:ג).
על דברים אלו השיג הראב"ד, וטען שהשוויון בחלוקה אינו מדין מטלטלין, אלא מדין מאפייני מזונות: "א"א ואפילו ניזונות מן הקרקע לפי שאין חיוב המזונות אלא לאחר מותו וכבר הגיע שעת החיוב לכולן בבת אחת והוה ליה כלוה ולוה וחזר וקנה שכולן שוים בו".
אולי מתוך הסכמה להשגת הראב"ד שינה הרמב"ם את התיבה האחרונה ל"במזונות". תיקון זה הספיק להגיע גם לכתבי יד סוטרו וביהמ"ל. במקרה זה, הנוסח המתוקן הגיע גם לאשכנז, בהעתקת דברי הרמב"ם שבאור זרוע (ב"מ סי' מח), ונמצא בכתב יד ספרדי אוקספורד 572.
אחרי המילה האחרונה-
מעתה, אם קבענו מהו הנוסח האחרון שיצא מאת המחבר, ניתן לראות שכבה של שינויים שנכנסו מאוחר יותר בידי עורכים או סופרים. פעילות זו היא בעיקר בתחום ליטוש הלשון לצרכי הבהרת הקריאה.
אישות יז:יג.
נוסח כי"י אוקספורד וסוטרו:
אבל המוכרת שלא בבית דין אינה צריכה הכרזה. ואע'פ שהן שלשה. נאמנים ויודעים השומא.
לאחר שנקבע כאן עיקר החידוש של התלמוד (כתובות צח ע"א), שאין צורך בהכרזה, מוצג כאן בדרך אגב, שאינה בהירה דיה, החיוב למכור בב"ד של נאמנים. לכן שוכלל הניסוח בכ"י ביהמ"ל (מזרח\ תימן), וכ"י אוקס 572 (ספרד):
אינה צריכה הכרזה אלא שלשה נאמנים...
והנוסח האירופאי שבסמ"ג (עשין מח) המצוי בדפוסים:
אבל המוכרת שלא בבית דין אינה צריכה הכרזה ואע"פ כן צריך שלשה שהם נאמנים...
נדגים עתה הלכה שעברה תהליך של הוספות שמטרתן השלמה וליטוש לשוני לצרכי בהירות. מאחר שראינו שהמילה האחרונה של הרמב"ם מוצגת בכתב יד אוקספורד 594, ניתן מעתה לומר שהשלמות אילו, שאינן שם, בודאי לא יצאו מידי המחבר.
אישות יב:יח
כאן הערה אישית של המחבר. נוסח הבסיס נמצא בכי"א. בסוגריים סימן [ת] מובא הנוסח של שני כה"י התימניים הקדמונים (סוטרו וניו יורק), וכה"י הספרדים [ס] (פריס ואוקספורד 572). בכתבי היד האלו מתגלות שתי שכבות של ליטוש לשוני והשלמות לשון, ובדפוס [ד] השלמה נוספת:
ויש מי שהורה שפוסקין לה [ד+ מזונות] בחזקת שלא נטלה ולא מחלה. ואין מצריכין לה [תסד: אותה] להביא כתובה. ולזה דעתי נוטה [סד: ודעתי נוטה לזה] במי שהלך בעלה. הואיל ויש לה מזונות מן התורה. אבל אם מת בעלה [תסד+ אין לה מזונות] עד שתביא כתובה.
gmb 0041
