Manuscript Findings in the Iraqi Jewish Archives

Hakham Yosef Hayim (1834-1909)

The US National Archives and Records Administration has recently published online much of the 2,700 books and tens of thousands of documents that were discovered in the flooded basement of the Iraqi intelligence headquarters, as part of an exhibition being held in Washington. 

As expected, the central value of this collection is the memory of this once vibrant, multi-millennia old community, which certainly justifies the great effort invested in its preservation. When compared to the collection of Jewish books and manuscripts held by the Iraqi National Library (838 items here and here), it appears that the INL collection was taken from a Yeshiva or clerical library, while the NARA collection tends to contain more laymen's books, featuring  an abundance of  siddurim and humashim.

Nevertheless, we have been following the publications about the IJA since its discovery ten years ago, and have been in contact with the preservation staff, with the hope that there may be important findings among the manuscripts. Here are some of the more outstanding ones. The items identified as autographs of Hakham Yosef Hayim (1834-1909) are based on comparison to the autograph drafts in the Benayahu collection.

IJA 37: found in a Miqraot Gedolot volume of Shemot, on page 243 (parshat Terumah), a group of handwritten folia related to R. Yosef Hayim's Ben Ish Hai (BIH) on the latter part of Shemot.

37/1 a draft of a letter in Judeo-Arabic  to R. Yaakov, son of the BIH.

37/2 Autograph BIH. A baqashah prayer for the 7th of Adar, invoking the memory of Moshe. This is not among the prayers in BIH's Tiqun for this day, Livorno 1874. Transcript here.

37/3  a 13 folio manuscript version of Ben Ish Hai, Sermons for Sabbath portions Ki Tisa and Pequdey, as printed in Baghdad 1898, pp. 29-30; ibid, 33. From 11b  l. 6 onwards, the text diverges from the printed version, into a story (ma'aseh) brought to illustrate the point.

The story, that starts "מעשה באשה אחת צנועה וכשרה",  was published separately in the anthology NiflaimMaasekhah (Jerusalem, 1912 pp. 109-111). Apparently, the manuscript reflects the original sermon, attended by a vast audience that included simple people and children, so the folktale was an integral element. Only upon printing was it separated.

37/4 BIH,  the Halakhot vol. II Sabbath Pequday. 4 folios. 

37/5 Autograph draft of a sermon for Sabbath Terumah, published in 'Od Yosef Hai, Jerusalem 1910. 

37/6 BIH, the Halakhot vol. I Sabbath Terumah. Possibly an autograph, although more formal than the other autographs.

393 A single page in secondary usage as binding material. From a treatise on the introductory article of Zohar. Mostly erased, only a few legible words are extant.

981 bound in a copy of BIH's original prayers and poems  Lashon Hakhamim (Jerusalem vol. II 1910) owned by Avraham b. Nissim Eliahu. Manuscript folia of additional poems and prayers, unpublished in printed version. Some of these are autograph drafts, including one for invoking the memory of the Tanna R. Meir, possibly composed for his Hillulah (15th of Iyar).

988- a Collection of  Piyyutim, 128 folios,dated 1826. Arranged by Maqam, including list of contents. Folios 4-5 are a collection of signatures of Rabbinic figures in Baghdad (all in the same hand).  Includes R. Eliahu Sulaiman Manni, the Chief Rabbi of Hebron.

1404- found in a Humash (Livorno, 1831 vol. I).  Letters in Judeo Arabic by Mordechai b. Yosef Rahamim Mahleb.

2668- An autograph draft, at least 10 folios, of the BIH's sermon delivered on the date of passing (yahrzeit) of his father, 7 Heshwan  (15/10) 1907. The author later published this sermon in the rabbinic Journal Hameasef XIII  (Jerusalem, 1908) item 18.

Much of the newly found Ben Ish Hai material have been published in two volumes titled ברכת הרי"ח. A third volume is on the way.
see here

פירוש רש"י לתלמוד בבית מדרשו של הר"י מיגאש

ידוע שפירושו של רש"י לתלמוד אינו מוזכר במפורש אפילו פעם אחת בספרות הרמב"ם. ואע"פ שנמצאות פרשנויות מוסכמות ביניהם במקומות רבים, לא היה לנו עדות מוכחת שהפירוש היה מוכר לרמב"ם או נמצא בבית מדרשו. [אולם בתשס"ט פירסם ש"י פרידמן על אפשרות של שימוש מובהק של הרמב"ם בפירוש רש"י, ולא רק הסכמה אקראית, אך עדיין אין אזכור שמי].

לאחרונה יצא לאור החלק הרביעי של "ספר הודו", סדרה של תעודות מהגניזה הקהירית על סוחרים יהודים מיוזמתו של ש"ד גויטיין ובעריכתו של מ"ע פרידמן, בסיוע אמיר אשור. מכיוון שלא צפוי שסדרה חשובה זו תגיע למדפי רוב בתי המדרש, ראינו לנכון לפרסם ידיעה חשובה המתגלית שם לענייננו- ממתי הופץ פירוש רש"י בין רבותינו הראשונים חכמי ארצות האסלאם.

חלק ד' מוקדש לארכיונו של הסוחר המשכיל חלפון הלוי (ראה סיכום כאן) המקורב לגדולי הדור המוכרים, ר' יהודה הלוי ועוד.  לפי המסמכים המתפרסמים בחלק ד', חלפון הלוי הוא תלמיד של הר"י מיגאש וחיבר שיר אליו, ולכבודו, הטיוטה שלו נמצאת בזוג דפי הגניזה קמברידג' T-S NS 216.37 (תודה לחברנו ד"ר  בן אותוויט מיחידת הגניזה של קמברידג' על הצילומים)

נתמקד בשורה שישית שם:

בקמברידג' T-S NS 226.166, דף טיוטה בכתיבת ידו המוכרת של חלפון הלוי, של שיעור על סוגיית 'המוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינה שלו' בבבא מציעא יד ע"ב.

תעתיק והסבר של הקטע, ספר הודו ד (ב), עמ' 560-564: כאן. 

מכיון שחלפון, עד כמה שידוע לנו, אינו מגיד שיעור אלא תלמיד בלבד, ההנחה היא, שאלו דברים שלמד ורשם בבית מדרשו של רבו הר"י מיגאש. הטיוטה קרועה ומטושטשת ברובה, אך ניתן להבחין בשורות 15- 16(בצילום שבראש המאמר) פירוש רש"י שם (ד"ה לאכילת פירות) "...[פירות] גמורין..." המוזכר בשמו "[רבינו?] שלמה".

מכאן שפירוש רש"י היה מוכר לא רק לרמב"ם, אלא אפילו בבית המדרש בו למד אביו ר' מימון, בית מדרשו של הר"י מיגאש.

מעתה נותר לנו לחקור, אם כן, מדוע פירוש רש"י לא מוזכר בשמו בכל ספרות הר"י מיגאש. רק אחרי חורבן הישיבה האנדלוסית, ומעברו לטולידו הנוצרית, אנו מוצאים עיסוק רחב בפירוש רש"י בספר י"ד רמה, שירש את הישיבה מתלמידי הר"י מיגאש. 

gmb0046

אפרים כספי: - על ספרי התורה באוסף ארפורט וספר התורה העתיק מבולוניה

חלק א'

 "שאלי שרופה באש"

אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להן: גוילין נשרפין ואותיות פורחות בבלי ע"ז יח ע"א




א. ספרי התורה באוסף ארפורט

לאחרונה הועלו לאינטרנט ע"י ספרית ברלין, מרבית כתבי היד היהודיים השייכים לאוסף ארפורט. כתבי היד השייכים לאוסף זה, ולרבות ספרי התורה שבאוסף - היו בידי קהילת יהודי ארפורט, ונשדדו מהם בעת הפוגרום בהם בימי מגפת המות השחור באירופה בשנת ה' ק"ט 1349. מבין החומשים והתנ"כים שהועלו לאינטרנט נציין את תנ"ך כ"י ברלין 1213 ואת החומשים כ"י ברלין 1212, 1214. אמנם התנ"ך המפורסם בגודלו החריג, כ"י ברלין 1210- 1211, אשר שוחזר לאחרונה בעמל רב טרם הועלה לאינטרנט. בין היתר הועלו לאתר זה כ"י ברלין 1220 לתוספתא וכן גם כ"י ברלין 1219 למסורה הקטנה.
[הערת העורך: גם בכתב יד ברלין 160, קובץ ספרות הגאונים מהמאה הי"א הכולל תשובות גאונים קדמונים, המקח והממכר ועוד, רשום שמקורו מאותה כנסייה האבנגליסטית בארפורט, משם הגיעו שאר האוסף הנרשם כאן- ואם כן, ניתן מעכשיו לזהות את כתב היד XV ברשימת יירצ'בסקי (עמ' 117), של אוסף כתבי היד של ארפורט  ע"ש].

להלן נייחד את ענייננו לארבעת ספרי התורה השייכים לאוסף ארפורט - כ"י ברלין 1215, 1216, 1217, ו- 1218 אשר הועלו כולם לאינטרנט, ובמיוחד נעסוק באלו מתוכם אשר, לצערנו, אינם שלמים וכמפורט בהמשך.

נדגיש כי במכון לתצלומי כתבי יד בספריה הלאומית בירושלים לא מצויים סרטי מיקרופילם לספרי תורה אלו, אלא רק שקופיות בודדות. ולכן ההעלאה לאינטרנט מאפשרת לראשונה בדיקה מקיפה של ספרי תורה אלו.

קיימת חשיבות למחקר בספרי תורה אלו, מאחר ולכאורה מצב הגהתם ולרבות מבחינת פרשיות, חסרות ויתרות, צורת אותיות, תיוג מרובה ואותיות משונות, אותיות גדולות וקטנות ומנוקדות, וכן ההלכות הקשורות לתיקון שגיאות - הוקפא עם העברתם לידיים לא יהודיות בשנת 1349.


בית הכנסת העתיק- ארפורט

ספר התורה ברלין 1215 הינו שלם וכן גם ספר התורה ברלין 1216. ראה קטעי צלום מתוכם - בלקט קטעי תמונות מקומיים לנושאים שונים הנדונים במאמר במתכונת המורחבת. ראה גם זיווג כל אחד מספרי תורה אלו בנפרד לספר התורה העתיק מבולוניה על ידי  מופע תיוג משותף בלעדי- ראה חלק ב' להלן.

ספר התורה ברלין 1217 קטוע בתחילתו והיריעה הראשונה בו הינה בפרשת מקץ. היריעות מפרשת בהעלתך ועד לפרשת חקת שרופות חלקית לאורכן וחסר לגמרי עד לאמצע פרשת פנחס – ראה תמונה א' (צילום מס' 28 באתר) להעמדת היריעות בקטע השרוף, פרשות בהעלתך-חוקת, ולהעמדת היריעה שנשרפה כליל, כאשר בהמשכה יריעת פרשת פנחס, (מס' 29 שם, בתמונה שבראש המאמר), שם הקריאה לראש חדש.

נעתיק כאן את  התיאור הנורא להרס זה, המצוי בספרו של ירוצ'בסקי (ראה בנספח א' שבהמשך), "מאד מאד פגוע, בשוליים יש באופן ברור שרידים של לשונות אש בטרם כבר השתלטו עליהם ועקרו מתוך השתלטות הלהבות, באופן ברור יש גם שרידים של לכלוך הרחוב שבתוכו נדחסו".

ספר התורה ברלין 1218 קטוע והיריעה הראשונה בו הינה יריעת סוף פרשת שמיני ותחילת פרשת תזריע ונראה כי שתי היריעות הראשונות נמצאות במצב של השחתה חלקית, דבר המעיד על כך כי הספר היה מגולל למקום זה – ראה תמונה ב' לשתי יריעות אלו.
ראה גם תמונה ג', לחיבור שגוי בין יריעות (צילומים מס' 21 ו-22).

ב. קישור בין מצבם הפיזי של ספרי התורה למועד הגירוש

קיימת דעה רווחת למועד חורבן קהילת ארפורט, הקובעת לגביו את התאריך 21/3/1349 . וכן אברמסון, 'בירורים', סיני נח, עמ' קפא-קצב, אודות ר' אלכסנדרי הכהן זוסלין, בעל ספר האגודה, שנזכר ברשימת קדושי ארפורט. וכן אבנרי 'מנהגי ארפורט' סיני מו, עמ' רסד-רסח. וכן, הנ"ל Germania Judaica, Band II, Halbband I, p. 220.

עיון בלוח היוליאני המקדים את הלוח הגרגוריאני באותה תקופה ב-8 ימים, מעלה כי התאריך העברי המתאים לתאריך 21/3/1349 הינו יום שבת קדש א' בניסן ה' ק"ט. ולפי קביעות השנה בש"ז זוהי שבת ראש חדש פרשת החדש ומוציאים בה שלושה ספרים לקריאה – ספר ראשון בפרשת השבוע שהינה פרשת תזריע, ספר שני בפרשת פנחס לקריאת פרשיות מוספי שבת וראש חדש, וספר שלישי בפרשת בא לקריאת פרשית החדש הזה לכם.

הנה כי כן ניתן לשער כי אופן גלילת הספרים שנשרפו והושחתו תואמת את אופן הקריאה באותה שבת – ספר התורה ברלין 1217 הינו הספר השני שהועד לקריאה בפרשת פנחס, ואילו ספר התורה ברלין 1218, הינו הספר הראשון שהועד לקריאה בפרשת השבוע פרשת תזריע.

עומד לנגד עינינו המחזה הנורא של שבת חגיגית מיוחדת במינה בה מוצאים לקריאה שלושה ספרים גם יחד ובודאי נתכנסו עקב כך יחד כל בני משפחות הקהילה על נשיהם וילדיהם נרגשים לבית הכנסת לבושים בגדי שבת והנה ההמון הזועם מוכה המגפה עינו צרה בהם והוא מתנפל עליהם הורג בהם כ 3000- נפשות ושודד מהם את ספרי התורה משוש תפארתם ומכלה גם בם את זעמו.

אפשר ויהיה בכתיבת שורות אלו משום מצבה לזכרה של קהילה מפוארת - יקיצו וירננו כל שוכני עפר

[הוספת העורך: לאור התגלית המזעזעת של אפרים כספי, חשבנו לבדוק גם את המחזור של אותו אוסף, שכן 'אף הוא היה באותו' אירוע מצמרר של עלית קהילה שלמה על קדוש השם, תוך תפילת שחרית של שבת החודש-ראש חדש. והנה אכן מצאנו, כפי שתיאר צוקרמנדל כתמי דם בראש דף 6ב של כתב יד התוספתא,

כן ביוצר של שבת החודש, בקצה החיצוני של הדף, כתם נוסף.

ספרני ברלין כתבו לנו שהקשו לקבוע אם מדובר בכתם דם או לא, אך ניתן לציין, שהכתם ממשיך ונדהה בשלשה הדפים שמתחתיו, ודף אחד מעליו. נראה שהספר נסגר בשהיית זמן מה אחר שהדף הוכתם.- ע"ש] 

נספח:רשימות קטלוג של ספרי התורה באוסף ארפורט

תיאורים כלליים של ספרי תורה אלו מצאנו בשלושה מקורות

א. רשימת ירצ'בסקי

Adolph Jaraezewsky - Geschichte der Juden in Erfurt ERFURT 1868

בסופו של ספר זה, שנושאו תולדות יהודי ארפורט, מובאת רשימת כתבי היד היהודיים באוסף ארפורט

אנו מצרפים כאן (נספח א') צילום קטע מרשימה זאת בהתייחס לארבעת ספרי התורה.

ב. רשימת שטיינשניידר

M Steinschneider Die Handschriften-Verzeichnisse der Koeniglichen Bibliothek zu Berlin

hebraeischen Handschriften Berlin 1897. II pp. 1-3.

צולם כאן (נספח ב').

ג. רשימת טים

Eva-Maria Thimme - Die "Erfurter Handschriften" in der Orienabteilung der Staatsbibliothek zu Berlin

מאמר זה הודפס בספר אסופת מאמרים: Erfurter Hebraische Handschriften, Jena 2010

 שם עמודים 48- 71, ספרי התורה באוסף מתוארים בעמודים 62- 64 . לתרגום מילולי לעברית של קטע זה של המאמר ראה נספח ג' במצורף.

* מאמר זה מהווה תמצית של מאמר במתכונת מורחבת בנושא אשר נתקבל לפרסום בשנתון "ירושתנו" התשע"ד בהוצאת מכון מורשת אשכנז, העומד להופיע בחודש אלול התשע"ג – ראה גם במצורף קובץ PDF למתכונת המורחבת למאמר ולהערות למאמר.

חלק ב'

מופעי תיוג יחידאים וסימוני נו"ן פשוטה בגליון בספר התורה העתיק מבולוניה

לפני מספר שבועות נחשפו לעיני כל צילומים של מספר יריעות בודדות מתוך ספר התורה העתיק שנתגלה לאחרונה בספרית אוניברסיטת בולוניה באיטליה.

קטעי הצלום הברורים הינם בפרשיות לך לך, מקץ, ויחי, בשלח, משפטים, האזינו וזאת הברכה והם ידועים ונפוצים וכדוגמת הקישור כאן:


להלן נסקור שני נושאים בהם מתבררת מתוך צילומים אלו - יחידאיות של ספר התורה מבולוניה .


א. מופעי תיוג מרובה ואותיות משונות


בקטעי הצילום הברורים ניתן להבחין בסך של 228 מופעי תיוג מרובה ואותיות משונות, מתוכם 189 הינם בהתאמה לרשימת התיוג המרובה והאותיות המשונות כמופיע בהעתקת כ"י של ספר תגי המלאה והקדומה ביותר אשר לפנינו והמצוייה בסוף מחזור ויטרי כ"י פרמא 2574 מאה י"ב-י"ג. סך מופעי ספר תגי בקטעי הצילום שנחשפו עומד על 305 ולכן ההתאמה הינה בשיעור של 62%.


לגבי 228-189=39 מופעי התיוג הנותרים המצויים בספר התורה שלפנינו ואשר לא קיימים בספר תגי - בהשוואה שערכנו עם מספר רב של מקורות תיוג אחרים (כ-100 מקורות כולל מקורות חלקיים), עולה כי 6 מתוך מופעים אלו הינם יחידאים לספר התורה מבולוניה ועד כה לא מצאנו מקור אחר המציין אותם כמתוייגים . בנוסף קיימים עוד 5 מופעי תיוג בהם התיוג משותף לספר התורה מבולוניה ולמקור אחר אחד בלבד , מענין לציין כי שנים ממקורות אחרים אלו הינם ספרי תורה מאוסף ארפורט אשר הועלה לאחרונה לאינטרנט וראה סקירתנו על ספרי תורה אלה בחלק א' לעיל. תמצא כאן טבלאות על מופעים יחידאיים אלו.

ב. סימון נו"ן פשוטה בגליון

בקטעי הצילום מתוך ספר התורה מבולוניה ניתן להבחין ב-5 ציונים בצורת נון סופית בגליון מצד ימין. להלן נציין סימנים אלו בבטוי "נון פשוטה" (להבדיל מסימן נון כפופה הנמצא בתורה לפני ולאחרי פרשית ויהי בנסע) ואלו הם מופעי נון פשוטה שזיהינו בקטעי הצלום אשר לפנינו:

פרשת ויחי - מול מרווח פרשית "גד גדוד יגודנו"

פרשת בשלח - שירת הים שורה לפני אחרונה

פרשת בשלח - שירת הים שורה אחרונה

פרשת בשלח - מול תחילת פרשית "ותקח מרים" בשורה לאחר המרווח

פרשת וזאת הברכה - מול מרווח פרשית "וללוי אמר"



על רשימת מופעי נון פשוטה - ראה י.עופר "המסורה הבבלית לתורה" פרק 12 עמ' 240 ואילך, מופעי נון פשוטה אשר בספר התורה מבולוניה שצוינו לעיל אינם מופיעים ברשימה זאת.


ניתן לערוך רשימה אחרת של מופעי נון פשוטה בגליון מתוך ציוני קרית ספר לר' מנחם בר' שלמה המאירי חלק ב' (חלק זה של החבור מונח לפנינו בהעתקות כ"י מתקופות שונות, הודפס באזמיר תרמ"א ומהדורה חדשה ע"פ כתבי יד שונים נמצאת בשלבי עריכה). שם בפירוט לפי פרשות השבוע של נושאים שונים כגון פרשיות, חסרות ויתרות, מופעי תיוג מרובה ומשונה, מניות פסוקים ומלים ואותיות וכיו"ב, מופיעים גם אזכורים של "וכנגדו בגליון נון כפולה" סך הכל בתורה כולה 81 אזכורים מעין אלה (ב-2 מתוכם הבטוי הוא "נון סתומה בגליון"). מופעי קרית ספר אלה אינם כוללים את מופעי הנון הכפופה בפרשית ויהי בנסע.

שלושה מתוך חמשת מופעי נון פשוטה בגליון אשר בספר התורה מבולוניה, מצויים ברשימת קרית ספר (אמנם לגבי המופע בפרשת ויחי - הציון בקרית ספר הוא "לישועתך קויתי ה'" בשורה שלפני כן).

לגבי שני מופעי נון פשוטה בגליון בשתי השורות האחרונות של שירת הים שאינם מופיעים בקרית ספר – נראה לנו כי הם קשורים לנושא הספק בקיום פרשיות סתומות בשורות אלו (ראה רשימת פרשיות סתומות כ"י JTS לוצקי 715L סימון "מס 51" הכוללת פרשיות "וישב יי' , ובני ישראל") ויתכן כי אי ציונם בקרית ספר נובע מכך שהמאירי מפרט את מבנה שירת הים בחלק הראשון של קרית ספר ולא בפירוט לפי פרשיות בחלק השני של ספרו.

אמנם נראה לכאורה מאידך גיסא – כי מופע נוסף המצוי ברשימת קרית ספר איננו מופיע בספר התורה שלפנינו והוא בסוף פרשת נח, בפרשית "ויהי כל הארץ שפה אחת". אבל לא ניתן לקבוע זאת בבירור בגלל ההצללה של הצילום בקטע זה.


ראוי לציון כי בעוד שרשימות מופעי הנון הפשוטה/הכפולה בגליון מתייחסות לאופן כתיבת ספר תורה, הרי שבפועל ניתן למצוא מופעים אלה וגם זאת באופן נדיר בכתבי יד של חומשים בלבד, ולא בספרי תורה, ולפי עניות דעתנו זהו ספר התורה הראשון אשר נמצא בו נון פשוטה בגליון (אמנם מונח לפנינו ספר תורה, ובמקביל גם רשימת נונין תואמת לו, בו קיימים סימני נון סופית בתוך חלק ממרווחי הפרשיות כלומר בתוך השורות עצמן ולא בצידיהן, אבל אין אלה הסימנים המצויים בספר התורה העתיק מבולוניה אשר מצויים בגליון מצד ימין).

ברור כי כאשר תחשפנה כל יריעות ספר התורה באופן מלא - ניתן יהיה לערוך השוואה מלאה ומקיפה בשני הנושאים שנדונו לעיל.

תגובות:

יהושע רוזנברג:


לכבוד הכותב הנכבד,

את מאמרך המעניין והמרגש קראתי, והנני להעיר לך שתי הערות:

א - בצדק עשית השוואה בין הספר תורה מבולוניה לספר קרית ספר של המאירי; הנוני"ן שנמצאו בגיליון הם המקור היחיד שיש לנו בינתים בספרי תורה עתיקים - דבר שהיה נראה זר מאוד עד עכשיו, למי שמצא אזכורם בספרו של המאירי, כעת שיש לנו עדות נוספת על ענין זה.

ובכך יש לי להוסיף קישור נוסף בין ספרו של המאירי לספר תורה זה: אחד הצילומים שפורסמו, כולל חלק של ברכת יעקב בסדר ויחי, ובמיוחד הפרשיות "יהודה" ו"זבולן", ורואים אנו שהסופר לא הקפיד לכתוב פרשת "יהודה" בראש עמוד כאותיות "בי-ה שמו". אבל עוד יותר מעניין הוא מה שרואים שפרשת זבולן מסתיימת בסוף העמוד, אשר מורה שפרשת "יששכר" נכתבה בראש עמוד, ודיעה זו מצינו מוזכרת בספרו של המאירי - הן בחלק ההלכות, בחלק ראשון של מאמר השני, והן בחלק התקון סופרים אצל פרשת יהודה, שכתב שבקצת תיקונין עושים יששכר בראש עמוד. ואף אין להתעקש שבמקרה יצא להסופר לכתוב פרשת יששכר בראש עמוד, כי נראה בעליל שהוצרך הסופר להרחיב אותיות של פרשת זבולן, ולהוסיף במרווח בין התיבות, כדי לגומרו בסוף עמוד דוקא, ולא להתחיל פרשת יששכר עד לעמוד הבא.



ב - תוך עיון בצילומים שסופקו על הספר תורה מבולוניה, נראה שהסופר עשה פרשיותיו בהתאמה לרשימתו של הרמב"ם וההולכים בשיטתו. אך בעמוד אחד מצאנוהו סוטה מדרך הרמב"ם - פעמיים! והוא בסוף סדר בא, בפרשת "והיה כי יבאך", שלדעת הרמב"ם הינה פתוחה, והסופר עשאה סתומה. ועוד מצאנוהו עושה פרשה בפסוק "והיה כי יביאך" הראשון - יג ד, שעשאה גם-כן פרשה סתומה. ואם כי פרשיה זו נמצאת בספרי תורה מאשכנז, ומוזכרת גם בספרי ההלכה של רבותינו מאשכנז, מכל-מקום לדעת הרמב"ם וסייעתו אינה פרשה כלל.



תודה רבה, ותודה על האכסניא המופלא,

יהושע רוזנברג





 

gmb 0045

The Dome of the Treasure: Recent findings in the Damascus Genizah

We recently came across a publication mentioning early medieval Hebrew manuscript fragments among the Moslem Genizah in the Qubbat al Khasna (Dome of the Treasure) in the Umayyad Mosque in Damascus. This is not new at all, just ignored. They were brought to Berlin over a century ago, photographed and returned. We contacted our colleagues in Berlin, Petra Figeac of the Staatsbibliothek (SBB) and Ronny Vollandt of the Freie Univ., (who spent much research time here in the Machon), who were both most cooperative. Ronny is working on a catalog of the SBB items, which he hopes to publish soon, He describes the history of the collection:



"During his visit to the Holy Land, Kaiser Wilhelm II (1859-1941) was shown the Qubbat Alkhasna and told of manuscript treasures it contained. By diplomatic means he negotiated with the Sublime Port that a German scholar should be dispatched to sift through the material. Bruno Violet was chosen for that purpose.

He spent about a year in Damascus and separated from the large bulk of fragments all texts of a non-Muslim provenance. His collection, consisting mainly of Jewish and Christian texts, was sent to Berlin in order to be photographed and supposedly got lost on the way back. For a long time it was believed that also the photographs got lost during the war, but luckily surfaced again at the Staatsbibliothek a couple of years ago. They are kept today in a folder, Or. Sim. 6, which contains various Semitic languages, Arabic (biblical and scientific texts), Syriac, Christian Palestinian Aramaic (already published by Sokolov and Müller-Kessler), Hebrew, Samaritan (Bible), but also Coptic (Bible), Latin and Old French (a chanson de geste)".

Bruno Violet 1871-1945

I might add that in Violet's 1902 publication, on a Psalm Translation that he found in the Damascus Genizah, he is aware of the Cairo Genizah (p. 44), but apparently did not think of contacting Schechter, Kauffman or anyone else in Judaic studies, whom would have been elated to discover a sister-genizah and would have noticed immediately the Cairo-Damascus connection. Although his mandate was to photograph all non-Islamic material, Violet was interested in the texts and documents of the early Church. It seems that in the era before academic blogs, scholars were generally unaware of what would be treasures to scholars of other fields. This is what doomed the Damascus Genizah to go unnoticed for a century. I think the Hida would call it סוד עלמא דאתכסיא.

Petra has uploaded the Sim. Or. 6 photo-album on line in SBB's digital library, here.

Petra also turned our attention to a 2011 publication by Dr. Cordula Bandt, her colleague in the Berlin-Brandenburgischen Akademie der Wissenschaften (BBAW). There she mentioned that there are also Hebrew items in her institiution's collection of the Violet photos, and even published some.

This image from Bandt's article is particularly astonishing. We see here

a Hagadda with unusaly early paleographic features, that could easily be 10nth century (thanks to Tamar Leiter of the Hebrew Paleograpy Project). Violet shot only one side, which indicates that this might even be in scroll format, making it even earlier. The devlopment of the מדרש מקרא ביכורים at the core of the Hagaddah has been traced by Jay Rovner (JQR 2000; JQR 2002, ,pp. 421-453, thanks to Yisrael Dubitsky for the citation). Notice at the top of the middle column of the Damascus fragment , the Midrash is virtually non-existant, a minimal fulfillment of the normative Mishnaic obligation ודורש מארמי אובד אבי. This is the Eretz Israeli Hagaddah that R. Natronai Gaon (Tshuvot, ed. Y Brody, Ofeq, 1994 fol. 257, no. 138) was describing and criticising, as its confrontation with the Mishnaic ordinance smacks of Karaism. (Thanks to R. YM Dubovick). In the very same frame, Violet includes a fragment of Rashi on Bavli Sukkah 16, in a writing with features of 14nth cent. Spain/Provence. This image is enough to disclose that the Damascus Genizah spans the same era as its sister in Cairo.



Consistent with the bibliographic phenomenon of סוד מילתא דאתכסיא, when the time comes, things flow easily. Cordula just happened to be visiting in Jerusalem this week and dropped by with a CD of the BBAW Violet photos. She also explained, as in her article, that Violet photographed only about a third of the non-Islamic items that he collected, before the Genizah was returned to Ottoman foreign office in July 1909. That's the last anyone saw of it. She suggests (p. 16) the possibilty of the Topkapi Museum in Istanbul. The number of Hebrew fragments in the Violet collection amounts to around 170.



Here's a handlist of the Sim Or. 6 folder of the SBB, that we have just cataloged in NLI's Aleph online catalog:

1. R. Sa'adia Gaon's commentary on Vayikra (Lev.) XVI (identified by E. Ben-Porat). A bifolio that includes an article on the Qtoret (XVI 13), and another on the Goralot (XVI 21-22). The first four lines of the latter are identical with the last four lines of JTS ENA 3172.9 from the "other" Genizah. NLI Aleph record here.

2. The beginning of a Judeo-Arabic poem on the Decalogue. The features are similar, but not identical, to the three copies of such a poem in the Strasbourg collection of the Cairo Genizah 4028/15 (in all three the beginning is missing). Here.

3. Seven folios of magical recipes, instructions and angelic formulae for various purposes, including for opening ones heart to absorb Torah study. Gideon Bohak and Moshe Morgenstern are collaborating on this, as it is significant not only in the study of magic, but in the study of Babylonian Jewish Aramaic as well. Here. Ginzei Qedem 10 (2014), English section pp. 9-44. Gideon Bohak's transcript Here.

4. Two small folios of Mishnah Glossary of the Tafsir alFat AlMishnah type. The words defined here are from mShabbat 1-2, but in an uncanny way, contain none of the words defined in the parallel Tafsir, in Oxford Bodley 2668.1, from Cairo. With one exception- the word לבקרו (mShabbat 1:4), in which the definition has been erased. Could this be a supplement to the Cairo fragment? Here.

5. A Ketubbah composed in the Court of the Eretz Israeli Gaon, Mazliah [ben Eliahu ben Evyatar) HaKohen who is well known from the "other" Genizah. dated 1129. This will be published by Amir Ashur in Peamim. This item has particular halakhic significance, as the bride is a divorced virgin (from Erusin). Here.

6. A deed composed in Damascus "on the Rivers Parpar and Amana" (as in II Kings V 12). Here.

7. A deed of Real Estate Acquisition , composed in Tyre in Hebrew Year [..]160 (=31.1.1100?). Here. If the date is correct, this is soon after Tyre absorbed refugees from Jerusalem, sacked in the First Crusade.

8. a Palimphsest, in which the secondary inscription is Syriac. The Primary inscription is a Hebrew copy of Job XXXI with vowel points and incantation. Here.

The BBAW fragments.




GCS-Akz 481.157 Bible. Ex. 33-34. Here.

GCS-Akz 481.179 Bible. Ex. 25-26. Here.

GCS-Akz 481.180 Bible. Dt. 30. Here.

GCS-Akz 481.181 Bible. Is. 30-31. Here.

GCS-Akz 481.182a Bible. Esth. 3; 5. Here.

GCS-Akz 481.182b Mishna, Avot 1. Rotulus with vowel points. Here.

GCS-Akz 481.183-184 Bifolio, Liturgical Poetry; Ethical treatise with mention of Muhammad. Here.

GCS-Akz 481.186a Rashi's Commentary on Talmud Bavli Sukkah 15-16. Here.

GCS-Akz 481.186b Passover Hagaddah, Eretz Israeli Rite. Here.

13/1/14 Arianna D'ottone, has sent me her most recent publication on the history and findings  of the Damascus Geniza. Arianna has been publishing articles about this topic in Italian academic journals since 2007,  with  Prof. Paolo Radiciotti who has been searching fragments of  Patrisitc Literature there . There is much information here that could suplement what I have presented here so far. For example, on p. 72: The Hebrew and Samaritan manuscripts are an important component of the find. They are mainly sacred texts —Old Testament, liturgical and synagogal— but there are also Jewish marriage contracts". 

6.18 D'ottone and Vollandt, along with Konrad Hirschler organized this conference in Berlin on the subject. 


gmb 0044

המילה האחרונה של הרמב"ם ס' נשים חלק ב'

In a previous post we found in ms Oxford Bodl. Hunt. 211 what we can qualify as the author's final edition of Mishneh Torah Sefer Nashim. Thus we were able to discern the author's self-corrections which were unknown to the European Rishonim and subsequent printers, as the copies they employed were based on editions that were circulating there before the final emendations were made. We brought several examples from Hilkhot Ishut. It’s a safe presumption that this continues through the rest of Sefer Nashim. So here are a few more samples of Rambam's bottom line, as recorded in the manuscript.

הלכות גירושין ג:ז.

בכתב היד רואים בבירור שתי שכבות כתיבה; המקורית, וכתיבת המגיה שכתובה על גבי מחיקת הראשון ומיישרת קו עם הנוסח הנפוץ. אם נמשיך ממה שלמדנו על נוסח כתב יד אוקספורד 594 (Hunt. 211,  מכאן: "כי"א") נוכל להניח שגם כאן, הכתיבה המקורית משקפת את דעתו האחרונה של מורנו המחבר.

הנוסח הנפוץ:

מפני תקנת סופר התירו חכמים לסופר שיכתוב טופסי גיטין ויניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן ומקום הרי את מותרת לכל אדם כדי שיכתבם לשם האיש המגרש ולשם האשה המתגרשת וכן יחתמו העדים לשמו ולשמה.

וכן בהמשך הפרק, הלכה י"ח, הוא חוזר ומפנה למה שכתב: שלא התירו לכתוב טופסי גיטין שלא לשמה לכתחלה אלא מפני תקנת סופר כמו שביארנו.

בשכבה המקורית של כי"א, לפני הגהה, רואים כיצד הרמב"ם פסק מסקנה הפוכה, תוך שינויים מינימליים בגוף הטקסט (כמה מחיקות ותוספת 3 תיבות בסופו):

סופר שכתב טופסי גטין והניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן ומקום הרי את מותרת לכל אדם עד שיכתבם לשם האיש המגרש ולשם האשה המתגרשת. וכן יחתמו העדים לשמה ולשמו הרי זה פסול.

נוסח זה נשמר בחלק מהענף הספרדי-פרובנסלי בכ"י אנגליקה 63\פריס 337 (לפני הגהה). וכן נראה שהיה הנוסח לפני ר' ירוחם (אדם וחוה, נתיב כד חלק ב), וזה לשונו: "אבל הרמב"ם כתב שפסול לכתוב אפילו טופס ואפילו ישראל עומד על גביו וכן נראה מרי"ף". ושמא בנוסח שלפניו, תיקן גם את ג:יח.

שינוי בדעתו של הרמב"ם נראה גם בכתב יד האוטוגרף של פירוש המשנה, הפסק כר' אלעזר (משנה גיטין ג:ב), הפוסל טפסים הכתובים מראש בגטי נשים, כתוב על גבי המחק.

מתחת למילים "והלכה כר' אלעזר" (אמצע השורה השלישי מלמטה) ניתן עוד להבחין ברוב האותיות של "וא[י]ן [ה]לכ[ה] כ[תנא] קמ[א]". לפני מילים אלו יש סימן הפנייה לגיליון, ושם תוספת המסבירה את "תקון הסופרים" שבשיטת תנא קמא. כך שאפשר שבצעירותו פסק שאין הלכה כת"ק, בשלב שני, כשחיבר את משנה תורה החליף את "ואין הלכה" ל-"והלכה" והוסיף הסבר בגיליון. בשלב שלישי, כשתיקן את משנה תורה לטובת שיטת ר' אלעזר, תיקן גם את פירוש המשנה.

בדפוס הראשון (ר"מ) של משנה תורה שריד מהנוסח החלופי: בסוף צויין "ס"א" (=ספרים אחרים) אך לא העתיק את התוכן.

שם ה:יז

בתלמוד בבלי גיטין עח,א דברי רבא "נתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו הרי זה גט". לאחר קושיית התלמוד, מופיעה המסקנה הסתמאית: "והלכתא בכפות". בנוסח משנה תורה (גירושין ה:יז) הנפוץ לשון הסיכום הסתמאי ניצב כחלופה לדברי רבא ולפיה: ישן ומשמרתו פסול, כפות כשר.

וכך לשונו הראשון:

נתן הגט ביד עבדה. והוא נעור. והיא משמרתו אם היה כפות הרי זה גט. וכאילו הגיע לחצירה שהיא עומדת בצדה. ואם אינו כפות אינו גט. נתנו ביד העבד. והוא ישן. והיא משמרתו. הרי זה פסול. ואם היה כפות. הרי זו מגורשת.

אולם לפי הלשון האחרון של הרמב"ם יש חילוק בין עבד נעור כפות (פסול) לבין עבד ישן כפות (כשר). כדי להכשיר את הגט בעינן תרתי, כפות וישן. כנראה הבין "והלכתא בכפות" כתנאי נוסף של התלמוד הסתמאי על התנאי שהציב רבא. בכך הוא מיישר קו עם פירוש רש"י כאן, שפירש: "בההוא קאמר רבא דהוי גט". לא חלופה אלא אוקימתא. וכך הוא הלשון האחרון:

נתן הגט ביד עבדה. והוא נעור. והיא משמרתו. אפילו כפות אינו גט נתנו ביד העבד. והוא ישן. והיא משמרתו. הרי זה פסול. ואם היה כפות. הרי זו מגורשת.

גם כאן המחבר לא ניסח את ההלכה מחדש אלא תיקן את הישן, בעיקר על ידי מחיקה. ניתן לקבוע מבחינה תחבירית, שזהו הנוסח האחרון, הבנוי כתלאי על בסיס הנוסח הראשון. שכן אם היה מנסח את ההלכה לכתחילה כן, קרוב לודאי שהיה שם את הסעיף הקשה אחרי הסעיף הפשוט – ישן וכפות כשר, נעור אפילו כפות פסול. נקודה זו חשובה לאור הערת הכסף משנה, שראה דווקא בנוסח הנפוץ תלאי תחבירי לקוי כתוצאה משינוי דעתו של המחבר.

וז"ל: "אלא שלגירסא זו (הנפוץ) יש לדקדק למה חזר לכתוב ואם היה כפות ה"ז מגורשת אנתן ביד העבד והוא ישן דהא אפי' בהיה נעור הכשיר ברישא וצ"ע".

הן בכי"א והן בכתב יד נ"י ביהמ"ל RAB 457 (תימן), המגיה 'תיקן' לטובת הנוסח הנפוץ. אך הנוסח המשקף את דעתו האחרונה של המחבר, זו שבכי"א לפני ההגהה, הספיק להגיע לאירופה, בשני כתבי יד ספרדיים: אוקספורד 572 ורומא אנג'ליקה 63, ונרשם בטור (אה"ע קלט), ובפרובנס בבית הבחירה למאירי בשם "גדולי המחברים".

אך בניגוד לטור, כתב יד פריס 337, אף הוא כתוב בסגנון ספרדי, כנוסח הנפוץ, וגם הר"ן אינו מודע לדעתו האחרונה של רבינו. מרן בכס"מ (=ובב"י אה"ע קלט:טז) יודע עליה רק דרך הטור, ומציג את הנוסח הנפוץ כ"ספרים דידן" ואף מסכים לו: "וגירסא זו בדבריו נראה עיקר..".

יבום וחליצה ד:א

נסוח הנפוץ:

כיצד מצות חליצה. היבמה הולכת אחר יבמה למקום שהוא שם. ובאה לדיינין. והן קוראין לו ונותנין לו עצה ההוגנת לו ולה.

בנוסח הנפוץ, המשפט הראשון של ההלכה מסכם את דין הגמרא (סנהדרין לא,ב) "והיבמה הולכת אחר היבם להתירה". המשפט השני עוסק בעניין אחר, הפרוצדורה של הליך החליצה בבית הדין, ומתחיל "והן קוראין לו ונותנין...". כאן מתחיל נושא חדש - היבם, כבהמשך: "נותנין לו עצה". כדי לקיים את המקרא "וקראו לו זקני עירו". כך בכל כתבי היד, סמ"ג (עשין נב), דפוסים.

לפי כי"א:  והן קוראין לה. המשפט ממשיך ברצף את הנושא של המשפט הקודם- היבמה. ושמא קריאה זו משתמעת בנוסח גט החליצה, המובא ברי"ף ובמשנה תורה בהמשך הפרק: קודם- "וסליקת לקדמנא פלונית בת פלוני ארמלת פלוני" ורק אחר כך- "ואקריבת לקדמנא גברא חד שמיה פלוני בן פלוני".

תיקוני לשון

גירושין ט:טו

הרי זה גיטיך לכשתצא חמה מנרתיקה ומת בלילה. בכי"א הושמט "מנרתיקה"

יבום ב:ד

אבל אם נפל מן הגג ונתקע בה. בכי"א הושמט "מן הגג".

בשניהם מצאנו כגירסת כי"א רק בבכ"י תימני קדום, נ"י ביהמ"ל Rab. 457, ובאשכנז, כתב יד  קמברידג' Dd 13.1.

מעתה שקבענו שכי"א משקף את הנוסח האחרון, מתגלה מגמתו של המחבר לשנות מלשון התלמוד, לצורך הקיצור, או כתהליך העריכה המוחק את הנסיבתיות של התלמוד לטובת ניסוח הלכה מחדש, בלשון כללי יותר, מנופה מנסיבתיות. (אין עד נוסח של התלמוד שמילות האלה חסרות בהם).

כבר הדגמנו בהלכות אישות שלעיתים רבינו המחבר מותיר משפט ללא נושא ברור, ועורכים מאוחרים יותר באו והשלימו. וכן ראינו מגמה זו בהמשך הספר. והנה דוגמא:

יבום וחליצה ז:יז

שני אחים. אחד פקח ואחד חרש. נשואין לשתי אחיות פקחות. או אחת חרשת ואחת פקחת. והרי (דפוסים: הפקחת) היא אשת הפקח. מת החרש. תצא אשתו משום אחות אשה. מת הפקח. הואיל ונשואי הפקח שמת נישואין גמורין. וזיקת זה החרש גמורה. ונשואי החרש אינן נישואין גמורין. הרי זה (דפוסים: החרש) מוציא את אשתו בגט. מפני שאחותה זקוקה לו ואשת אחיו הפקח אסורה לעולם.

ויש לציין שמדובר בתהליך. ההשלמה הראשונה, "הפקחת", נמצאת כבר בכ"י פריס 337\ אוקספורד 572 (ספרדים). וכמו כי"א, חסר בתימניים (סוטרו ונ"י) ובאנגליקה 63 (ספרד). ואילו ההשלמה השנייה, "החרש", חסר בכל כתבי היד ומופיע לראשונה בדפוס הראשון (שנת ר"מ בערך).

לאור מגמה זו, יש להעיר על הלכות יבום וחליצה ו:טז

וכן אשת אחיו שלא היה בעולמו הואיל ואין לו עליה זיקה שנ' כי ישבו אחים יחדו עד שישבו שניהן בעולם ואם לא היה ביניהן ישיבה בעולם הרי זו ערוה עליו לעולם משום אשת אח ופוטרת צרתה.

לאחר שבכל כתבי היד וגם כמה דפוסים הושמט "ואם ... בעולם", העירו עורכי רמב"ם מהדורת פרנקל שכנראה אירע דילוג מחמת הדומות.

ואין הדבר כן. אלא המשפט "והרי.. " ממשיך ברצף את המשפט "וכן אשת אחיו שלא היה בעולמו". הדרשה "שנ'... בעולם" שנוספה ביניהם טבעית היא לסגנון מבנה המשפט המצוי ברמב"ם. אלא שהיא מפריעה לרצף הקריאה, ומותירה רושם שעלול להטעות את הקורא הבלתי מנוסה, שיחשוב כי רצף הקריאה: "שישבו שניהן בעולם הרי זו ערוה". ולכן עורכי הדפוס הוסיפו משפט הבהרה.

ידוע לנו שהמעתיק, יונה בן מבורך הכהן, העתיק כרך נוסף של משנה תורה, ובו ספרים הפלאה, זרעים, קרבנות, עבודה, נזיקין, משנת 1284, נמצא בפטרסבורג Evr. II A 299/1. מן הראוי שנבדוק גם אותו להוספות, תיקונים והשלמות שלא הגיעו לנוסח שבדפוס.

לבסוף, שתי דוגמאות נוספות מספר טהרות, שתיקון המחבר במהדורא בתרא, יכול להיות תוצאה מביקורת הראב"ד:

1.  בהלכות טומאת מת סוף פרק ט. נוסף בכתב יד תימני עתיק בספרייה הבריטית 496 ההסתייגות משיטתו בסוף הפרק על ספקות שהם מדרבנן (סריקה כאן):

אע'פ כן דבר שחייבין על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה. שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי כמו שביארנו בהלכות שגגות.  

כנראה, עותקים של ספר טהרה הופצו לפני ההסתיגות, והגיעו לארופה. בכ"י HUC 672, כתיבה ספרדית מאה י"ג-י"ד כל התוספת חסרה. גם בדפוס השתבש המיקום של התוספת,  ולכן הושמט ההפנייה להלכות שגגות.  ושמא הראב"ד משיג על העותק שלפניו, לפני שהרמב"ם הוסיף את ההסתייגות.

"...כל הספיקות בין בטומאות בין במאכלו' אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים [ואף על פי כן דבר שחייבין על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה, שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי] כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה ובכמה מקומות".

נותר לשאול על משמעות ההלכתית של קביעת דעתו האחרון של הרמב"ם.

האם קובעים "הלכתא כבתראי" בדעות שונות של איש אחד?

2. שם, כב:ג בכתב יד הספרייה הבריטית הנ"ל (סריקה כאן):

כלי חרש מציל בצמיד פתיל עד שינקב במוציא רמון. ובגדול עד שיפחת רובו. כיצד. כלי גדול שנפחת רובו...

העיר הראב"ד (כפי שנעתק בכסף משנה): וכתב הראב"ד ז"ל ובגדול עד שיפחת רובו א"א יש מפרשים בהיפך כלי גדול שלא נפחת רובו אלא במוציא רמון עכ"ל.
על הנוסח שלפני הראב"ד וסופר כ"י  ספה"ב, העיר הכסף משנה: "ויש בספרי רבינו בדפוס ט[עות] ס[ופר] שכתוב שנפחת רובו וצריך למוחקו ולכתוב במקומו חציו וכן מצאתי בספר מוגה". 

לא רק בדפוס (המגיה בהתאם לכסף משנה) , אלא אפילו בכ"י  פירקוביץ' RNL Evr. II A 298.2, השומר על נוסח קרוב מאוד לכ"י הספרייה הבריטית, הן בחלוקת ההלכות והן בנוסח, כאן כבר מתוקן לטובת הראב"ד, במקום "רובו", מופיע "חציו". ואפשר לומר שהרמב"ם הלך לקראת הראב"ד, חצי הדרך.  

gmb 0043

Lloyd D. Graham: Margin of Error

Margin of error: A search for words lost before 1784 CE by excessive trimming of folio 37 in the Kabbalah manuscript

Moscow-Günzburg 775 (14-15th century CE)

Summary

Manuscript Günzburg 775 (Russian State Library, Moscow) is best known for containing the only complete copy of Ozar Hayyim, an important Kabbalah work by Rabbi Isaac of Acre (13th-14th century CE). However, the initial pages of  this manuscript are independent of this work. A point of connection is that some of the contents of the initial codex are given in the name of Rabbi Isaac, including the earliest known description in Judaism of the “seven Kabbalistic signs” or “seven Seals,” a set of symbols which even today enjoys widespread popularity in amulets from the Middle East and beyond.

Folio 37b of Moscow-Günzburg 775 gives the earliest known exegesis of the Divine Names associated with the seven Seals, but at some point the page was damaged by excessive trimming; this resulted in the loss of significant words and phrases from the lower right-hand edge (Fig. 1, below). In 1784 CE, Rabbi Abraham Alnaqar appears to have used a copy of this already-damaged page as a source for his expanded edition of Rabbi Moses Zacuto’s encyclopedic Shorshei ha-Shemot. Since the over-trimming of f.37b must therefore have occurred in or before the 18th century CE, the event substantially predates the manuscript’s inclusion in the Günzburg library.

Towards the end of the 20th century CE, Rabbi Aryeh Kaplan included in some of his English-language Kabbalah books a list of primary sources for the Seals, including the relevant pages of Moscow-Günzburg 775, but none contain the information missing from f.37b of that manuscript. However, the recent online digitization of an early manuscript copy of Rabbi Joseph Tirshom’s 15th-16th century work, Shoshan Yesod ha-Olam (Bibliothèque de Genève, Comites Latentes 145), has revealed that page 141 in this manuscript (Fig. 2, below) presents essentially the same information as Moscow-Günzburg 775 f.37b, and does so without any omissions.

Use of the Shoshan text to repair the omissions in f.37b (Fig. 3) means that, while the earliest explanations of the Seal Names remain mysterious and cryptic, they are at least – and at last – complete.

Link to full article as PDF.



Gmb 042

המילה האחרונה של רמב"ם, ספר נשים

On the final version of Mishne Torah Book of Nashim. A correction of the author at the beginning of the book (Ishut I:2) is mentioned in Abraham Maimonides' response, but his father's European critics, were unaware of it, as their copies were stemmed from an earlier edition. The amendation didn't make it to the printed editions either. But it is found in a Genizah fragment and in ms Oxford Bodl. Hunt. 211 (Cat NB 594) . Once this ms has been qualified as the final edition of Nashim, we can discover other self-corrections which were unknown to the European Rishonim and printers. Including another, as the above, in which Maimonides concedes to his critic- Rabad of Posquieres.

במשנה תורה להרמב"ם, תחילת הלכות אישות (א:ב) בנוסח המצוי :

ובאחד משלשה דברים האשה נקנית, בכסף או בשטר או בביאה, בביאה ובשטר מן התורה ובכסף מדברי סופרים.

ואילו בכתב יד אוקספורד בודלי  594 כתוב:

ובאחד משלשה דברים האשה נקנת. בכסף או בשטר או בביאה. ושלשתן דין תורה.

זאת בהתאם לעדות של בנו ר' אברהם בתשובה המופיעה בברכת אברהם סימן מד (מובא בכסף משנה שם) שזהו נוסח "דבריו המתוקנים בכתב ידו" אשר "הגיה בספרו".

הנוסח המתוקן נמצא גם בקטע גניזה T-S F8.117. (בפינה התחתית-שמאלית של התמונה, תודה לד"ר בנימין אותווייט שסיפק את הצילום)

מסגנון הכתיבה, יתכן שהמעתיק של הקטע הוא שלמה הלוי, בנו של חברו של הרמב"ם, "הדיין המשכיל" ר' שמואל בן סעדיה. מעתיק זה הותיר קטעים רבים בגניזה, בעיקר מתוך עותקיו של הרי"ף ומשנה תורה. הוא חתום על ספר משפטים כ"י אשקוריאל, והעתיק סדרת כרכי פירוש המשנה שבאוקספורד 399-394, המוגהים כנגד האוטוגרף. כדוגמא של קרבתו של שלמה הלוי לאוטוגרף הרמב"ם, די לראות את הערת הרמב"ם שהוסיף להקדמה לפרק 'חלק', בסוף אל-קאעדה אלראבעיה. כאן באוטוגרף-

 וכאן, בעותקו של ר' שלמה הלוי, ההוספה המאוחרת של המחבר, המפנה למורה נבוכים, מופיעה בגליון, כפי שהוא במקור. 

הנוסח המצוי, שקדושי כסף הם מדברי סופרים, כבר התקבל בין הראשונים. הרמב"ן [השגות לספר המצוות שורש ב] העיר שדעת הרמב"ם תואמת את שיטתו במניין המצוות. אלא שעתה מתברר שבסוף ימיו יישר קו עם הראב"ד, שהשיג עליו: "ובכסף מדברי סופרים. א"א זה שבוש ופרוש משובש הטעהו".

הגהה עצמית זו מופיעה רק בכתב יד אוקספורד 594 (מעתה "כי"א") ובקטע הגניזה הנזכר. כנראה שהמחבר תיקן לאחר שהעותקים שעליהם התבססו כל יתר עדי הנוסח כבר הופצו באירופה, בבחינת "כתב אשר נכתב בשם המלך .. אין להשיב". אם כן כתב יד זה משקף את ה"מילה האחרונה" של החיבור, וראוי לבדוק אותו לשינויים אחרים שהרמב"ם הגיה בערוב ימיו. כמו כן, נוכל לברר אלו שינויים נכנסו בנוסחאות המצויות, שאינם הגהות מידי הרמב"ם, אלא פרי עבודתם של עורכים מאוחרים יותר.

אישות ג:כ

הגהה נוספת באותו עניין,  השוואה בין קדושי ביאה ושטר, לקדושי כסף. בנוסח המצוי לפנינו בדפוסים, כתבי יד ולפני הראשונים:

 ... כך גומר ומכניס, אבל הכסף מדברי סופרים.

בכי"א: ...כך גומר ומכניס. וכן הכסף דין תורה ופירושו מדברי סופרים.

גם כאן נוסח ההגהה מוכר למרן בכסף משנה שם (ומשם נכנס לדפוסים האחרונים בסוגריים), ומצוי גם אצל אחרים בסביבתו. כך נרשם בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי סי' יח.

ושמא הגיע לפני מרן עותק מיוחס של ספר אישות.  ידוע  [הבלין, הקדמה למשנה תורה הספר המוגה, מכן אופק תשנ"ז עמ' 23- 25] שהגיעו לסביבתו עותקים כאלו, כפי שנמצא שבקולופון של משנה תורה ספר עבודה וזרעים שבאוקספורד 598 (דף 256) נכתב שהוא הוגה מכתב יד שהוגה מהטופס המקורי בצפת שנת צ"ז. ועוד, כפי שמעיד בעל ה'מלאכת שלמה' שמצא כתב יד של ספר טהרה שהיה מוגה בארם צובא מעותק בחתימת יד הרמב"ם. ר' שם טוב בן אברהם, בעל המגדל עוז, מצא עותק כזה לספר אישות כשבא לארץ הקדושה (לשונו שם אישות ז:יז).

אישות יא:ו

נוסח המצוי: ואין משיאין את הקטן עד שבודקין אותו ויודע שהביא סימנין.

בכי"א המילה "הקטן" נמחקה (עדיין ניתן לזהות את צילה של האות ק'), ועליה נכתב "הנער". כנראה אחרי שנגלו לו סימנים לא ניתן כבר להגדירו "קטן". הנוסח המוגה מופיע בשו"ת ר’ בצלאל אשכנזי סימן ג’.

אישות יא:ח

סמוך אחריו,  הנוסח המצוי:

כל בתולה שכתובתה מאתים יש לה טענת בתולים. וכל שכתובתה מנה או שלא תיקנו לה חכמים כתובה. אין לה טענת בתולים. והמתיחד עם ארוסתו קודם נשואין. אין לה טענת בתולים.

בשני הסעיפים הראשונים הנושא היא האשה, ולכן ההלכה: "יש לה טענת בתולים". וכך, באשגרא דלישנא, גם בסעיף השלישי. אלא שם הנושא: "המתיחד..." נתחלף לבעל. ולכן בכי"א הוחלף לשון ההלכה: "אין לו טענת בתולים".

אלא במקרה זה, בעוד הנוסח הקדום כבר מופיע בראשונים וכתבי יד אירופאים, גם הנוסח המתוקן זכה להפצה בכתבי יד אחרים מהענף התימני הקדום: כ"י ניו יורק ביהמ"ל Rab. 457, וסאן פרנציסקו אוסף סוטרו 122. [כתב היד השני קרוב מאוד לכי"א. הדמיון בולט בחלוקת ההלכות המשותפת לשניהם, השונה מאוד מהחלוקה שבדפוסים. וכן יש בין שלשתם טעות העתקה משותפת: באישות כא:א,  בניגוד לתוספתא מפורשת (והגיון ההלכה) שלשתם השמיטו התיבה "לא" במשפט "ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו". כך שברור השפעתו של הנוסח שבכי"א על שני כתבי יד אלה, בני הענף התימני הקדום].

במקומות של נוסח ייחודי המשותף בין כי"א ובני הענף התימני הקדום, ניתן לומר שתיקונים אלו משקפים מצב ביניים. הרמב"ם הכניס הגהות אלה אחרי ההפצה של העותקים האירופאים, (שהגיעו בסופו של דבר לדפוס), אך לפני התיקונים האחרונים (שנשמרו רק בכי"א וגניזה).

בשלב הלא- סופי הזה, נכנס גם התיקון הבא: 

אישות יח:יד.

הנוסח המצוי לפני הראשונים ובדפוסים: הניח נשים רבות אע"פ שנשאן זו אחר זו ניזונות בשוה, שאין דין קדימה במטלטלין.

הנוסח הקדמון של הרמב"ם, שעמד לפני הראשונים [ראב"ד, ר' ירוחם מישרים כג:י, מגדל עוז, מאירי, רע"ב] ומצוי בכתבי היד הספרדים [פריס ספ"ל 337 ורומה אנג'ליקה 63] תואם את דבריו בפירוש המשנה (כתובות י:ג).

על דברים אלו השיג הראב"ד, וטען שהשוויון בחלוקה אינו מדין מטלטלין, אלא מדין מאפייני מזונות: "א"א ואפילו ניזונות מן הקרקע לפי שאין חיוב המזונות אלא לאחר מותו וכבר הגיע שעת החיוב לכולן בבת אחת והוה ליה כלוה ולוה וחזר וקנה שכולן שוים בו".

אולי מתוך הסכמה להשגת הראב"ד שינה הרמב"ם את התיבה האחרונה ל"במזונות". תיקון זה הספיק להגיע גם לכתבי יד סוטרו וביהמ"ל. במקרה זה, הנוסח המתוקן הגיע גם לאשכנז, בהעתקת דברי הרמב"ם שבאור זרוע (ב"מ סי' מח), ונמצא בכתב יד ספרדי אוקספורד 572.

אחרי המילה האחרונה-

מעתה, אם קבענו מהו הנוסח האחרון שיצא מאת המחבר, ניתן לראות שכבה של שינויים שנכנסו מאוחר יותר בידי עורכים או סופרים. פעילות זו היא בעיקר בתחום ליטוש הלשון לצרכי הבהרת הקריאה.

אישות יז:יג.

נוסח כי"י אוקספורד וסוטרו:

אבל המוכרת שלא בבית דין אינה צריכה הכרזה. ואע'פ שהן שלשה. נאמנים ויודעים השומא.

לאחר שנקבע כאן עיקר החידוש של התלמוד (כתובות צח ע"א), שאין צורך בהכרזה, מוצג כאן בדרך אגב, שאינה בהירה דיה, החיוב למכור בב"ד של נאמנים. לכן שוכלל הניסוח בכ"י ביהמ"ל (מזרח\ תימן), וכ"י אוקס 572 (ספרד):

אינה צריכה הכרזה אלא שלשה נאמנים...

והנוסח האירופאי שבסמ"ג (עשין מח) המצוי בדפוסים:

אבל המוכרת שלא בבית דין אינה צריכה הכרזה ואע"פ כן צריך שלשה שהם נאמנים...

נדגים עתה הלכה שעברה תהליך של הוספות שמטרתן השלמה וליטוש לשוני לצרכי בהירות. מאחר שראינו שהמילה האחרונה של הרמב"ם מוצגת בכתב יד אוקספורד 594, ניתן מעתה לומר שהשלמות אילו, שאינן שם, בודאי לא יצאו מידי המחבר.

אישות יב:יח

כאן הערה אישית של המחבר. נוסח הבסיס נמצא בכי"א. בסוגריים סימן [ת]  מובא הנוסח של שני כה"י התימניים הקדמונים (סוטרו וניו יורק), וכה"י הספרדים [ס] (פריס ואוקספורד 572). בכתבי היד האלו מתגלות שתי שכבות של ליטוש לשוני והשלמות לשון, ובדפוס [ד] השלמה נוספת:

ויש מי שהורה שפוסקין לה [ד+ מזונות] בחזקת שלא נטלה ולא מחלה. ואין מצריכין לה [תסד: אותה] להביא כתובה. ולזה דעתי נוטה [סד: ודעתי נוטה לזה] במי שהלך בעלה. הואיל ויש לה מזונות מן התורה. אבל אם מת בעלה [תסד+ אין לה מזונות] עד שתביא כתובה.

gmb 0041