התיקון שהרמב"ם לא השלים בפירוש המשנה- עלי טל-אור

מלמעלה צילום כתב יד אוקספורד בודלי 404, האוטוגרף של פירוש המשנה לרמב"ם מס' תמיד, סוף פרק ג. מלמטה שם תחילת פרק ו.

הניגוד המשווע בין עושר יצירתו הרוחנית של הרמב"ם לתלאות שעבר בחייו, הוא מן המפורסמות, ולמרות כל הקשיים בפניהם עמד, לא פסק הרמב"ם מללמוד ומלכתוב במהלך מרבית חייו.).

את פירוש המשנה כתב הרמב"ם במהלך העשור השלישי לחייו ( בין הגילאים 23-30 ), בו נדד עם משפחתו מספרד עד מצרים, דרך מרוקו וארץ ישראל. גם לאחר שסיים את כתיבתו המשיך הרמב"ם לעבור עליו ולתקנו, אך מפאת תנאי חייו ועבודתו לא תמיד היה סיפק בידיו לתקן את פירושו, ולכן קיים פער בין דבריו במקומות שונים בפירוש המשנה, וכן בין פסק ההלכה ב'משנה תורה' - אותו כתב בעיקר בעשור החמישי לחייו - לדבריו בפירוש המשנה. הרב י.קאפח שתרגם את פירוש המשנה של הרמב"ם מערבית, והוציאו לאור, הגיע למסקנה שהיו ארבעה שלבים עיקריים של תיקונים, אשר בהתאם להם נוצרו ארבע מהדורות שונות של עותקים של פירוש המשנה. התיקונים נעשו ע"י מחיקת מילים או קטעים וכתיבתם מחדש או ע"י כתיבת תוספות הערות ותיקונים בצד הכתוב ( או גם בציון קו מעל מלים המצריכות תיקון ). במקומות רבים מאד חזר בו הרמב"ם מפסק ההלכה ומפירושו הראשון למשנה ותיקן את דבריו, אך למיטב ידיעתי לא היה מוכר עד כה ולו מקרה אחד בו לא השלים הרמב"ם את תיקונו לקטע מהפירוש כך שנוצר שיבוש במהלך הדברים, כפי שיוצג במקרה דלהלן ( מקרה שהרב קאפח לא הבחין בו ולא העיר עליו או תיקנו ).

כידוע, את פירוש המשנה כתב הרמב"ם בשפה הערבית, אך באותיות עבריות. בסיימו את כתיבת הפירוש כתב הרמב"ם את דברי ההתנצלות הבאים ( כאן יובא ציטוט התרגום של הרב י. קאפח לדבריו ) :

"כבר השלמנו חיבור זה כפי שייעדנו, והנני מבקשו יתעלה, ומתחנן לפניו שיצילני משגיאות. ומי שימצא בו מקום פקפוק או שנראה לו בפירוש הלכה מן ההלכות באור טוב ( יותר ) ממה שביארתי, יעיר על כך, וידינני לזכות, כי מה שהטלתי על עצמי בזה אינו מעט ולא ביצועו קל אצל בעל צדק וחוש הבחנה טוב. ובפרט בהיות לבי טרוד לעתים קרובות בפגעי הזמן ומה שגזר ה' עלינו מן הגלות והנדודים בעולם מקצה השמים ועד קצה השמים, ואולי כבר קבלנו שכר דבר זה גלות מכפרת עון. יודע הוא יתעלה כי יש הלכות מהם שכתבתי פירושן במסעותי בדרכים, ומהם עניינים רשמתים בהיותי על גבי האניות בים הגדול, ודי במצב זה, נוסף על היותי מעיין במדעים אחרים, ולא תיארתי את המצב אלא כדי להסביר התנצלותי במה שעלול להיראות למבקר שידקדק בו, ואין ראוי להאשימו על בקורתו, אלא יש לו שכר מאת ה' על כך, ואהוב הוא עלי כי היא מלאכת ה'. ומה שתיארתי ממצבי במשך זמן חבור פירוש זה הוא שגרם שנשתהיתי בו זמן רב".

תיקון הרמב"ם בפירושו לסדר הדלקת נרות המנורה במסכת תמיד

א. השינויים בדעת הרמב"ם לגבי כיוון עמידת המנורה :[1]

היות שכיוון עמידת הכלים במשכן אינו כתוב במפורש בתורה, נחלקו התנאים - רבי ( יהודה הנשיא ) ורבי אלעזר ברבי שמעון ( בר יוחאי, להלן - ראב"ש ) מהו כיוון עמידתם. לדעת רבי,[2] הכלים עמדו כך שאורכם היה מצוי לאורך המשכן ( וכך אח"כ גם במקדש ) - ממזרח למערב, ואילו לדעת ראב"ש הכלים עמדו כך שאורכם מצוי לרוחב המשכן - מצפון לדרום. מחלוקת זו מובאת בברייתא עם דיון עליה, בתלמוד הבבלי, במנחות צח,ב.

תחילה סבר הרמב"ם - כמרבית הראשונים, ובראשם רש"י - שמחלוקת זו לגבי המנורה היא מחלוקת במציאות, כאשר לדעת רבי שהלכה כמותו, קני המנורה עמדו ממערב למזרח. אולם לאחר זמן, שינה הרמב"ם את דעתו ותיקן את פירושו, ופסק שהלכה כראב"ש ושקני המנורה עמדו מצפון לדרום ( ראה להלן ציטוטי דבריו ). כבר בשלב זה, לא התפנה הרמב"ם לתקן את פירושו בהתאם בכל המקומות במשנה, כך שנוצר פער בין פירושו למשנה במסכת מנחות - המשקף את דעתו בשלב הראשון (=מהדורה קמא ), לפירושו למסכת תמיד המשקף את השינוי בדעתו ( מהדורה בתרא ).[3]

אמנם גם ב'משנה תורה' פסק הרמב"ם שקני המנורה עמדו מצפון לדרום, אך בעוד שבעת שכתב את פירוש המשנה הוא סבר שזו דעת ראב"ש בלבד, הרי שעתה סבר כנראה הרמב"ם שדעה זו מוסכמת על שני התנאים, אשר נחלקו בהגדרת ה'מנורה'. בעוד שלדעת ראב"ש המנורה כוללת את שבעת הקנים המצויים לרוחב המקדש, הרי שלדעת רבי ה'מנורה' מוגדרת כקנה האמצעי בלבד, ואורכה - המצוי לאורך המקדש ממזרח למערב - נקבע לפי כיוון פי הנר שעליה המופנה ממזרח למערב, אך גם לשיטתו קני המנורה עמדו לרוחב המקדש.[4] ברם בשלב זה כבר לא שב הרמב"ם לתקן את פירוש המשנה, הן בנוגע לתפיסתו החדשה את כיוון עמידת המנורה והן בנוגע לסדר הדלקת הנרות, בהתאם לפסק ההלכה ב'משנה תורה', לא במסכת מנחות ואף לא במסכת תמיד, והשאירו כמות שהוא. השארת הדברים כמות שהם, הועילה לנו בסופו של דבר להכיר את ההתפתחויות והשינויים שחלו עם הזמן בדעת הרמב"ם.

ב. שיטת הרמב"ם בפירוש המשנה, לגבי סדר הטבת נרות המנורה : עלינו להקדים, שלא נזכר כלל בתורה סדר כלשהו של הטבת נרות המנורה. כל שנזכר בכתוב הוא שעל הכהן להקטיר את הקטורת "בבקר בבקר", תוך כדי שהוא מטיב את הנרות, והחכמים הם שהסיקו שראוי לחלק את הטבת הנרות ל"שני בקרים", כלומר לשתי הטבות, אחת לפני ואחת אחרי הקטרת הקטורת, כאשר בהטבה הראשונה יש להטיב חמשה נרות ובהטבה השניה את השנים הנותרים. בנוסף למדו חז"ל, שהתורה מחייבת להשאיר במנורה "נר תמיד" שייערך "לפני ה'", כלומר שיהיה קרוב ו/או מכוון יותר משאר הנרות לקדש הקדשים ולארון הברית, ושנר זה יודלק רק מאש התמיד של המזבח ולא משאר הנרות, ודווקא הוא ישמש להדליק את שאר הנרות כשיכבו כולם. נר זה דלק תקופות ארוכות יומם ולילה בלי לכבות, וחז"ל ראו בזה נס המעיד על השראת השכינה בישראל. לרמב"ם שיטה ייחודית, שונה משיטות שאר הראשונים לגבי סדר הדלקת הנרות, ורק נציין שלשיטתו ( כמו גם לשיטת רס"ג לפניו ) ובניגוד לשיטות שאר הראשונים, כל נרות המנורה דלקו גם הם בכל שעות היום.

כך מתוארת הטבת הנרות בבקר במשניות מסכת תמיד, לפי נוסח הרמב"ם :

פרק ג משנה ט :

"מי שזכה בדישון המנורה, נכנס ומצא שני נרות דולקים - מדשן את השאר ומניח את אלו במקומן. מצאן שכבו - מדשנן, ומדליקן מן הדולקים, ואחר כך מדשן את השאר".

פרק ו משנה א :

"מי שזכה בדישון המנורה, נכנס ומצא שני נרות מערביים דולקים, מדשן את המזרחי, ומניח את המערבי דולק, שממנו היה מדליק את המנורה בין הערבים. מצאו שכבה - מדשנו, ומדליקו ממזבח העולה".

סדר הטבת נרות המנורה לא השתנה לדעת הרמב"ם, אך הסברו השתנה בגלל השינוי שחל בדעתו לגבי כיוון עמידת קני המנורה.

כך אפוא הסביר הרמב"ם את סדר הדלקת הנרות בשלב הראשון, כאשר סבר שההלכה כרבי ושקני המנורה עמדו ממזרח למערב :

בפרק ג משנה ט כתב הרמב"ם ( ציטוט מהדורת הרב י.קאפח, ההערות בסוגריים מרובעים הן של כותב המאמר ):

"כבר נתבאר בגמ' יומא, שהטבת הנרות - והוא ניקוי הנרות והבערת מה שכבה מהם, והחלפת הפתילות, לא היה לשבעת הנרות בזמן אחד, אלא הסדר הוא :

מטיב חמש נרות ואח"כ מתעסק בעבודה אחרת, ואח"כ חוזר ומטיב את שני הנרות הנשארים. ונחלקו בטעם הדבר. יש מי שאמר [ ריש לקיש ], למה מטיבין וחוזרין ומטיבין - כדי להרגיש כל העזרה, כלומר להרחיב משך זמן אותה העבודה כדי שיהא לה היכר. ויש מי שנתן טעם לדבר [ רבי יוחנן ] ממה שנאמר :"בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה" - חלקהו לשני בקרים.

ואני מצייר לך כאן צורת סדר שבעת הנרות איך היו בין המערב למזרח, ואכתוב אות על כל נר, כדי שיהא אפשר לרמוז עליו בקלות בעת הפירוש. וזו היא צורתם :

< < < < < <

א ב ג ד ה ו ז

מערב

ופיות כל הנרות לצד מערב, אחד לגב השני, כמו שהוא מצויר, והנר שכתוב עליו א' הוא הנר המערבי שלא כבה זמן מסוים כפי שידוע. ואל הסדר הזה נתכוון הכתוב כשאמר "אל מול פני המנורה יאירו", כלומר, שיהיו פיות כל הנרות לנכח קדש הקדשים. ולפיכך אמר : כשהוא נכנס להטיב את הנרות, אם מצא ששני הנרות שכתוב עליהם ו' ז' [=שני המזרחיים, הקרובים אליו בכניסתו ] דולקים, מניחם, ומטיב את חמשת הנרות [ א - ה, המערביים, הם "השאר" שברישא של המשנה ] כמו שאמרנו [ כלומר, מתקן את הדולקים לדלוק היטב בתיקון או דישון והדלקה, ואת שכבו מטיב בדישון והדלקה ], אח"כ עושה איזה עבודה שיעשה, וחוזר ומטיב [ בהטבה השניה ] את שני הנרות [ ו' ז' ] שהניח.

ואם מצא אותם [ את שני הנרות המזרחיים ז' ו' ] כבויים, עליו להטיב את חמשת הנרות [ המזרחיים ] שכתוב עליהם ז' ו' ה' ד' ג', ומניח את שני המערביים שכתוב עליהם ב' א', עד שעושה העבודה שהוא עושה וחוזר ומטיבם. והוא מה שאמר : "ואח"כ מדשן את השאר".

בפ"ו מ"א, כתב הרמב"ם :

"כבר ביארנו בפרק השלישי שהוא מטיב חמש נרות ויוצא, ואח"כ ישוב ויטיב את שני הנרות הנשארים. ונתבאר שם שהנרות שכתוב עליהן ו' ז' [ שני המזרחיים ] הם אלו שמניח לאחרונה [ אם נמצאו דולקים ]. אם מצאם כבויים, הרי זה [ מדשנם ו]מדליקם, ומטיב [ גם את ] שלש[ת ה]נרות הסמוכים אליהם, ומניח את שני הנרות המערביים [ שהם "השאר" ] עד שישוב, והם שכתוב עליהם א' ב'. לפיכך אמר כאן, אם מצא עכשיו כשחזר את שני הנרות האלו [ א' ב' ] דולקין, היה מטיב האחד שכתוב עליו ב' והוא המזרחי, לעומת האחר שכתוב עליו א', ומניח שכתוב עליו א' כמו שהוא, רוצה לומר, שלא יכבה אותו וידליק אותו שנית אלא מטיבו, ומוציא הפתילה ומוסיף שמן והדומה לזה, לפי שמן המערבי והוא שכתוב עליו א' כמו שבארנו, ידליק שאר הנרות בין הערבים.

ולפיכך, אם מצא נר מערבי שכבר כבה, אז מדשנו ונותן בו פתילה ומדליק אותו ממזבח העולה ולא מן הנרות, לפי שזה נר מערבי והוא שכתוב עליו א', מדליק ממנו שאר הנרות לכשיכבו, והוא כשיכבה אין מדליקין אותו אלא ממזבח העולה".

כאמור, לאחר זמן מחק הרמב"ם קטעים מפירושו וכתב במקום המחיקה הסבר אחר, כך שהקטע כולו נתבאר כך :

בפרק ג משנה ט :

"כבר נתבאר בגמרא יומא, שהטבת הנרות והוא ניקוי הנרות והבערת מה שכבה מהם והחלפת הפתילות, לא היה לשבעת הנרות בזמן אחד, אלא הסדר הוא :

מטיב חמש נרות ואח"כ מתעסק בעבודה אחרת, ואח"כ חוזר ומטיב את שני הנרות הנשארים. ונחלקו בטעם הדבר. יש מי שאמר, למה מטיבין וחוזרין ומטיבין - כדי להרגיש כל העזרה, כלומר, להרחיב משך זמן אותה העבודה כדי שיהא לה היכר. ויש מי שנתן טעם לדבר ממה שנאמר "בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה" - חלקהו לשני בקרים [ עד כאן ללא שינוי ממהדורה קמא ].

ואני מצייר לך כאן צורת סדר שבעת הנרות איך היו בין הצפון לדרום, ואכתוב אות על כל נר, כדי שיהא אפשר לרמוז עליו בקלות בעת הפירוש. וזו היא צורתם :

> > > V < < <

א ב ג ד ה ו ז

ופיות כל הנרות כלפי האמצעי, אחד לגב השני כפי שהוא בציור. והנר שכתוב עליו ד' הוא הנר המערבי שלא כבה משך זמן מסוים כפי שידוע. והאמצעי נקרא מערבי מפני שפיו לצד מערב. ועל סדר זה רמז יתעלה באמרו "אל מול פני המנורה יאירו", כלומר שיהו פיות כל הנרות כלפי זה האמצעי אשר פניו למערב.

ולפיכך אמר :

כאשר הוא נכנס להטיב את הנרות, אם מצא שני הנרות שכתוב עליהם ז' ו' דולקים, מניחם, ומטיב את חמשת הנרות כמו שאמרנו, ואחר כך [ עד ההטבה השניה ] יעשה עבודה שיעשה, וחוזר ומטיב [ את ] שני הנרות שהניח [ בהטבה השניה ].

ואם מצאם כבויים, הרי זה מטיב [ את ] חמשת הנרות שכתוב עליהם א' ב' ג' ד' [ ו-ה', הרמב"ם סימן קו מעל 4 אותיות אלה, כנראה כדי לסמן שיש להוסיף את ה-ה', שלא נותר לו מקום לכותבה ], ומניח השנים הדרומיים שכתוב עליהם ו' ז', עד שיעשה העבודה שיעשה ויחזור להטיבן [ בהטבה השניה ], וזהו אמרו :"ואחר כך מדשן את השאר" [ של הסיפא ]". בפ"ו מ"א תיקן הרמב"ם :

"אמרו : שני נרות מערביים - היא דעת מי שסובר כי שבעת הנרות היו בין המזרח למערב סדורין אחד לגב חברו, ונר מערבי השביעי בצורה זו ( כבתרשים שבמהדורה קמא ) ואינה הלכה. ועל פי סברא זו הדחויה בנוי לשון זה. וכבר בארנו בפרק השלישי שהוא מטיב חמש נרות ויוצא, ואחר כך חוזר מטיב שתי נרות הנשארות. ולכן אומר תנא זה כי שתי הנרות שכתוב עליהן ז' ו' הם אשר משייר לאחרונה. ואם מצאם כבויים הרי הוא מדליקן ומטיב שלש נרות הסמוכים להם ומניח שתי הנרות המערביים עד שיחזור והם אשר כתוב עליהם א' ב'. ואם מצא עתה כשחזר שתי נרות אלו דלוקין הרי הוא מטיב את האחד שכתוב עליו ב' והוא המזרחי ביחס לשני שכתוב עליו א', ומניח אותו שכתוב עליו א' כמות שהוא, כלומר, שאינו מכבהו ומדליקו שנית אלא מתקנו בכך שמוציא את הפתילה ומוסיף על השמן וכיוצא בכך, כי מן המערבי והוא שכתוב עליו א' כפי סברתו, מדליק שאר הנרות בין הערבים. ואם מצא שכבר כבה נר מערבי אז מנקה אותו ונותן בו פתילה ומדליקו ממזבח העולה לא מנר משאר הנרות, לפי שנר מערבי זה והוא שכתוב עליו א' לפי סברתו ממנו מדליקין שאר הנרות אם כבו, הוא אם כבה אין מדליקין אותו אלא ממזבח העולה". במשנה תורה מזכיר הרמב"ם בדבריו רק את החיוב לחלק את הדלקת הנרות לשני שלבים, להטבת חמש נרות והטבת שני נרות, מפני שכנראה הבין ( כך יש לשער, כי הרמב"ם לא כתב דבר על כך ) שאין חשיבות לקרבה של שני הנרות אל הכהן הנכנס אם הנרות עמדו לרוחב ההיכל, ועל הכהן לבחון אם יש שני נרות דולקים בקרב ששת הנרות חוץ מהנר המערבי ( אשר לכן הם קרויים ברוב נוסחי המשנה - "מזרחיים" ) ואם כן ידשן שלשה אחרים תחילה ורק אח"כ את שני הדולקים הללו בהטבה הראשונה, ואם אין ביניהם אפילו שני נרות דולקים ( אבל אם אחד דולק ישאירו דולק עם המערבי להטבה השניה ) ידשן שנים מהכבויים תחילה ואח"כ שלשה נוספים ( הסיבה לחילוף השלשה בשנים במקרה כזה אינה מסיבה הלכתית מעכבת אלא רק כדי שתושג המטרה - שידלקו תחילה לפחות שני נרות מהם ), ובהטבה השניה ידשן תמיד את המערבי ואחד משאר הנרות עמו. ברם מאמרנו עוסק רק בתיקון הבלתי שלם של הרמב"ם בפירוש המשנה ולא בסדר הדלקת הנרות ועל כן אין מקום להאריך בעניין זה כאן.

קל להבחין שלשיטת הרמב"ם בפירוש המשנה, כבר בשלב הראשון של פירושו, על הכהן לגשת לצד הקרוב אליו של המנורה ולבחון - אם שני הנרות הקרובים אליו עדיין דולקים, עליו לדשן ולהדליק את החמישה האחרים, ואילו אם השנים הללו כבר כבו - אזי עליו לדשנם תחילה ולהדליקם עם שלשת הנרות הסמוכים להם, ואח"כ לדשן ולהדליק את השנים הרחוקים. גם כאשר הרמב"ם תיקן את הסברו, רק כיוון המנורה בהיכל השתנה לדעתו אך לא סדר ההדלקה, שכן בהתייחסו לדעה שאינה להלכה בפרק ו' הוא עדיין מסביר אותה באותו אופן שהסביר אותה בשלב הראשון. לכן גם עתה, על הכהן לפעול בצורה זהה. ברם עתה, צייר הרמב"ם את המנורה לא רק בכיוון שונה בהיכל. הרמב"ם גם הפך את סימון הנרות מא' עד ז' שהיה משמאל לימין להיות מימין לשמאל. ממילא, במקום להתחיל בנרות ו' ז' היה על הרמב"ם להתחיל מא' ב', ולהסביר באותו האופן אך בחילוף כיוון האותיות. הרמב"ם אכן נהג כך לגבי כל ההסבר חוץ מ...תחילתו. הרמב"ם השאיר בלי לשים לב את שתי האותיות ו' ז' שבתחילת דבריו בפרק ג' ולא תיקן אותן להיות א' ב' ואילו את שאר האותיות בהסברו הוא הפך. את האותיות והמלים שהיו במהדורה הראשונה ושונו סימנתי באדום ואילו את האותיות שנכתבו במהדורה השניה סימנתי בירוק, כך שרק האותיות ו' ז' שהיו "אדומות" נשארו כמות שהן ולא הפכו לא' ב' "ירוקות". כך נוצר תיקון בלתי שלם שאינו ניתן להבנה כמות שהוא בשום אופן, שכן יוצא שאם הכהן מתחיל לבחון את הנרות ו' ז' והם עדיין דולקים, עליו לדשן ולהדליק את הנרות א'-ה' תחילה, ובהמשך כותב הרמב"ם שאם מצאם כבויים הרי זה מדשן ומדליק את א'-ה' ומניח את ו' ז' להטבה השניה, כלומר בכל מקרה עליו לדשן ולהדליק תחילה את א'-ה' ואח"כ את ו' ז', ומיד צצה השאלה : לשם מה אריכות ההסבר במשנה הרי ניתן היה לומר בקיצור שיש להדליק תחילה את החמישה הרחוקים ולסיים בשני הקרובים, בין אם הללו דולקים ובין אם הם כבו ?! ניתן בקלות להראות בתצלום כתב ידו של הרמב"ם שהאותיות ו' ז' נשארו כמות שהן ובטעות לא נמחקו ותוקנו, ומזה מוכח שהרמב"ם תיקן רק את האותיות בהמשך הדברים ולא שם ליבו עוד לכך שעליו לתקן גם את שתי האותיות הראשונות. לרגע נדמה שהרמב"ם השאיר את השלמת התיקון לקורא הלמדן, אשר אם ישים ליבו, יבין מעצמו את שיטת הרמב"ם ואת מעשה השלמת התיקון הנדרש, אך קשה לי להאמין שהרמב"ם "שתל" את הטעות הזו בכוונה כמין חידה ויותר נראה שהדבר נובע מתנאי עבודתו של הרמב"ם, עליהם הוא מתנצל בדברי הסיום לפירושו, שהובאו בתחילת דברינו. התיקון הבלתי שלם לא נתגלה עד כה, בין השאר מפני שקשה היה להעלות על הדעת אפשרות של טעות אצל אדם כה מסודר ושיטתי כרמב"ם, ברם דווקא עובדת היותו כה שיטתי גם אפשרה את גילוי השיבוש.

1. להרחבה ועיון במקורות הסוגיה, עיין במאמרי :"מנורת המקדש - צורתה וכיוון עמידתה", תחומין כו, וכן :"מיקום הכלים במקדש והמעבר ביניהם", מעלין בקדש י"ח.

2. כלשון המשנה במנחות פי"א,ו, הקובעת :"כל הכלים שהיו במקדש, אורכן לאורכו של בית". וכך גם קובעת הברייתא במנחות צח,א לגבי בית ראשון ( וכן לגבי המשכן ) :"כל הכלים שבמקדש אורכן לאורכו של בית, חוץ מארון שאורכו לרוחבו של בית". התנאים נחלקו למעשה רק לגבי כיוון עמידת השולחנות, כמובא בברייתא במנחות צח,ב, עיי"ש, ברם הגמרא מבארת שמחלוקת זהה קיימת גם לגבי המנורות. עיין על כך במאמרים הנזכרים בהערה 1.

3. בפירוש המשנה למסכת מנחות פי"א,ו כתב הרמב"ם על פי הנוסח המופיע בברייתא במנחות צח,א, כך :"כל הכלים אורכם לאורך הבית, זולתי הארון שאורכו לרוחב הבית, והיה מונח בקדש הקדשים כזו הצורה. ומן הצורה הזו יתבאר לך מקום השלחן ומקום המנורה". בציורו צייר הרמב"ם רק את קנה המנורה האמצעי ואת הירך עם הבסיס. ברם כאמור, הרמב"ם לא שינה ולא תיקן את ההסבר כאשר שינה את הסברו למסכת תמיד, ולא כתב שגם המנורה עמדה לרוחב הבית כדעת ראב"ש.

4. במשנה-תורה, הלכות בית הבחירה ג,ח, פסק הרמב"ם :"ששת הנרות הקבועים בששת הקנים היוצאים מן המנורה, כולן פניהם לנר האמצעי שעל קנה המנורה, וזה - הנר האמצעי - פניו כנגד קדש הקדשים, והוא הנקרא נר מערבי", אך שם, פ"ג הי"ב, הוא משנה את דבריו מפירוש המשנה למסכת מנחות, ופוסק :"השולחן... היה מונח אורכו לאורך הבית ורוחבו לרוחב הבית. וכן שאר כל הכלים שבמקדש - אורכן לאורכו של בית ורוחבן לרוחב הבית, חוץ מן הארון - שהיה אורכו לרוחב הבית, וכן נרות המנורה - כנגד רוחב הבית בין הצפון ובין הדרום". מחד גיסא, כל הכלים חוץ מהארון עמדו לאורך הבית, ומאידך גיסא - גם קני המנורה עמדו לרוחב הבית. פתרון הסתירה המדומה הוא בכך שהמנורה מוגדרת כקנה האמצעי בלבד, שאורכו הנקבע על פי כיוון הנר שעליו - המופנה למערב, הוא לאורך הבית.

gmb 023