הרב ברוך ברנר והרב כרמיאל כהן "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך" – קטע מביאור הרלב"ג לתורה

בימים אלו נמצא בדפוס פרי עמלנו, כרך חמישי של ביאור הרלב"ג לתורה (מפרשת תזריע ועד סוף ספר ויקרא), ואנו מקוים לראותו אי"ה בקרוב מצטרף לארבעת הכרכים הקודמים, אשר הונחו כבר ב"ה על שלחן מלכים‏‏[1]‏‏.‏‏ שנה זו, שנת תשס"ו, היא השנה שבה מציינים שבע מאות שנה לגירוש יהודי צרפת. אירוע מחריד זה של גירוש, נזכר על ידי הרלב"ג בביאורו לפרשת בחוקותי שבכרך זה, והוא מהאירועים הבודדים בתקופתו שמזכיר הרלב"ג בספריו‏[2]‏.‏ יהי רצון שיהיה העיסוק בדברי התורה מְמַתֵּק את הדינים הקשים.‏ בביאורו לפרשת קדושים כתב הרלב"ג דיון מפורט בענין איסור שעטנז, הכולל מלבד דיון בעניין עצמו, גם עניינים עקרוניים אודות תוספות סבוראיות לתלמוד, אודות כללי פסיקה ועוד. אנו מגישים קטע זה בפני קוראי 'המעין' בנוסח הפנים של מהדורתנו בתוספת הערותינו (בהשמטת הערות הנוסח). ‏‏ ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך – כבר יתבאר במה שיבוא שזה הכלאים הוא צמר ופשתים לבד, שנאמר: 'לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו' (דברים כב, יא)‏[3]‏.‏ ויִדמה שלפי הוראת הגדר יֵאָמֵר 'שעטנז' על הבגד ששִׁתְיוֹ פשתים ועֶרְבּוֹ צמר, או הפך זה; ולזה אמר אחר כן שם: 'צמר ופשתים יחדו' להורות שאיך שיהיה באופן שיהיה צמר ופשתים יחדו הוא אסור ללובשו, ואף על פי שלא היה ארוג הצמר עם הפשתים, אלא שהוא שוע עמו, כמו הלבדים, אם היו מצמר ופשתים, או אם היה מחובר עמו חיבור ישים הצמר עם הפשתים כלי אחד. ואפשר שיהיה 'שעטנז' שֵׁם נאמר בכללות על אלו המינים שזכרנו מהחיבור לצמר עם הפשתים. ואיך שיהיה, הנה כשיתחברו הצמר והפשתים באחד מהאופנים הנזכרים יהיה הבגד ההוא אסור ללובשו משום כלאים.‏ ‏‏‏‏‏‏‏‏[‏‏4‏‏]‏‏‏‏‏ והוא מבואר שאין אסור מן התורה כי אם ללובשו, אבל מותר להציעו מצע תחתיו, שנאמר: 'לא תלבש שעטנז' (דברים כב, יא), ואמר בזה המקום: 'לא יעלה עליך', וזה ראיה שכבר יתכן לשומו מצע תחתיו.‏ ‏‏[5]‏‏ וראוי שתדע כי לא יקרא 'צמר' רק צמר הצאן‏‏[6]‏‏. ויתבאר שחיבורי חיבורין חיבור לענין כלאים. והמשל, שאם היתה בכאן רצועה של עור, והיה מצד אחד ממנה חוט של צמר נקשר בה, ומהצד השני חוט של פשתן - אסור לחגור אותה, כי היא צמר ופשתים יחדו, כמו שהתבאר בתשיעי מכלאים‏[7]‏. וכן העושה בגד מצמר ארנבים, וארג בו חוט של צמר מצד זה וחוט של פשתן מצד זה, הרי זה אסור משום כלאים, כמו שנתבאר בחמישי מתוספת כלאים‏[8]‏. ומזה המקום יתבאר שהבגד של צמר שתפרו בו עורות, והיו העורות תפורין בפשתן, או היה בהם חוט של פשתן קשור באופן שיהיה חיבור, הנה הוא כלאים, כי חיבורי חיבורים הם 'יחדו', כמו שביארנו, עם שהוא מבואר בנפשו. וכבר הארכנו בזה, לפי שראינו בזמננו זה רבים בלתי נשמרים מזה‏[9]‏.‏ ואם יטעון אדם עלינו ויאמר שאין שם כלאים מן התורה אלא כשהיה שוע טווי ונוז, כמו שנפסקה ההלכה בזה במסכת נדה (סא, ב), כמר זוטרא שאומר עד שיהיה שוע טווי ונוז; אמרנו לו שאין פסק ההלכה ההיא שם מחכמי התלמוד, אבל מהגאונים הראשונים, ולזה לא נשגיח בפסק ההלכה ההיא; כי שם הלכות רבות בתלמוד הם מהגאונים הראשונים, כמו שזכר הרש"י ז"ל בפירושו למסכת חולין; ולזה הדעת נטה הרב המורה‏[10]‏. והנה תמצא ברביעי ממנחות מאמר לרבא חולק על מאמר מר זוטרא בזה, והתבאר בעירובין כי מר זוטרא היה תלמיד לרבא, ומשורשינו בתלמוד שאין הלכה כתלמיד במקום הרב‏[11]‏. ועוד, שזה המאמר הוא בנדה אגב גררא, ולזה לא יתן רושם גדול בהאמתת זה הפסק‏[12]‏. ועוד, שכל המשניות שהם בתשיעי מכלאים מלאות מסתירת דעת מר זוטרא במסכת נדה‏[13]‏. ועוד, שכבר יתכן שיפורש מאמר מר זוטרא במסכת נדה באופן בלתי סותר זה הדעת; וזה, שהוא יאמר כי מלשון 'שעטנז' לא יתבאר שיהיה או שוע או טווי או נוז, אבל אם היתה הוראתו זאת ההוראה - רוצה לומר שוע טווי ונוז - היה ראוי יותר שיורה על מה שהוא שוע טווי ונוז יחד, לא על מה שהוא או שוע או טווי או נוז; ומזה הצד אמרו שם דהלכתא כמר זוטרא, מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא; והנה אף על פי שנודה שיהיה האמת מה שאמר מר זוטרא כי לשון 'שעטנז' יורה על מה שהוא שוע טווי ונוז, הנה מה שאמרה התורה אחריו 'צמר ופשתים יחדו' כלל כל האופנים שיהיה בהם הבגד צמר ופשתים יחדו‏[14]‏. וכבר יצאנו ממנהגנו בזה הביאור; ואמנם הביאנו לזה מה שזכרנו במה שקדם‏[15]‏.‏

‏[1]‏ חמישה חומשי תורה עם ביאור הרלב"ג, מהדורת 'מעליות', מעלה אדומים (בראשית – תשנ"ג; שמות א – תש"ס; שמות ב‏‏ ‏-‏ ‏תשס"א; ויקרא א – תשס"ג).‏‏ ‏[2]‏ הקטע מופיע בסופה של התוכחה (לפני פסוק מו): "... ומה שאמר 'ואבדתם בגוים ואכלה אתכם ארץ אֹיביכם' (פסוק לח) מורה על הצרות הגדולות שעברו על עמנו, שמתו בהם רבים, מכללם הרג קצת הקהלות הקדושות, וגירוש היהודים מארץ צרפת, שמתו בסיבתו כפלים כיוצאי מצרים ברעב ובדבר". [המספר "כפלים כיוצאי מצרים" הוא ביטוי מליצי; להערכות אודות מספר תושבי צרפת ערב הגירוש ומספר המגורשים, ראה: שמעון שוורצפוקס, יהודי צרפת בימי הביניים, תל אביב 2001, עמ' 264].‏ בעניין גירוש יהודי צרפת בשנת ה'סו (1306 למנינם), נצטט שתי עדויות נוספות של שניים מחכמי ישראל בני התקופה: א. ר' אבא מארי הירחי מחכמי לוניל (מנחת קנאות, פרק קכ, מהדורת רח"ז דימיטרובסקי, ירושלים תש"ן, עמ' תתלה): "בשנת חמשת אלפים וששים ושש לפרט, היא השנה שגרם החטא ונפל פתקא מן רקיעא בגזרת עירין, ופשטה גזרת מלך צרפת על כל היהודים אשר בכל מדינות מלכותו להוציא אותם מבתיהם החוצה נקיים מנכסיהם. ונאספו כלם במשמר נער וזקן טף ונשים ביום אחד, הוא יום ששי עשירי לחדש אב, וגורשו מן הארץ... ". ב. ר' אשתורי הפרחי (כפתור ופרח, כרך ג, פרק נא, הוצאת המכון ללימודי מצוות התלויות בארץ, ירושלים תשנ"ט, עמ' ריג): "גם אזכיר תאריך חרבן מקדש מעט, והוא חרבן בתי מדרשות ובתי כנסיות שבצרפת ובקצת פרובנצה בזמני, ומן המערכה נסתי, והוא בעונותינו שנת ה' אלפים וס"ו, והיה הוא גם כן בחדש המוכן לפורענות הוא חדש אב, יום שני לחרבן המקדש והוא העשירי באב, והיה יום ששי, והסימן א"ב הטומא"ה, וילכ"ו בלא כח, כלומר יום ששי שנת ילכ"ו הלכנו, אי נמי ויגרשהו ויל"ך. ויהיו ביניהם (=בין חורבן בית שני לגירוש צרפת) אלף רל"ח. יחזירנו מהרה אל מלכותו המקודש מקבץ נדחי ישראל".‏ ‏[3]‏ ראה משנה כלאים ט, א. רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה מב; הלכות כלאים י, א. ספר החינוך מצוה תקעא (תקנא).‏ ‏[4]‏ ראה ספרא כאן (פרק ד, יח): "אין לי אלא בגד, מנין לרבות את הלבדים? תלמוד לומר שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז" (והשווה לפירוש הראב"ד שם); ספרי דברים פיסקא רלב; משנה כלאים ט, ח-ט; ירושלמי כלאים ט, ו (לב, ד). רבינו מציע שתי אפשרויות לביאור הפסוק בפרשת כי תצא: א. 'שעטנז' משמעו צמר ופשתים הארוגים זה בזה, ובא המשך הפסוק ומוסיף 'צמר ופשתים יחדו' לאסור גם חיבור שלא באריגה (כמו בלבדים או בתפירה). ב. 'שעטנז' משמעו צמר ופשתים המחוברים גם שלא באריגה, והמשך הפסוק מבאר את משמעות המלה. להשלמת הדברים נעתיק דברי רבינו בביאורו לדברים כב, יא, שם ביאר כאפשרות השניה: "והנה בגד כלאים שעטנז הוא - לפי מה שיורה עליו הגדר - שיעשה בגד מצמר ופשתים יחד. ולפי שהבגד יהיה נעשה מאלו בזולת טוייה, כמו הלבדין שנקראים בגד, הנה אם עשה לבדין מצמר ופשתים - הרי הם כלאי בגדים; וכן אם ערבם בטוייה, שהיו קצת נימי הטווי צמר וקצתם פשתים; וכן אם ערבם באריגה באופן שישותפו בהעשות הבגד מהם; באחד מאלו השלושה אופנים הנה הוא נקרא בגד כלאים שעטנז... ". נמצא שלדעת רבינו אין צורך שיהיה גם שוע גם טווי וגם נוז, אלא די באחד ממיני החיבור כדי שיאסר הבגד מן התורה משום שעטנז, וכפי שיאריך בהמשך דבריו. דעתו של רבינו היא כדעת הרמב"ם, פירוש המשנה כלאים י, ח (במהדורה בתרא ולא במהדורה קמא; ראה מהדורת ר"י קאפח, עמ' קלד והערה 20); הלכות כלאים י, ב-ד, וראה השגת הראב"ד שם. על שיטת הרמב"ם ראה באריכות: ר"י קורקוס, רדב"ז, כסף משנה (וכן בית יוסף יורה דעה סימן ש; ומדברי רבינו עולה שלא כפי שפירש את שיטת הרמב"ם), ט"ז וביאור הגר"א (יורה דעה סימן ש), ועוד. והשוה גם לרמב"ן כאן, ולספר החינוך מצוה תקעא (תקנא). וראה עוד בהמשך דברי רבינו, ובהערה 10.‏ ‏‏‏[5]‏ ראה ספרא כאן (פרק ד, יח): "מכלל שנאמר 'לא יעלה עליך', יכול לא יפשיל את הקופה לאחריו, תלמוד לומר: 'לא תלבש'. 'לא תלבש' - אין לי אלא שלא ילבש, ומניין שלא יתכסה, תלמוד לומר: 'לא יעלה עליך' - מותר אתה להציעו תחתיך; אבל אמרו חכמים לא יעשה כן, שלא תהא נימה אחת עולה על בשרו". ורבינו, כדרכו, מבאר את הפסוקים, ולכן נקט דין תורה בלבד. ספרי דברים פיסקא רלב. משנה כלאים ח, א: "כלאי בגדים מותרין בכל דבר, ואינן אסורין אלא מללבוש"; יומא סט, א; ביצה יד, ב; יבמות ד, ב; תמיד כז, ב. רמב"ם הלכות כלאים י, יב.‏‏ ‏[6]‏ ראה משנה כלאים ט, א, וראה ירושלמי שם (לא, ד): "אין לך קרוי צמר אלא צמר אלים בלבד". רמב"ם הלכות כלאים י, א. וראה תשובות רב נטרונאי גאון יורה דעה סימן רעז (מהדורת ברודי, עמ' 415-416).‏‏ ‏[7]‏ ראה משנה כלאים ט, ט: "לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן לחגור בו את מתניו, אף על פי שהרצועה באמצע". וראה רמב"ם, פירוש המשנה שם; והלכות כלאים י, ג. וראה עוד בהמשך דברי רבינו, ובהערה 9.‏‏ ‏[8]‏ ראה תוספתא כלאים ה, יב. רמב"ם הלכות כלאים י, ט.‏‏ ‏[9]‏ רבינו לשיטתו, שסובר כשיטת הרמב"ם שכל חיבור של 'צמר ופשתים יחדו' אסור מן התורה, ולפיכך יוצא כנגד הנוהגים היתר כל עוד אין הצמר והפשתים מחוברים זה עם זה באופן ישיר. השוה לר"ש על המשנה כלאים ט, ט (הנזכרת לעיל הערה 7), שכתב: "...וכשחוגר בה קושר שני ראשיה, של צמר ושל פשתן, ביחד. דאי לאו הכי פשיטא דשרי, ופוק חזי מה עמא דבר, הסרבלין שלנו של צמר, ויש בהן עורות של טלאים או של שפנים תפור מן הפשתן...". וראה עוד מה שהביא בבית יוסף (יורה דעה סימן ש) בענין זה, ובשולחן ערוך (שם סעיף ה) ובהערת הרמ"א שם.‏‏ ‏[10]‏ לדעת מר זוטרא בנדה סא, ב, "...מדאורייתא שעטנז כתיב, עד שיהיה שוע טווי ונוז, ורבנן הוא דגזרו ביה". ‏ואמנם "מתקיף לה רב אשי: אימר או שוע או טווי או נוז", אולם המסקנה המופיעה בגמרא היא: "והלכתא כמר זוטרא, מדאפקינהו רחמנא בחדא לישנא". וראה תשובת רב האי גאון (שערי תשובה סימן סג) שכתב כמר זוטרא, וראה תשובות הגאונים (שערי תשובה, סימן סב): "ותמהים על האי דכתב ר' חננאל או שוע או טווי או נוז, דהא גרסי' במס' נדה והלכתא כמר זוטרא דאמר עד שיהא שווע וטווי ונוז דכולהו בעי' בחדא". וראה אוצר הגאונים יבמות, התשובות (עמ' 9-10), וליקוטי פירוש רבינו חננאל (אוצר הגאונים שם עמ' 297). וראה רי"ף ביצה (ז, ב, בדפי הרי"ף). במהדורה קמא של פירוש המשנה סבר הרמב"ם כמר זוטרא, אולם במהדורה בתרא, ובמשנה תורה, חזר בו ממה שסבר בתחילה, וכתב: "...שאינו נקרא כלאים אלא עד שיהיו בו כל שלושת הדרכים האלו, וכל מה שזולת זה הרי הוא כלאים מדברי סופרים; כן כתבו קצת מן הגאונים. וזה אצלי בלתי נכון, אלא כל אחד מהם כלאים של תורה. ואותו הלשון הכתוב בגמר נדה - אינו לשון התלמוד אלא פירוש". וכך היא דעת רבינו. וראה גם לעיל הערה 4. רבינו מסתמך גם על רש"י בענין קיומן של "הלכות רבות בתלמוד הם מהגאונים הראשונים" - ראה רש"י חולין מט, א, ד"ה "ואין הלכה כרבי שמעון": "גמרא קא פסיק ליה, ובישיבה האחרונה (בשיטה מקובצת: ומישיבת האחרונים) נפסקו ההלכות הללו הפסוקות סתם בגמרא"; וראה עוד שם נ, א, ד"ה "ואין הלכה כרבן שמעון [ב"ג]". וראה רב"מ לוין, רבנן סבוראי ותלמודם, עמ' 51. וראה גם ספרו של הרב א"ר זייני, רבנן סבוראי וכללי ההלכה (כרך א), עמ' 71 והערה 3, וראה גם שם ‏עמ‏‏‏'‏ ‏185‏‏‏.‏ ‏‏ ‏‏‏וממשיך רבינו בנימוקים נוספים לפסוק שלא כמר זוטרא.‏‏ ‏‏‏ ‏[11]‏ מדברי רבא עולה שגם בקשירה לחוד יש איסור שעטנז מן התורה; ראה מנחות (לט, א): "אמר רבא: שמע מינה קשר עליון דאורייתא, דאי סלקא דעתך דרבנן, מאי איצטריך למישרי סדין בציצית? פשיטא, התוכף תכיפה אחת אינו חיבור! אלא שמע מינה: דאורייתא" (באשר לבעל מימרא זו עיין דקדוקי סופרים אותיות ס-ע, וראה גם כסף משנה להלכות כלאים י, ד). הלכה זו הובאה גם על ידי הרמב"ם במשנה תורה (הלכות כלאים י, ד) כראיה לשיטתו: "ומניין שכל איסורין אלו של תורה? שהרי צרך הכתוב להתיר כלאים בציצית, כמו שלמדו מפי השמועה שלא נסמכה פרשת כלאים לפרשת ציצית אלא להתיר כלאים בציצית, והציצית חוטין קשורין בלבד הן; מכלל שחיבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה, שאינו ממעט בתורה דבר שהוא אסור מדברי סופרים". ועיין גם מנחות (לט, ב): "...אמר רב נחמן: השיראין פטורין מן הציצית. איתיביה רבא לרב נחמן... אי אמרת בשלמא דאורייתא...". ואמנם לא מצאנו שמר זוטרא היה תלמיד של רבא. ויתכן שמר זוטרא היה תלמידו של רב פפא (ראה למשל יבמות עה, ב: "הכי אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא"), ורב פפא היה תלמידו של רבא (ראה למשל עירובין נא, א: "אמר רב פפא, בדיק לן רבא"). וראה מבוא התלמוד לר' שמואל בן חפני (מהדורת ר"ש אברמסון, עמ' 100-105). ויל"ע (וראה תשובותיו של רב האי גאון (תשובות הגאונים הרכבי סימן עט וסימן שנח) שמהן עולה שהלכה כדברי הרב אף כשתלמידי תלמידיו חולקים עליו). בענין הכלל "אין הלכה כתלמיד במקום הרב", כלל זה אינו מופיע בגמרא אך הוא מופיע אצל גאונים וראשונים, ראה מה שצויין באנציקלופדיה תלמודית (כרך א, עמ' תריט הערה 1), וראה תשובות רב נטרונאי גאון, מהדורת ברודי, עמ' 81 והערה 96. על כל פנים מוכח מדברי רבינו שאומרים כלל זה גם כשתלמידו של רבא חולק עליו, וכדעת רבינו תם (תוספות עבודה זרה נט, ב, ד"ה "אמר רב פפא") והרמב"ן (מלחמות ה' שבת נח, ב, בדפי הרי"ף), וראה אנציקלופדיה תלמודית שם, עמ' תרכ והערה 10).‏ ‏[12]‏‏‏‏ השוה לדברי רבינו בפרשת משפטים התועלת השמיני השורש האחד עשר (עמ' 163-164), ולהערה 63 שם.‏ ‏ ‏[13]‏ כל המשניות שלאחר הכלל הנזכר בפרק ט משנה ח משמען שלא כמר זוטרא; ראה משניות ט-י שם.‏ ‏[14]‏ אף אם נקבל את קביעת ההלכה כדברי מר זוטרא, אין בזה סתירה לדעת רבינו, כיון שניתן לפרש שכוונת מר זוטרא היא לומר שמלשון 'שעטנז' עצמה משמע שוע טווי ונוז, ולא שוע או טווי או נוז, ולענין משמעות לשון הכתוב אכן הסכימו לדבריו, ואף על פי כן מן הלשון 'צמר ופשתים יחדו' יש לרבות שוע או טווי או נוז; ראה לעיל בתחילת דברי רבינו בד"ה זה, ובהערה 4.‏ ‏‏[15]‏ "לפי שראינו בזמננו זה רבים בלתי נשמרים מזה", כדלעיל לפני הערה 9.‏