דוגמאות על חשיבות נוסח כתבי היד של הלכות הרי"ף פרק ד'

חיסורים והשמטות מהנוסח המקורי

1. שבת פרק ב (יא ע"ב באלפס שבדפוס):

בענין חיוב הלל בראש חדש:

אבל הלל דראש חדש לאו דאוריתא אלא מנהגא דרבנן הוא ומשום הכי הוא דלא גמרינן ביה הלילא אלא מדלגינן ביה דלוגי

כך בכל כתבי היד העתיקים, וכן העתיק הרא"ש. משמע שמכל מקום יש חיוב מדרבנן. ואולי יש כאן צילו של שיטת בה"ג (הלכות לולב, במהד' ירושלים תשל"ב, ח"א עמ' 357, וראה באריכות בהערה שם.) לפיה יחיד קורא ומברך על ההלל גם בראש חודש. הנושא היה שנוי במחלוקת במקורות שלפני הרי"ף, ובן דורו- ריצ"ג האריך בעניין זה בהלכות הלל שלו (שערי שמחה, מהד' במברגר תרכ"ב ח"ב עמ' ג-ו), ושתיקתו של הרי"ף תמוהה. בדפוסים הושמטה התיבה "דרבנן" ונותר "מנהג" בעלמא. ונפקא מינה לברכה, כפי שהעיד בעל העיטור בהלכות הלל שבעשרת הדברות שלו, בשם ר' עמרם גאון, שהלל בראש חדש אין מברכים, והטעם "לפי שאין מברכין על המנהג, וכערבה היא ...". אם כן, הנוסח שבכתבי היד מחזק את דברי הבית יוסף (או"ח סי' תכ"ב), שלמרות הנוסח שבדפוס השכיל להבין שלדעת הרי"ף הציבור מברך על ההלל בראש חדש, וזה לשונו: "ודעת הרי"ף בפרק במה מדליקין דיחיד לא יברך, משמע- אבל ציבור מברכין".

2. חולין פרק ב (ז ע"א):

בהבאת לשון הגמרא  (שם לא ע"א) מוסיף הרי"ף פרט פרשני בעל חשיבות הלכתית, על פי המשנה שלפניו:

"היה שוחט והתיז את הראש בהולכה בלבד או בהבאה בלבד אם יש בסכין מלוא הצואר כשר"

וכן נרשם בכל כתבי היד, כולל שבעת קטעי הגניזה. וכן ברמב"ם הל' שחיטה ב:ט. רק בדפוסים השמיטוהו, כנראה מכיון שחשבו שאינו אלא פיסקה מלשון המשנה, ולכן קיצרו: "וכו'".

רי"ף דפוס ראשון- קושטא רס"ט חולין פרק ב

 

3. פסחים פרק י' משנה ד:

עוד דוגמא של השפעת הסידור המקומי לרעת נוסח הרי"ף, הקושיא הראשונה שבסדר פסח, בכתבי היד, כולל כל ארבעת קטעי גניזה, אוקספורד 550, ונ"י ביהמ"ל Rab. 692:

"שבכל הלילות אין אנו מטבלין אפילו פעם אחת". כברמב"ם פירוש המשנה. רק בדפוסים: "אין אנו מטבילין פעם אחת". שמא בהשפעת גירסת רשב"ם במשנה.

מעניין הנוסח הייחודי בקטע שבידי הספריה הלאומית Heb. 4°1149/5:

"אין אנו מטבלין במרור א[פילו] פעם אחת".



Heb. 4°1149/5ירושלים- הספריה הלאומית  



4. מועד קטן פרק ג:

בכל כתבי היד מפורטים דיני המנודה על פי לשון הגמרא (שם טז ע"א) :

"דאכלי ושאתי בהדיה וקאי בארבע אמות מנא לן דכתיב יושביה".

וכן נעתק גם בה"ג, תשובות הגאונים, רמב"ם (סוף הלכות תלמוד תורה) ורא"ש (שם ג:ה). משום מה, האיסור להתקרב לתוך ארבע אמותיו של המנודה, "וקאי בארבע אמות", הושמט מהדפוסים.

5. ועוד במועד קטן שם בנוסח הציטוט מהתלמוד הירושלמי. הרי"ף הוא היחיד שמביא את לשון הירושלמי מס' שבת (א:ב) בהקשר לדיני אבלות, ולכך הוא עד נוסח מכריע. וזה לשונו שבכל כתבי היד:

"ישב לגלח ובאו ואמרו לו מת אביו הרי זה ישלים את ראשו".

בדפוסים הושמטו המילים "את ראשו", ומשמע שמותר להמשיך ולגלח את זקנו וכל יתר שערות גופו, כפי שמשמע ברמב"ם (אבל ה:ב) , ואינו כן (רא"ש, אור זרוע, טור).

6. בבא בתרא פרק ג (דף כ,א)

"תאני בר קפרא ערער וחזר וערער וחזר וערער"

ג' פעמים ערער, וכן העיד ביד רמ"ה שהוא "נוסחי דידן, וגירסת רבינו יצחק בעל הלכות", וכן בר"י מיגאש כאן, שגם מפרש מדוע שלשה ערעורים.

הערעור השלישי חסר בעותקים האירופאים של הרי"ף, כבר בקדומים שבהם – ביהמ"ל Rab. 629, ספה"ב 477 ובדפוסים. ולכן חסר גם בבית יוסף חו"מ קמו:ז. (ע"פ זה, שהרי בדפוסים של הגמ' לפנינו גם ג' פעמים).

7. כתובות פרק ב (ה ע"ב) :

בכל כתבי היד:

"אמרו להן בית שמאי לבית הלל לדבריכם הרי שהיתה חיגרת או סומה אומר לה כלה נאה וחסודה".

נראה שכן צ"ל ע"פ מעשה ר' יהודה בר אלעאי בגמ' הסמוכה, שהיה מרקד לפני הכלה ואומר, כלומר, תוך פנייה אליה.

התיבה "לה" חסר בתלמוד רק בכתב יד וטיקן 130 (צולם כאן), וכן בנוסח שברא"ש, ומשם נכנס לדפוסי הרי"ף. ונראה שהוא מותאם לדברי בית הלל כאן: "מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו", כלומר בעיני הקונה, ובנמשל, החתן. וכן מותאם למסקנת סתמא דגמרא שם (מובא גם ברי"ף), שאין ראוי בכלל להסתכל (וממילא לפנות) אל הכלה: "א"ר יונתן: מותר להסתכל בפני כלה כל שבעה, כדי לחבבה על בעלה, ולית הלכתא כוותיה".