דוגמאות על חשיבות נוסח כתבי היד של הלכות הרי"ף פרק ג

 

הוספות בדפוס שאינן בכתבי היד

מאמרים שלמים נוספו בדפוסים הראשונים של הרי"ף, שלא מצאנו כמותם בכל כתבי היד שבדקנו.

הוספות אלו מגיעות עד לגודל של כמה עמודים, כגון המאמר שבשבת פרק ב (דפים יב-יג באלפס) "פתילת הבגד פלוגתא... ובלא ספק". ישנו קטע רי"ף בגניזה (קמברידג' T-S AS 75.73) המזכיר אותו בקיצור, ועוד אחר (שם T-S F1(2).55) המרמז עליו בגליון, כאילו המאמר אמור להיות מוכר לקורא. ושמא הוא מאמר עצמאי של הרי"ף, כגון המאמרים שחיבר בערבית יהודית שנספחו למס' כתובות. או שמא מתוך ה"דרס" (דרשה) שלו סביב התלמוד המוזכר בכפאיה אלעאבדין לר' אברהם בן הרמב"ם (מהד' דנה תשמ"ט עמ' 247).
 התופעה מוכרת גם בשבת פרק א בסוגיא של מפליג בספינה, נוסף תשובה להרי"ף (סי' שי"ז) שאינו ברוב כתבי היד, ושהיה מוכר לראשונים (ספר העתים) כתשובה ולא כתוכן החיבור. אלא שם המאמר כבר נעתק בשבעה קטעי גניזה של הרי"ף.

בדרך כלל, ההוספות קצרות יותר בהרבה, ודי בהוספת מילה או שתים, כדי להפוך את דעתו של המחבר.

1. ברכות פרק ט :

הרואה בתי כנסיות של ישראל בישובן אומר ברוך מציב גבול אלמנה.

(בשורה האחרונה בצילום כאן)

רי"ף כ"י ירושלים ספ"ל 4°621. דף 293א.

לפי הנוסח שבכתבי היד, שהיה לפני הראשונים, יש לברך על כל בית ישראלי.

 אך בנוסח שבדפוסים שעמד לעיני האחרונים הברכה מוגבלת לראיית "בתי כנסיות של ישראל", וכך גם בבית יוסף בשם "כתב הרי"ף" (או"ח רכד:י), ובב"ח שם בשם מהרש"ל: "הרי"ף פירש בתי כנסיות", וכן עד למשנה ברורה (רכד:יד). (וראה לאחרונה, הר"מ בראלי, המעיין נא, תשע"א).

2. פסחים פרק י'

לשון הרי"ף בכל כתבי היד:

אמר להו רב ייבא סבא הכי אמר רב כיון דאמריתו הב וניבריך איתסר לכו למשתי.

משמע שכבר אסור לשתות כל משקה.

ואילו בדפוסים נוסף הפרט : "איתסר למשתי חמרא" משמע יין בלבד.

כמו כל חיבור הבא לקצר מהקנון המקובל, המבקרים של הרי"ף מרבים להעיר על חומר שלדעתם הושמט שלא בצדק. כך אנו רואים לעתים קרובות בביקורת של ר' זרחיה הלוי בעל המאור. וכן גם עורכי הדפוס ראו לנכון להשלים את הרי"ף בלשונות התלמוד שלדעתם ראויים היו להיות שם

3 . שבת סוף פרק יז,

בנוסח המקורי של הרי"ף, נקט בלשון הגמרא שהביאו רבותיו (ר"ח) והמחברים הקדמונים (בה"ג) וזה לשונו:

דכולי עלמא כסויי קרקעות אם יש להן בית אחיזה אין ואי לא לא, כסויי הכלים אע"ג דאין להן בית אחיזה שרי כי פליגי בכלים.

ואילו בדפוסים נוסף כאן משפט שלם:

כי פליגי [בכסויי תנור מר מדמי להו לכסויי קרקעות ומר מדמי להו לכסויי] כלים

הלא היא הלישנא אחרינא שבגמרא כאן. ואפשר שנוסף כאן מחמת הקושיא שהעלה בעל המאור, המגלה סתירה בדברי הרי"ף עצמו. אך ברור לנו, שאם בעה"מ הקשה, הנוסח שבדפוס לא היה לפניו.

4. קידושין פרק א' (ד סוף ע"א)

תנן התם במסכת מעשר שני היה מדבר עם האשה על עיסקי גיטה וקידושיה ונתן לה גיטה וקידושיה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו ור' יהודה אומר צריך לפרש אמר רב הונא אמר שמואל הלכה כר' יוסי והוא שעסוקין באותו ענין.

וכן הנוסח שלפני הרשב"א (חי' שם) עליו העיד: "והרב אלפסי ז"ל לא הזכיר הני תנאי כלל ולא פסק בעסוקין מענין לענין באותו ענין כלום". התוספת גם לא נמצאת ברא"ש. וכן פסק ברמב"ם (אישות ג:ח).

בדפוסים ויניציאה רפ"ב ועד וילנה נוסף כאן לסוף המאמר:

ר' אלעזר ב"ר שמעון אומר אע"פ שאין עסוקין באותו ענין מנא ידעינן מאי קאמר לה אמר ליה אביי מענין לענין באותו ענין.

בפסק של מרן בשו"ע (אה"ע כז:א), לא הזכיר את ההלכה שבתוספת, מפני שהיה לפניו דפוס ראשון (קושטא רס"ט) שנותר כאן בלעדיה. למרות שהזכיר מרן את המאמר, בבית יוסף שם ובסי' קלו:ב, נמנע מלפסוק נגד הרי"ף והרמב"ם- (ובמקרה הנידון- גם הרא"ש עמם).

5. חולין פרק ג

בעניין ריאה הסמוכה לדופן:

אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן ונפחינן לה אי לא מפקא זיקא מחמת דופן הוא וכשרה

רי"ף חולין  פרק ג דפוס ראשן קושטא רס"ט

מהתוספת שבדפוסים : (ונפחינן… הוא) משמע שאין די במכה בדופן להכשיר לבד, ללא בדיקה. התוספת חסרה בכל כתבי היד, ואינה בה"ג או ברמב"ם. הר"ן הביא דעה זו בשם קצת גאונים, בניגוד לדברי רבינו. ונראה שהתוספת שבדפוסים נוספה בהשפעת הרא"ש, (סוף סי' כב כאן) למרות שלא היה ברי"ף שלפניו, הבין "ונראה שהוא רוצה לפרש בדאיכא מכה בדופן מכשרינן לה בנפיחה". בטור (יו"ד ל"ט) התוספת כבר מוצגת כדעת הרי"ף עצמו.

6. יום טוב פרק א (דף ג ע"ב ע"פ גמ' ו ע"ב)

והשוחט את התרנגולת ומצא בה בצים גמורות מותר לאכלן בחלב

כך בשני כתבי היד העתיקים (אוקספורד 550 ונ"י בהמ"ל Rab. 692) ושני קטעי הגניזה. רק בדפוסים נוסף תנאי להיתר:

והוא שאינן מעורות בגידין אבל מעורות בגידין אסור לאכלן בחלב.

התניית ההיתר ע"פ הברייתא המובאת בגמ' בהמשך, דף ז ע"א וכן מובא גם בה"ג ור"ח, ורבינו החליט להתעלם ממנה והשמיט אותה מספרו. כנראה שהבין שלתנא קמא גם ביצה המעורה בגידין מותרת (כברשב"א וברא"ש שם). ואכן התנאי אינו מוזכר ברמב"ם הל' מאכלות אסורות (ט:ה). וכבר הכיר בכך בים של שלמה, שהעיר שנוסף ברי"ף שבדפוס אלא ש"אינו מלשון הרי"ף".

7. יבמות פרק ו (יט ע"ב):

ואמר ר' יהושע בן לוי חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך שנא' וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא וכו'.

אך הרי"ף לא הזכיר את ההיתר המובא בהמשך הגמרא:

ואמר רב יוסף לא נצרכה אלא סמוך לווסתה

ההיתר של רב יוסף מובא גם ברא"ש כאן (ו:י) לאחר ההקדמה "ובספרים...", משמע שאינו ברי"ף שלפניו, כפי שאיננו בכתבי היד של הרי"ף ,ולא בשני הדפוסים הראשונים. רק בדפוס שי"ב ואילך הושתל ההיתר ללשון הרי"ף, ואף ממשיכים עוד ע"פ גמ' שבועות יח ע"ב:

ואף על גב דאמרו רבנן חייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לווסתה.

ניתן להבין מדברי המגיד משנה על הלכות איסורי ביאה ד:יב, שנוסח הרי"ף לפניו כולל את ההיתר של רב יוסף, ולכן תמה על הרמב"ם והרמב"ן שלא הביאו להלכה. וזה לשונו שם:

"ומ[ה] ש[שכתב] (הרמב"ם- ע"ש) ביוצא לדרך. היא מימרא ביבמות פרק הבא על יבמתו נזכרה שם בהלכות וסוף המימרא שם וה"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מיטריד".

ואפשר שכוונת התיבה "שם" לגמרא, שבתחילת המשפט, ולא להלכות הרי"ף שבאמצע המשפט. ואם כן המגיד מציין דווקא את העדרו של ההמשך ברי"ף, בהתאם למה שמצאנו בכתבי היד.

8. כתובות פרק ד (יז ע"ב ברי"ף):

הברייתא (כתובות מז ע"א) מביאה דעת ת"ק שאין הבעל זוכה בנדוניא עד לנישואין, ודעת ר' נתן שזכה גם אם מתה הכלה לפני הנישואין. סוגיית הגמרא (מז ע"ב) דוחה את ההשוואה בין ת"ק לדעת ראב"ע (משנה ראש פרק ה) המתקבלת להלכה, שאין לתוספת הכתובה תוקף עד לנישואין, ולכן נשארת האפשרות לפסוק כר' נתן. אלא שכבר פסקו הגאונים (שערי צדק חלק ד, ד:לג, אוצה"ג תשובות סי' שכ"ג) כת"ק שלא זכה, וכן העיד העיטור בשם המתיבות והר"ח, שלמרות תירוץ הגמרא פסקו שלא זכה, דווקא בגלל הדמיון לדעת ראב"ע. וכתבו בתוספות וברא"ש (ד:ט) שדחיית ההשוואה הנמצאת בסוגיית התלמוד "דיחויא הוא ולא סמכינן עילויה". מאותה סיבה, הרשב"א הצדיק את הרי"ף שלא הביא את סוגיית התלמוד. ואכן כך בכל כתבי היד ובדפוס ראשון (קושטא רס"ט).

אולם מדפוס שני (ויניציאה רפ"ב) ואילך העתיקו את הסוגיא לתוך הרי"ף. בעותק שלפני הבית יוסף (קושטא רס"ט) עדיין לא היה, ולכן לא הזכיר שום התנגדות לפסק הטור, שלא זכה (נג:ג).

9. באותה הוספה נוספה גם הלכה שמופיעה בתלמוד (שם מח ע"א)

דא"ר הונא כל האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה.

וכן מובא בשאילתות פר' משפטים, בה"ג, ר' האיי גאון (תשובות הגאונים שערי צדק חלק ד ד:ל) וגם בעיטור בשם הגאון, וברא"ש (ה:לב).

אך בהתאם לרבינו, לא מוזכרת ההלכה הזאת ברמב"ם, ולא בטור, ורק בזכות הרא"ש נרשם בבית יוסף (אה"ע עו:יג), ובשו"ע (שם). [וראה בזהר, רע"מ על פרשת צו (ח"ג כח ע"א]. ואפשר שרבינו לא הביאה להלכה כיון שתפקידה בסוגיא רק כסייעתא לדעת רב יוסף, שלא התקבל להלכה. ראה מה שדייק החתם סופר כתובות נח ע"ב אליבא דרמב"ם. ואפשר שהרי"ף והרמב"ם ראו דברי ר' הונא כמתנגדים לעיקרון של ר' יוחנן (נדרים כ ע"ב, כבמס' כלה א) "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה וכו'". (וכן פסק הרמב"ם פיהמ"ש סנהדרין ז:ד, משנה תורה הילכות איס"ב כא:ט), וכן מתנגדים לדברי ר' גמליאל "בג' דברים אוהב אני את הפרסים" וכו' (ברכות ח,ב). מכל מקום, יש לציין שרבינו הזכירה בתשובה (שו"ת הרי"ף סי' קנא, אך במהדורא אחרת של אותה התשובה המופיעה בתשובות הגאונים הרכבי, סי' ת"ן, היא חסרה).

10. קידושין פרק א (ז,ב באלפס המודפס, ע"פ יז,ב-יח,א בגמ'):


"הלוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו והתניא רוח חכמים נוחה הימנו לא קשיא כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה וכאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה".

הוספת התיבה: שלא שבדפוסים (וכן בכ"י מנטובה- אשכנז שנת קנ"א). ונראה שכך הגירסא לפני ר"ח: "שלא היתה לא הורתו ולא לידתו בקדושה", וכדי שיהא רוחם של חכמים נוחה שיחזיר, דיו בלידה בקדושה. וכן בתשובות הגאונים (קורנול סי' כג, באוצה"ג כאן סי' עז), רש"י, רמב"ן ורא"ש.
 התיבה "שלא" חסרה בכ"י נ"י ביהמ"ל Rab. 695,  שני קטעי הגניזה (קמבריג' T-S. NS.329.228; פטרברורג RNL Evr. II A 525, 1), כ"י ספה"ב 477, וכן ברשב"א בשם "מקצת ספרים ובהלכות רבינו אלפסי ז"ל". כלומר כדי שיהא רוחם שלחכמים נוחה שיחזיר רק ביהודי גמור- שגם הורתו בקדושה. וכן בעטור אות מ' (מתנת שכ"מ), וכן בטור (חו"מ קכז). ראה בית יוסף שם, לא ראה נוסח רבינו בכתבי יד ולכן נאלץ לתלות פסק הטור בטעות סופר.

11. בבא בתרא פרק ח ( ס ע"ב)
לשון הפרשני של רבינו:
"שכיבא חדא מבנתיה בחייה".  בספוד ויניצניאה רפ"ב ואילך נוסף תנאי מגביל, בהתאם לפירוש רשב"ם שם: "בחיי האב".

12. ועוד שם, באותה הדף (ס ע"א)
בעי רבא בבריא היאך שכיב מרע הוא דידעה דלית ליה וקא מחלה אבל בבריא סברא הדר קני ומקני לי או דילמא השתא מיהת [הא] לית ליה תיקו .
הדפוסים לא הסתפקו בתיקו, והשלימו פסק משלהם: הילכך מוקמינן כתובה אחזקה ועל הבעל להביא ראיה דמחלה.

הבית יוסף (אה"ע קו ד"ב) הביא את לשון התוספת בחשדנות מוצדק, בשם "בספרי הרי"ף שבידי", ושם תמה "היאך לא הביא הרא"ש דבריו". הב"ח שם סיכם: "ואפשר דהגה היא באלפסי".