התיקון שהרמב"ם לא השלים בפירוש המשנה- עלי טל-אור

מלמעלה צילום כתב יד אוקספורד בודלי 404, האוטוגרף של פירוש המשנה לרמב"ם מס' תמיד, סוף פרק ג. מלמטה שם תחילת פרק ו.

הניגוד המשווע בין עושר יצירתו הרוחנית של הרמב"ם לתלאות שעבר בחייו, הוא מן המפורסמות, ולמרות כל הקשיים בפניהם עמד, לא פסק הרמב"ם מללמוד ומלכתוב במהלך מרבית חייו.).

את פירוש המשנה כתב הרמב"ם במהלך העשור השלישי לחייו ( בין הגילאים 23-30 ), בו נדד עם משפחתו מספרד עד מצרים, דרך מרוקו וארץ ישראל. גם לאחר שסיים את כתיבתו המשיך הרמב"ם לעבור עליו ולתקנו, אך מפאת תנאי חייו ועבודתו לא תמיד היה סיפק בידיו לתקן את פירושו, ולכן קיים פער בין דבריו במקומות שונים בפירוש המשנה, וכן בין פסק ההלכה ב'משנה תורה' - אותו כתב בעיקר בעשור החמישי לחייו - לדבריו בפירוש המשנה. הרב י.קאפח שתרגם את פירוש המשנה של הרמב"ם מערבית, והוציאו לאור, הגיע למסקנה שהיו ארבעה שלבים עיקריים של תיקונים, אשר בהתאם להם נוצרו ארבע מהדורות שונות של עותקים של פירוש המשנה. התיקונים נעשו ע"י מחיקת מילים או קטעים וכתיבתם מחדש או ע"י כתיבת תוספות הערות ותיקונים בצד הכתוב ( או גם בציון קו מעל מלים המצריכות תיקון ). במקומות רבים מאד חזר בו הרמב"ם מפסק ההלכה ומפירושו הראשון למשנה ותיקן את דבריו, אך למיטב ידיעתי לא היה מוכר עד כה ולו מקרה אחד בו לא השלים הרמב"ם את תיקונו לקטע מהפירוש כך שנוצר שיבוש במהלך הדברים, כפי שיוצג במקרה דלהלן ( מקרה שהרב קאפח לא הבחין בו ולא העיר עליו או תיקנו ).

כידוע, את פירוש המשנה כתב הרמב"ם בשפה הערבית, אך באותיות עבריות. בסיימו את כתיבת הפירוש כתב הרמב"ם את דברי ההתנצלות הבאים ( כאן יובא ציטוט התרגום של הרב י. קאפח לדבריו ) :

"כבר השלמנו חיבור זה כפי שייעדנו, והנני מבקשו יתעלה, ומתחנן לפניו שיצילני משגיאות. ומי שימצא בו מקום פקפוק או שנראה לו בפירוש הלכה מן ההלכות באור טוב ( יותר ) ממה שביארתי, יעיר על כך, וידינני לזכות, כי מה שהטלתי על עצמי בזה אינו מעט ולא ביצועו קל אצל בעל צדק וחוש הבחנה טוב. ובפרט בהיות לבי טרוד לעתים קרובות בפגעי הזמן ומה שגזר ה' עלינו מן הגלות והנדודים בעולם מקצה השמים ועד קצה השמים, ואולי כבר קבלנו שכר דבר זה גלות מכפרת עון. יודע הוא יתעלה כי יש הלכות מהם שכתבתי פירושן במסעותי בדרכים, ומהם עניינים רשמתים בהיותי על גבי האניות בים הגדול, ודי במצב זה, נוסף על היותי מעיין במדעים אחרים, ולא תיארתי את המצב אלא כדי להסביר התנצלותי במה שעלול להיראות למבקר שידקדק בו, ואין ראוי להאשימו על בקורתו, אלא יש לו שכר מאת ה' על כך, ואהוב הוא עלי כי היא מלאכת ה'. ומה שתיארתי ממצבי במשך זמן חבור פירוש זה הוא שגרם שנשתהיתי בו זמן רב".

תיקון הרמב"ם בפירושו לסדר הדלקת נרות המנורה במסכת תמיד

א. השינויים בדעת הרמב"ם לגבי כיוון עמידת המנורה :[1]

היות שכיוון עמידת הכלים במשכן אינו כתוב במפורש בתורה, נחלקו התנאים - רבי ( יהודה הנשיא ) ורבי אלעזר ברבי שמעון ( בר יוחאי, להלן - ראב"ש ) מהו כיוון עמידתם. לדעת רבי,[2] הכלים עמדו כך שאורכם היה מצוי לאורך המשכן ( וכך אח"כ גם במקדש ) - ממזרח למערב, ואילו לדעת ראב"ש הכלים עמדו כך שאורכם מצוי לרוחב המשכן - מצפון לדרום. מחלוקת זו מובאת בברייתא עם דיון עליה, בתלמוד הבבלי, במנחות צח,ב.

תחילה סבר הרמב"ם - כמרבית הראשונים, ובראשם רש"י - שמחלוקת זו לגבי המנורה היא מחלוקת במציאות, כאשר לדעת רבי שהלכה כמותו, קני המנורה עמדו ממערב למזרח. אולם לאחר זמן, שינה הרמב"ם את דעתו ותיקן את פירושו, ופסק שהלכה כראב"ש ושקני המנורה עמדו מצפון לדרום ( ראה להלן ציטוטי דבריו ). כבר בשלב זה, לא התפנה הרמב"ם לתקן את פירושו בהתאם בכל המקומות במשנה, כך שנוצר פער בין פירושו למשנה במסכת מנחות - המשקף את דעתו בשלב הראשון (=מהדורה קמא ), לפירושו למסכת תמיד המשקף את השינוי בדעתו ( מהדורה בתרא ).[3]

אמנם גם ב'משנה תורה' פסק הרמב"ם שקני המנורה עמדו מצפון לדרום, אך בעוד שבעת שכתב את פירוש המשנה הוא סבר שזו דעת ראב"ש בלבד, הרי שעתה סבר כנראה הרמב"ם שדעה זו מוסכמת על שני התנאים, אשר נחלקו בהגדרת ה'מנורה'. בעוד שלדעת ראב"ש המנורה כוללת את שבעת הקנים המצויים לרוחב המקדש, הרי שלדעת רבי ה'מנורה' מוגדרת כקנה האמצעי בלבד, ואורכה - המצוי לאורך המקדש ממזרח למערב - נקבע לפי כיוון פי הנר שעליה המופנה ממזרח למערב, אך גם לשיטתו קני המנורה עמדו לרוחב המקדש.[4] ברם בשלב זה כבר לא שב הרמב"ם לתקן את פירוש המשנה, הן בנוגע לתפיסתו החדשה את כיוון עמידת המנורה והן בנוגע לסדר הדלקת הנרות, בהתאם לפסק ההלכה ב'משנה תורה', לא במסכת מנחות ואף לא במסכת תמיד, והשאירו כמות שהוא. השארת הדברים כמות שהם, הועילה לנו בסופו של דבר להכיר את ההתפתחויות והשינויים שחלו עם הזמן בדעת הרמב"ם.

ב. שיטת הרמב"ם בפירוש המשנה, לגבי סדר הטבת נרות המנורה : עלינו להקדים, שלא נזכר כלל בתורה סדר כלשהו של הטבת נרות המנורה. כל שנזכר בכתוב הוא שעל הכהן להקטיר את הקטורת "בבקר בבקר", תוך כדי שהוא מטיב את הנרות, והחכמים הם שהסיקו שראוי לחלק את הטבת הנרות ל"שני בקרים", כלומר לשתי הטבות, אחת לפני ואחת אחרי הקטרת הקטורת, כאשר בהטבה הראשונה יש להטיב חמשה נרות ובהטבה השניה את השנים הנותרים. בנוסף למדו חז"ל, שהתורה מחייבת להשאיר במנורה "נר תמיד" שייערך "לפני ה'", כלומר שיהיה קרוב ו/או מכוון יותר משאר הנרות לקדש הקדשים ולארון הברית, ושנר זה יודלק רק מאש התמיד של המזבח ולא משאר הנרות, ודווקא הוא ישמש להדליק את שאר הנרות כשיכבו כולם. נר זה דלק תקופות ארוכות יומם ולילה בלי לכבות, וחז"ל ראו בזה נס המעיד על השראת השכינה בישראל. לרמב"ם שיטה ייחודית, שונה משיטות שאר הראשונים לגבי סדר הדלקת הנרות, ורק נציין שלשיטתו ( כמו גם לשיטת רס"ג לפניו ) ובניגוד לשיטות שאר הראשונים, כל נרות המנורה דלקו גם הם בכל שעות היום.

כך מתוארת הטבת הנרות בבקר במשניות מסכת תמיד, לפי נוסח הרמב"ם :

פרק ג משנה ט :

"מי שזכה בדישון המנורה, נכנס ומצא שני נרות דולקים - מדשן את השאר ומניח את אלו במקומן. מצאן שכבו - מדשנן, ומדליקן מן הדולקים, ואחר כך מדשן את השאר".

פרק ו משנה א :

"מי שזכה בדישון המנורה, נכנס ומצא שני נרות מערביים דולקים, מדשן את המזרחי, ומניח את המערבי דולק, שממנו היה מדליק את המנורה בין הערבים. מצאו שכבה - מדשנו, ומדליקו ממזבח העולה".

סדר הטבת נרות המנורה לא השתנה לדעת הרמב"ם, אך הסברו השתנה בגלל השינוי שחל בדעתו לגבי כיוון עמידת קני המנורה.

כך אפוא הסביר הרמב"ם את סדר הדלקת הנרות בשלב הראשון, כאשר סבר שההלכה כרבי ושקני המנורה עמדו ממזרח למערב :

בפרק ג משנה ט כתב הרמב"ם ( ציטוט מהדורת הרב י.קאפח, ההערות בסוגריים מרובעים הן של כותב המאמר ):

"כבר נתבאר בגמ' יומא, שהטבת הנרות - והוא ניקוי הנרות והבערת מה שכבה מהם, והחלפת הפתילות, לא היה לשבעת הנרות בזמן אחד, אלא הסדר הוא :

מטיב חמש נרות ואח"כ מתעסק בעבודה אחרת, ואח"כ חוזר ומטיב את שני הנרות הנשארים. ונחלקו בטעם הדבר. יש מי שאמר [ ריש לקיש ], למה מטיבין וחוזרין ומטיבין - כדי להרגיש כל העזרה, כלומר להרחיב משך זמן אותה העבודה כדי שיהא לה היכר. ויש מי שנתן טעם לדבר [ רבי יוחנן ] ממה שנאמר :"בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה" - חלקהו לשני בקרים.

ואני מצייר לך כאן צורת סדר שבעת הנרות איך היו בין המערב למזרח, ואכתוב אות על כל נר, כדי שיהא אפשר לרמוז עליו בקלות בעת הפירוש. וזו היא צורתם :

< < < < < <

א ב ג ד ה ו ז

מערב

ופיות כל הנרות לצד מערב, אחד לגב השני, כמו שהוא מצויר, והנר שכתוב עליו א' הוא הנר המערבי שלא כבה זמן מסוים כפי שידוע. ואל הסדר הזה נתכוון הכתוב כשאמר "אל מול פני המנורה יאירו", כלומר, שיהיו פיות כל הנרות לנכח קדש הקדשים. ולפיכך אמר : כשהוא נכנס להטיב את הנרות, אם מצא ששני הנרות שכתוב עליהם ו' ז' [=שני המזרחיים, הקרובים אליו בכניסתו ] דולקים, מניחם, ומטיב את חמשת הנרות [ א - ה, המערביים, הם "השאר" שברישא של המשנה ] כמו שאמרנו [ כלומר, מתקן את הדולקים לדלוק היטב בתיקון או דישון והדלקה, ואת שכבו מטיב בדישון והדלקה ], אח"כ עושה איזה עבודה שיעשה, וחוזר ומטיב [ בהטבה השניה ] את שני הנרות [ ו' ז' ] שהניח.

ואם מצא אותם [ את שני הנרות המזרחיים ז' ו' ] כבויים, עליו להטיב את חמשת הנרות [ המזרחיים ] שכתוב עליהם ז' ו' ה' ד' ג', ומניח את שני המערביים שכתוב עליהם ב' א', עד שעושה העבודה שהוא עושה וחוזר ומטיבם. והוא מה שאמר : "ואח"כ מדשן את השאר".

בפ"ו מ"א, כתב הרמב"ם :

"כבר ביארנו בפרק השלישי שהוא מטיב חמש נרות ויוצא, ואח"כ ישוב ויטיב את שני הנרות הנשארים. ונתבאר שם שהנרות שכתוב עליהן ו' ז' [ שני המזרחיים ] הם אלו שמניח לאחרונה [ אם נמצאו דולקים ]. אם מצאם כבויים, הרי זה [ מדשנם ו]מדליקם, ומטיב [ גם את ] שלש[ת ה]נרות הסמוכים אליהם, ומניח את שני הנרות המערביים [ שהם "השאר" ] עד שישוב, והם שכתוב עליהם א' ב'. לפיכך אמר כאן, אם מצא עכשיו כשחזר את שני הנרות האלו [ א' ב' ] דולקין, היה מטיב האחד שכתוב עליו ב' והוא המזרחי, לעומת האחר שכתוב עליו א', ומניח שכתוב עליו א' כמו שהוא, רוצה לומר, שלא יכבה אותו וידליק אותו שנית אלא מטיבו, ומוציא הפתילה ומוסיף שמן והדומה לזה, לפי שמן המערבי והוא שכתוב עליו א' כמו שבארנו, ידליק שאר הנרות בין הערבים.

ולפיכך, אם מצא נר מערבי שכבר כבה, אז מדשנו ונותן בו פתילה ומדליק אותו ממזבח העולה ולא מן הנרות, לפי שזה נר מערבי והוא שכתוב עליו א', מדליק ממנו שאר הנרות לכשיכבו, והוא כשיכבה אין מדליקין אותו אלא ממזבח העולה".

כאמור, לאחר זמן מחק הרמב"ם קטעים מפירושו וכתב במקום המחיקה הסבר אחר, כך שהקטע כולו נתבאר כך :

בפרק ג משנה ט :

"כבר נתבאר בגמרא יומא, שהטבת הנרות והוא ניקוי הנרות והבערת מה שכבה מהם והחלפת הפתילות, לא היה לשבעת הנרות בזמן אחד, אלא הסדר הוא :

מטיב חמש נרות ואח"כ מתעסק בעבודה אחרת, ואח"כ חוזר ומטיב את שני הנרות הנשארים. ונחלקו בטעם הדבר. יש מי שאמר, למה מטיבין וחוזרין ומטיבין - כדי להרגיש כל העזרה, כלומר, להרחיב משך זמן אותה העבודה כדי שיהא לה היכר. ויש מי שנתן טעם לדבר ממה שנאמר "בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה" - חלקהו לשני בקרים [ עד כאן ללא שינוי ממהדורה קמא ].

ואני מצייר לך כאן צורת סדר שבעת הנרות איך היו בין הצפון לדרום, ואכתוב אות על כל נר, כדי שיהא אפשר לרמוז עליו בקלות בעת הפירוש. וזו היא צורתם :

> > > V < < <

א ב ג ד ה ו ז

ופיות כל הנרות כלפי האמצעי, אחד לגב השני כפי שהוא בציור. והנר שכתוב עליו ד' הוא הנר המערבי שלא כבה משך זמן מסוים כפי שידוע. והאמצעי נקרא מערבי מפני שפיו לצד מערב. ועל סדר זה רמז יתעלה באמרו "אל מול פני המנורה יאירו", כלומר שיהו פיות כל הנרות כלפי זה האמצעי אשר פניו למערב.

ולפיכך אמר :

כאשר הוא נכנס להטיב את הנרות, אם מצא שני הנרות שכתוב עליהם ז' ו' דולקים, מניחם, ומטיב את חמשת הנרות כמו שאמרנו, ואחר כך [ עד ההטבה השניה ] יעשה עבודה שיעשה, וחוזר ומטיב [ את ] שני הנרות שהניח [ בהטבה השניה ].

ואם מצאם כבויים, הרי זה מטיב [ את ] חמשת הנרות שכתוב עליהם א' ב' ג' ד' [ ו-ה', הרמב"ם סימן קו מעל 4 אותיות אלה, כנראה כדי לסמן שיש להוסיף את ה-ה', שלא נותר לו מקום לכותבה ], ומניח השנים הדרומיים שכתוב עליהם ו' ז', עד שיעשה העבודה שיעשה ויחזור להטיבן [ בהטבה השניה ], וזהו אמרו :"ואחר כך מדשן את השאר" [ של הסיפא ]". בפ"ו מ"א תיקן הרמב"ם :

"אמרו : שני נרות מערביים - היא דעת מי שסובר כי שבעת הנרות היו בין המזרח למערב סדורין אחד לגב חברו, ונר מערבי השביעי בצורה זו ( כבתרשים שבמהדורה קמא ) ואינה הלכה. ועל פי סברא זו הדחויה בנוי לשון זה. וכבר בארנו בפרק השלישי שהוא מטיב חמש נרות ויוצא, ואחר כך חוזר מטיב שתי נרות הנשארות. ולכן אומר תנא זה כי שתי הנרות שכתוב עליהן ז' ו' הם אשר משייר לאחרונה. ואם מצאם כבויים הרי הוא מדליקן ומטיב שלש נרות הסמוכים להם ומניח שתי הנרות המערביים עד שיחזור והם אשר כתוב עליהם א' ב'. ואם מצא עתה כשחזר שתי נרות אלו דלוקין הרי הוא מטיב את האחד שכתוב עליו ב' והוא המזרחי ביחס לשני שכתוב עליו א', ומניח אותו שכתוב עליו א' כמות שהוא, כלומר, שאינו מכבהו ומדליקו שנית אלא מתקנו בכך שמוציא את הפתילה ומוסיף על השמן וכיוצא בכך, כי מן המערבי והוא שכתוב עליו א' כפי סברתו, מדליק שאר הנרות בין הערבים. ואם מצא שכבר כבה נר מערבי אז מנקה אותו ונותן בו פתילה ומדליקו ממזבח העולה לא מנר משאר הנרות, לפי שנר מערבי זה והוא שכתוב עליו א' לפי סברתו ממנו מדליקין שאר הנרות אם כבו, הוא אם כבה אין מדליקין אותו אלא ממזבח העולה". במשנה תורה מזכיר הרמב"ם בדבריו רק את החיוב לחלק את הדלקת הנרות לשני שלבים, להטבת חמש נרות והטבת שני נרות, מפני שכנראה הבין ( כך יש לשער, כי הרמב"ם לא כתב דבר על כך ) שאין חשיבות לקרבה של שני הנרות אל הכהן הנכנס אם הנרות עמדו לרוחב ההיכל, ועל הכהן לבחון אם יש שני נרות דולקים בקרב ששת הנרות חוץ מהנר המערבי ( אשר לכן הם קרויים ברוב נוסחי המשנה - "מזרחיים" ) ואם כן ידשן שלשה אחרים תחילה ורק אח"כ את שני הדולקים הללו בהטבה הראשונה, ואם אין ביניהם אפילו שני נרות דולקים ( אבל אם אחד דולק ישאירו דולק עם המערבי להטבה השניה ) ידשן שנים מהכבויים תחילה ואח"כ שלשה נוספים ( הסיבה לחילוף השלשה בשנים במקרה כזה אינה מסיבה הלכתית מעכבת אלא רק כדי שתושג המטרה - שידלקו תחילה לפחות שני נרות מהם ), ובהטבה השניה ידשן תמיד את המערבי ואחד משאר הנרות עמו. ברם מאמרנו עוסק רק בתיקון הבלתי שלם של הרמב"ם בפירוש המשנה ולא בסדר הדלקת הנרות ועל כן אין מקום להאריך בעניין זה כאן.

קל להבחין שלשיטת הרמב"ם בפירוש המשנה, כבר בשלב הראשון של פירושו, על הכהן לגשת לצד הקרוב אליו של המנורה ולבחון - אם שני הנרות הקרובים אליו עדיין דולקים, עליו לדשן ולהדליק את החמישה האחרים, ואילו אם השנים הללו כבר כבו - אזי עליו לדשנם תחילה ולהדליקם עם שלשת הנרות הסמוכים להם, ואח"כ לדשן ולהדליק את השנים הרחוקים. גם כאשר הרמב"ם תיקן את הסברו, רק כיוון המנורה בהיכל השתנה לדעתו אך לא סדר ההדלקה, שכן בהתייחסו לדעה שאינה להלכה בפרק ו' הוא עדיין מסביר אותה באותו אופן שהסביר אותה בשלב הראשון. לכן גם עתה, על הכהן לפעול בצורה זהה. ברם עתה, צייר הרמב"ם את המנורה לא רק בכיוון שונה בהיכל. הרמב"ם גם הפך את סימון הנרות מא' עד ז' שהיה משמאל לימין להיות מימין לשמאל. ממילא, במקום להתחיל בנרות ו' ז' היה על הרמב"ם להתחיל מא' ב', ולהסביר באותו האופן אך בחילוף כיוון האותיות. הרמב"ם אכן נהג כך לגבי כל ההסבר חוץ מ...תחילתו. הרמב"ם השאיר בלי לשים לב את שתי האותיות ו' ז' שבתחילת דבריו בפרק ג' ולא תיקן אותן להיות א' ב' ואילו את שאר האותיות בהסברו הוא הפך. את האותיות והמלים שהיו במהדורה הראשונה ושונו סימנתי באדום ואילו את האותיות שנכתבו במהדורה השניה סימנתי בירוק, כך שרק האותיות ו' ז' שהיו "אדומות" נשארו כמות שהן ולא הפכו לא' ב' "ירוקות". כך נוצר תיקון בלתי שלם שאינו ניתן להבנה כמות שהוא בשום אופן, שכן יוצא שאם הכהן מתחיל לבחון את הנרות ו' ז' והם עדיין דולקים, עליו לדשן ולהדליק את הנרות א'-ה' תחילה, ובהמשך כותב הרמב"ם שאם מצאם כבויים הרי זה מדשן ומדליק את א'-ה' ומניח את ו' ז' להטבה השניה, כלומר בכל מקרה עליו לדשן ולהדליק תחילה את א'-ה' ואח"כ את ו' ז', ומיד צצה השאלה : לשם מה אריכות ההסבר במשנה הרי ניתן היה לומר בקיצור שיש להדליק תחילה את החמישה הרחוקים ולסיים בשני הקרובים, בין אם הללו דולקים ובין אם הם כבו ?! ניתן בקלות להראות בתצלום כתב ידו של הרמב"ם שהאותיות ו' ז' נשארו כמות שהן ובטעות לא נמחקו ותוקנו, ומזה מוכח שהרמב"ם תיקן רק את האותיות בהמשך הדברים ולא שם ליבו עוד לכך שעליו לתקן גם את שתי האותיות הראשונות. לרגע נדמה שהרמב"ם השאיר את השלמת התיקון לקורא הלמדן, אשר אם ישים ליבו, יבין מעצמו את שיטת הרמב"ם ואת מעשה השלמת התיקון הנדרש, אך קשה לי להאמין שהרמב"ם "שתל" את הטעות הזו בכוונה כמין חידה ויותר נראה שהדבר נובע מתנאי עבודתו של הרמב"ם, עליהם הוא מתנצל בדברי הסיום לפירושו, שהובאו בתחילת דברינו. התיקון הבלתי שלם לא נתגלה עד כה, בין השאר מפני שקשה היה להעלות על הדעת אפשרות של טעות אצל אדם כה מסודר ושיטתי כרמב"ם, ברם דווקא עובדת היותו כה שיטתי גם אפשרה את גילוי השיבוש.

1. להרחבה ועיון במקורות הסוגיה, עיין במאמרי :"מנורת המקדש - צורתה וכיוון עמידתה", תחומין כו, וכן :"מיקום הכלים במקדש והמעבר ביניהם", מעלין בקדש י"ח.

2. כלשון המשנה במנחות פי"א,ו, הקובעת :"כל הכלים שהיו במקדש, אורכן לאורכו של בית". וכך גם קובעת הברייתא במנחות צח,א לגבי בית ראשון ( וכן לגבי המשכן ) :"כל הכלים שבמקדש אורכן לאורכו של בית, חוץ מארון שאורכו לרוחבו של בית". התנאים נחלקו למעשה רק לגבי כיוון עמידת השולחנות, כמובא בברייתא במנחות צח,ב, עיי"ש, ברם הגמרא מבארת שמחלוקת זהה קיימת גם לגבי המנורות. עיין על כך במאמרים הנזכרים בהערה 1.

3. בפירוש המשנה למסכת מנחות פי"א,ו כתב הרמב"ם על פי הנוסח המופיע בברייתא במנחות צח,א, כך :"כל הכלים אורכם לאורך הבית, זולתי הארון שאורכו לרוחב הבית, והיה מונח בקדש הקדשים כזו הצורה. ומן הצורה הזו יתבאר לך מקום השלחן ומקום המנורה". בציורו צייר הרמב"ם רק את קנה המנורה האמצעי ואת הירך עם הבסיס. ברם כאמור, הרמב"ם לא שינה ולא תיקן את ההסבר כאשר שינה את הסברו למסכת תמיד, ולא כתב שגם המנורה עמדה לרוחב הבית כדעת ראב"ש.

4. במשנה-תורה, הלכות בית הבחירה ג,ח, פסק הרמב"ם :"ששת הנרות הקבועים בששת הקנים היוצאים מן המנורה, כולן פניהם לנר האמצעי שעל קנה המנורה, וזה - הנר האמצעי - פניו כנגד קדש הקדשים, והוא הנקרא נר מערבי", אך שם, פ"ג הי"ב, הוא משנה את דבריו מפירוש המשנה למסכת מנחות, ופוסק :"השולחן... היה מונח אורכו לאורך הבית ורוחבו לרוחב הבית. וכן שאר כל הכלים שבמקדש - אורכן לאורכו של בית ורוחבן לרוחב הבית, חוץ מן הארון - שהיה אורכו לרוחב הבית, וכן נרות המנורה - כנגד רוחב הבית בין הצפון ובין הדרום". מחד גיסא, כל הכלים חוץ מהארון עמדו לאורך הבית, ומאידך גיסא - גם קני המנורה עמדו לרוחב הבית. פתרון הסתירה המדומה הוא בכך שהמנורה מוגדרת כקנה האמצעי בלבד, שאורכו הנקבע על פי כיוון הנר שעליו - המופנה למערב, הוא לאורך הבית.

gmb 023

Who wrote the poem Yedid Nefesh

I can't add much background of what is known about the hymn, ידיד נפש אב הרחמן (or its official title: בקשה על הייחוד וחשק האהבה), to this excellent summary by Dr. Benny Gesundheit (and in Ham'aayan 45).

What is still unclear is, who wrote it? The common knowledge attributes it to R. Elazar Azkari (1533-1600) who first published it in his Sefer Haharedim (composed 1588, ep Venice, 1597 fol. 43a, that's page 45 on the thumbnail).

In his autograph notebook ( NY JTSA ms 3541), Azkari included drafts of much of the material that was to appear in Haredim, including the hymn. One can also find other original liturgy here, such as one of the few Kinot on the expulsion from Spain (fol. 3a- Benayahu, Sinai 88 (1981), pp. 40-47), but no mention is given to the name of the author, nor does Azkari claim to have penned it himself.

On the page in which Yedid Nefesh appears, in both the notebook (5b) and the print (43a) there is another Baqasha: "בקשה על הדבקות: אדון הכל הדרש לעם דורשיך..." followed by "רהטא: אורך מהוה ערב שמחת לבי" , the two combined poems bear the acrostic אלעזר אזכרי. This is definitely not the acrostic of Yedid Nefesh, yet this is probably the source of the conclusion that Azkari is also the author of the hymn. Who originated this assumption is also unclear. The earliest I could come up with was A.Z. Idelson Otzar Neginot vol. IV p. 119 which is 1923. The common knowledge was unknown to Nina Davis who published an English translation in 1897 (JQR OS IX, p. 290), who espoused a common knowledge of her own: "Attributed by some to Judah Halevi and by others to Israel Najara". Nonetheless, the common assumption leads to the common conclusion- that the true version is the one found in Haredim and the abovementioned autograph. (Roth, Shomer Emunim, 1959 II p. 410; Bet Aharon VYisrael 42 (Av 1992) p. 111; N.D. Shapira, Torah Sheb'al Peh, 2000, p. 114; more recently in piyut.org., including a link to the manuscript) where verse 2 ends שפחת עולם and verse 3 reads אנא אלי מחמד לבי.

I should add that a manuscript copy with the version similar to the one in the autograph is found in Dr. Steve Weiss's manuscript collection, as part of a Brit Milah ceremony copied in Italy in 18-19nth cent. In this copy, the end of verse 2 reads : שפחת עולם, but in verse 3: אנא אלי חמדת לבי. So too in ms BL Or. 10130 (Gaster 318) of similar provenance.

Ms 320 of the Guenzburg collection , a polyglot of at least 24 different items written in different stages. The earliest is at least the date of the censor 1611, the latest is the date of the second owner 1821. All the handwritings are Italian cursive. The last item is a series of poems, the last of which is Yedid Nefesh (photo here) under the following headline:

ד' בתים של שם בן ד' ב"ה ששמענו מפי קדוש מכבוד החכם השלם מהר"ר גדליה בן לגאון המושלם המקובל [הא]לקי כמהר"ר משה קורדוברו זצק"ל".

This doesn't necessarily qualify that Gedalia Cordovero, son of ReMaK, is the author. To be precise, it attributes to him the oral transmission. Having been transmitted orally for some time, might explain some of the variants. In any case Gedalia Cordevero and Elazar Azkari are likely to have been well acquainted.

Similar to the autograph notebook, and Haredim, here too the version at the end of verse 2: שפחת עולם, and in verse 3: יהמו רחמיך, וחוס נא, נכסוף נכסף, אנא אלי מחמד לבי חוסה נא אל תתעלם. (the only variant from notebook/ Haredim: חושה נא ואל תתעלם) But if the original source of the hymn is not neccesarily Azkari in Haredim, there is more creedence to be given to optional versions.

British Library Or. 10578 L/5 (Gaster 1352) is written in a Sephardic hand that could possibly date from the time of the author, and may have derived from the Cairo Genizah. It's a single folio written on one side only, just Yedid Nefesh alone. Here we clearly read at the end of verse 2: שמחת עולם, and verse 3: אנא אלי חמדת לבי.

Note: Although the geographic listing of the Guenzburg manuscript should read: Moscow - Russian State Library, Ms. Guenzburg 320, this collection is rightfully ours. I can only request that other scholars follow this example, if not for legal value, at least for moral value (see Mishnah, Ketuvot XIII 6).

Gmb 022

Comments:

Bency Eichorn: Benayahu mentioned this line from ms. Guenzburg 320, in Yosef Behiri, 1991, p. 544.

Ezra: Thanks Bency. Benyahu there asserts that this witness must have heard the poem from Gedalia Cordevero after his descent to Italy in 1583. This would be a full five years before Haredim was written (and 17 years before published). Conclusion: in addition to the notebook (undated), ms. Guenzburg 320 is an independent primary source of Ydid Nefesh.

איינהרון וסימון: גילוי מהדורה בתרא של פרדס רימונים לרמ"ק

ההשערה בדבר האותנטיות של נוסח ספר פרדס רמונים בתרא עפ"י כ"י ולמדונה

1. בתחילת שנת תש"ע התגלה במכון כתבי היד בבית הספרים הלאומי,

כ"י של ספרו של הרמ"ק 'פרדס רמונים' הידוע ככ"י ולמדונה [London Valmadonna Trust 280]. כ"י זה מתוארך לסוף המאה ה – 17 או תחילת המאה ה – 18 לספה"נ. המיוחד בכ"י זה שהוא כולל, בין היתר, בפרק השני של השער הרביעי וכן בפרק השלישי של חמישי – תורת צמצום שכמוה לא נודעה בכתבים אחרים של הרמ"ק. תורה זו תכונה להלן תצ"ב (ר"ת: תורת צמצום ב').

2. תורה זו שונה לכאורה ממה שמקובל לתפוס כתורתו הסטנדרטית של הרמ"ק (להלן – תצ"א, ר"ת תורת צמצום א'), בעיקר בפרט יסודי מכריע אחד, והוא - שהצמצום בהויה האלוהית (- להבדיל מההויה הנאצלת המציאותית, שאליה רק חודרת ההויה האלוהית וממלאה אותה) מתרחש בדרך של פינוי מקום בתוך ההוויה האלוהית.

3. ענין בעל חשיבות מכרעת בהקשר לערכו של כ"י ולמדונה והחידוש הכלול בו, הוא העובדה

שקימת התאמה גבוהה ביותר בין הטקסט של כ"י ולמדונה לבין הטקסט המופיע בספר שפע טל; התאמה זו היא כה גבוהה, עד שניתן להניח בוודאות, שאם מחבר ספר שפע טל, הרב שבתי הורוויץ (להלן – הרב ש"ה) העתיק מכ"י, הרי שהוא העתיק מכ"י שמאחד מעותקיו או העתקותיו (להלן – כ"י 2) - הועתק גם כ"י ולמדונה.

4. הרב ש"ה מודיע במקומות הרבה בספר, ובלשונות מגוונות - כי הוא מביא בספרו את תורת הרמ"ק, בתוספות של באור ושינויים קטנים של עריכה ומילות קישור. כך, אם עדותו זו מקובלת, חזקה שהרב ש"ה שאב את תצ"ב מכ"י שהוחזק בעיניו בוודאות ככ"י משל תורת הרמ"ק. מאחר שספרי רמ"ק עיקריים המאוחרים לספר פרדס רמונים (אילימה רבתי וספרי האור יקר) לא נודעו לרב ש"ה, ותורת הרמ"ק נודעה לו רק מספר פרדס רימונים, חזקה שהרב ש"ה סבר שהוא החזיק בידיו כ"י של הספר פרדס רימונים, העתקה מכ"י אחר, מעשה ידיו של הרמ"ק (להלן – כ"י מקורי).

5. יתרה מזו, בהמשך להנחה לעיל, ניתן להניח שלפני הרב ש"ה היה אכן מונח כ"י ובו נוסח של ספר פרדס רמונים בתרא, הכולל לא רק את התוספת שבפרקי תצ"ב, אלא גם תוספות רבות נוספות, מהן הכוללות חידושים ייחודיים. תשומת הלב מופנית למשל למובאה מספר שפע טל, שער ו' פרק ו', ד"ה "הנה נביא לך משל נאה הביאו מורי ורבי בוצינא קדישא". בקטע זה מצטט הרב ש"ה משל של "כבוד מרנא ורבנא ר' משה קרדיוורו ע"ה בספר הקדוש פרדס רימונים". משל זה אינו מופיע בספר פרדס רמונים הנדפס, אלא רק בנוסח פרדס רמונים כ"י ולמדונה. נמצא, שהרב ש"ה מעיד בפירוש על המצאותו של "הספר הקדוש פרדס רימונים", הוא כ"י 2 המשוער, שממנו הוא מצטט. מכאן, שהרב ש"ה אכן העתיק וציטט בספר שפע טל מכ"י 2 - ובכלל זה את תוספת החומר הגדולה הדנה בתצ"ב; ושהרב ש"ה זיהה את כ"י 2 זה כספר פרדס רימונים ממש.

6. לפי זה, ברור שכ"י ולמדונה, הוא העתק מאוחר שנעשה מכ"י 2. כתב יד 2 זה, נעשה בודאי לאחר שנת מותו של מהר"י קארו [של"ה], שהרי מהר"י קארו מוזכר במקומות אחדים בכ"י 2 (כפי שהועתק בספר שפע טל), בליווי הכינוי 'ז"ל' או 'זכרונו לברכה' (דבר שכשלעצמו מתורץ בנוהג רווח ע"י מעתיקים מאוחרים בני הזמן ההוא). עם זאת, מעדותו של הרב ש"ה, ולאור העובדה שהוא לא הכיר את שאר ספריו של הרמ"ק - ברור כי הוא שאב אך ורק מכ"י 2, והוא סבר כי כ"י שהוחזק בידו הוא ספר פרדס רמונים שנכתב במקורו ע"י הרמ"ק עוד בחייו ובחיי מהר"י קארו.

7.

כאן המקום לציין כי בהנחה שכ"י המקורי אכן נכתב ע"י הרמ"ק - יש לומר שהוא נכתב - בדרך של הוספת הערות על כ"י כלשהו של מהדורה קמא של ספר פרדס רימונים וכן בהכנסה מיכנית של דפים חדשים משלימים - באותה שנה עצמה בה נפטר, היא שנת ש"ל. – שאם כתיבת כ"י קדמה לאותה שנה, יש להניח כי היה נוסחו מתפרסם יותר בעולם עוד בימי חיי חיותו של הרמ"ק. מסתבר גם שהיו נעשים ממנו כ"י רבים נוספים, כפי שנעשה לנוסח הסטנדרטי של ספר פרדס רמונים (הנוסח הסטנדרטי של הספר פרדס רימונים נכתב ע"י הרמ"ק כ"ב שנים לפני פטירתו, בהיותו בן כ"ו שנים, והוא זכה לתפוצה בכ"י שונים שנעשו בשנים הסמוכות לאחר חיבור הספר, לפחות עד שנדפס לראשונה בשנת שמ"ד); ועוד זאת - מן הסתם היתה תצ"ב חודרת לכתבים מאוחרים יותר של הרמ"ק. בכלל, אנו סבורים שיש לקשור את כתיבת התוספות שבמהדורה בתרא של ספר פרדס רימונים לפגישתו של הרמ"ק עם האר"י, אשר אירעה בחודש אייר ש"ל, שרק לאחריה מופיעה תורת הצמצום הראשונה של האר"י. כך, בהנחה שכ"י המקורי נכתב ע"י הרמ"ק עצמו, או לפחות ע"י תלמידו ששמע וכתב מפיו את התוספות שנוספו על מהדורה קמא של ספר פרדס רימונים, אנו תוחמים את זמן כתיבתו של כ"י המקורי לשנת ש"ל – ויתכן אפילו לקיץ שנת ש"ל. יחד עם זאת, יש לומר כי יתכן שיסודותיה של תצ"ב היו נודעים אצל הרמ"ק אפילו בשלב מוקדם קצת יותר בחייו, לפחות מהתקופה בה היה המהרח"ו תלמידו. עדות מסוימת לכך ניתן למצוא בפירושו של מהרח"ו לספר הזוהר (הנדפס בספר אור החמה של ר' אברהם אזולאי) דף כח' ט"א, בו כתב אודות רעיון הצמצום אצל הרמ"ק כבר אז, כדלקמן: "טף לסיטרא דא וגו', נראה לי שכאן ביאר התחלת צמצום האור בתחילת הבריאה". כאמור, פירוש זה נכתב ע"י מהרח"ו עוד בזמן שהיה תלמידו של הרמ"ק, לפני שנת חייו האחרונה של הרמ"ק, והוא מעיד לכאורה על כך שרעיון הצמצום באור הא"ס כיסוד תהליך המצאת העולמות - הבשיל אצל הרמ"ק כבר אז.

8.

הספר שפע טל הובא לדפוס בשנת שע"ב, כלומר מ"ב שנים בלבד לאחר פטירתו של הרמ"ק, בהיות המחבר הרב ש"ה עצמו בן מ"ז שנים. יש להניח כי כתיבתו של הספר החלה כאשר היה המחבר צעיר יותר, עוד שנים לא מעטות לפני כן, ויתכן מאוד כי המחבר עצמו עיין בכ"י 2 של הספר פרדס רימונים, אשר שימש יסוד ללימוד ולכתיבה - אפילו עוד לפני כן. מכאן, שיש להניח כי כ"י שממנו ציטט ושאב המחבר היה בנמצא בידי הרב ש"ה פרק שנים לא ארוך לאחר שנת מותו של הרמ"ק – יתכן אפילו סביב שנת ש"נ, בהיות הרב ש"ה מספיק בוגר כדי לעיין בחומר קבלי ולהתחיל לחבר חיבור קבלי.

9. כאן נציין, כי לדעתנו, לכאורה אין זה סביר שספר פרדס רמונים 'זויף' ע"י מאן דהו לפני פטירתו של הרמ"ק ע"י הכנסת תוספות כה משמעותיות, ושתורתו של הרמ"ק זויפה ע"י מאן דהו כבר אז, בפרט ע"י שרבוב תצ"ב לתוכה - מבלי שהדבר יעורר כל תשומת לב, כולל מצידו של הרמ"ק עצמו. כמו כן, לדעתנו, אין זה סביר שזיוף כה משמעותי יעשה בשנים שמשנת שמ"ד ואילך, בשים לב לכך שהספר פרדס רמונים פורסם מכ"י שבו הנוסח הסטנדרטי כבר בשנת שמ"ד. לאור הפרסום בדפוס, המניע לביצוע זיוף כזה בשנים האמורות נעשה בלתי סביר. מאידך, אילו היה נעשה זיוף כזה בשנים האמורות – לא היה הדבר חולף מבלי שיעורר תשומת לב.

בנוסף, לדעתנו בלתי סביר להניח כי נעשה כ"י מזויף בטווח י"ד השנים שמפטירת הרמ"ק בשנת ש"ל עד לפרסום ספר הפרדס רמונים הסטנדרטי בדפוס בשנת שמ"ד. אילו טרח מאן דהו לבצע מעשה זיוף כזה לאחר פטירתו של הרמ"ק - מן הסתם היה דואג לפרסם את 'תגליתו' אודות כ"י הייחודי שבידו, ברבים - כבר בסמוך למועד הזיוף. לא שמענו על ארוע כזה, ומה שקרה ככל הנראה היה תהליך התגלגלות שקט של כ"י 2 לידי הרב ש"ה ואולי גם לחכמים נוספים, עד שצוטט לראשונה בספר שפע טל, בדפוס, מ"ב שנים לאחר פטירתו של הרמ"ק. לחילופין, לאור המציאות שנוצרה בארץ ישראל, שבה תורתו של האריז"ל דחקה את תורת הרמ"ק באופן מידי לאחר פטירת רמ"ק, סביר להניח שהלומדים בא"י לא התענינו עוד בתורת הרמ"ק

ומכל מקום לא טרחו עליה בפן העיוני שלה (למעט לצורך ספרי מוסר [כגון 'ראשית חכמה' של די וידאש, או ספרי פירושים כגון ספרי אברהם גלנטי]. בתנאים כאלה, קשה להניח שמאן דהו בא"י ראה צורך או ענין לזייף את ספר פרדס רמונים, ובפרט להכניס באופן מלאכותי לתוך תורת הרמ"ק תצ"ב – בפרט תצ"ב שאינה זהה בכל פרטיה לאף תורה אריזלי"ת ידועה באותה עת. הסבירות שמאן דהו באירופה ביקש לזייף תצ"ב לתוך תורת רמ"ק – גם היא נמוכה, שכן לא היה זה ממנהגם של בני אירופה להוסיף משלהם על תורתם של אשלי רברבי ולהציג תוספות אלה כאותנטיים, באופן מכוון ומודע, מאחר שהם לא ראו עצמם כאפוטרופסים על יצירתם של גדולי המקובלים מא"י. נוהג זה היה קיים, במידה שהיה קיים, בא"י או ע"י יוצאי א"י.

10. לדעתנו יש לקבל את ההשערה בדבר חיבורה של מהדורה בתרא של ספר פרדס רימונים בידי הרמ"ק, בשנת חייו האחרונה של הרמ"ק, כעובדה אפשרית וסבירה. סביר להניח, בהתחשב בקוויה ופרטיה הייחודיים של תצ"ב, שהיא נוצרה באופן עצמאי ע"י הרמ"ק על גבי יסודות תצ"א, תוך התפתחות רעיונית אישית של הרמ"ק במשך כ"ב השנים שחלפו מאז כתיבת נוסחו הראשון הסטנדרטי של ספר פרדס רמונים - שנים בהן שקד הרמ"ק על כתיבת חלקי ה'אור יקר'. נראה שיסודותיה של תצ"ב היו ידועות לרמ"ק כבר שנים אחדות לפני פטירתו. נראה שהמפגש קצר הימים בין הרמ"ק לבין האריז"ל בצפת, בחודש או סיון שנת ש"ל - היה קטליזטור לניסוחה הארגומנטלי המסודר של תורת הצמצום של הרמ"ק בשבועות הסמוכים שלאחר מכן, סמוך לפני פטירתו הפתאומית של הרמ"ק לאחר מחלה קצרה, בכ"ג תמוז שנת ש"ל. – באותו מפגש קצר הימים שבין שני האישים גם נוצקו יסודות אחדים לבניית תורת הצמצום הראשונה של האריז"ל כפי שבאה לידי ביטוי, מאוחר יותר, בכתבי מהר"י טבול ובדרושים ומאמרים אחרים מאותו שלב התפתחות בהגותו של האריז"ל. לפי זה נראה, כי במפגש קצר הימים בין שני האישים, הרעיונות של תורת הצמצום נבנו דוקא ע"י הרמ"ק, והאריז"ל רק קיבל ממנו, ורק לאחר זמן בנה תורת צמצום (בדרך של 'פינוי מקום') ראשונה משלו.

ההשערה הוצגה, על שלל ראיותיה, במסמך בן 17 עמודים, בפני פרופ' ברכה זק. עד כמה שאנו מכירים את דעתה של פרופ' זק, יסוד השקפתה בשתי הנחות - ההנחה שכ"י ולמדונה הוא שנערך מתוך ספר שפע טל, וההנחה כי ספר שפע טל כולל חידושים עצמאיים רבים משל הרב שבתאי שעפטל הורוויץ עצמו. לדעתנו, שתי הנחות אלה משוללות יסוד, ובידינו ראיות חזקות השוללות אותן.

נשמח מאוד אם היא תציג את עמדתה בבלוג, במאמר משלה. אנו סבורים כי בידינו תשובות הולמות לכל טענה שתועלה נגד סבירות ההשערה, ונשמח להשיב בהתאם.

אורי איינהורן א"י סימון

gnb 021

גניזת הר' משה מאימרן

העמוד הראשון של חידושי ר' משה מימרן לסנהדרין לאחר הרכבת הקרעים

גניזת ר' משה מימרן

הודות למפעל יד שמואל פרנקו של ישיבת אהבת שלום, זוכה תורתו של ר' משה בן אברהם מאימרן (מכנאס, מרוקו 1739- 1786) לעדנה. בין השנים תשס"ב-תשס"ח יצא לאור מטעם מפעל זה, חידושיו לתלמוד מסכתות פסחים, גיטין, קידושין, כתובות, נדרים, ראש השנה, מגילה מועד קטן, חגיגה, יומא, ולאחרונה גם סנהדרין, בעיקר פרי עמלו של הר' אשר זינגר. כתבי היד של ר' משה נמצאים בעיקר באוסף הספרייה הלאומית ובאוסף של הר' שלמה הלל.

במחסן הנדירים שבספרייה הלאומית, ישנם ארגזים המסומנים "גניזה" והם בעיקר דפים תלושים מכתבי יד שנאספו במשך הדורות, וזוכים זה עתה לטיפול. רבים מהחומרים שם הם דפים שהוצאו מבטנות של כריכות ספרים ישנים, על ידי מחלקת שיקום , בהיותם כורכים מחדש את הספר. בחוברת אחת, ללא סימון או ציון המקור, מצאנו עשרות שרידים של דפים תלושים, רובן באותה כתיבה. כאופייני למסמכים שעברו שימוש משני כחומר כריכה, הרבה מהניירות דבוקות יחד ודורשים טיפול "כירורגי" להפרידם.

באחת התעודות שבאוסף מופיע השם " משה מאימראן " חתום כעד או דיין. מצאנו חתימה זהה בחידושי ר' משה למסכת יומא, כתב יד שבאוסף הספרייה 8°2124 ,אך כתב היד שם נראה, במבט ראשון, שונה. קראנו לר' אשר זינגר להתייעצות שקבע שרוב המסמכים שבאוסף הם בכתב יד קדשו של ר' משה מימרן, אלא, כפי שהכיר מנסיונו, לר' משה שתי סגנונות כתיבה שונות, הכתיבה הרהוטה של הטיוטאות, שהיא שונה באופן ניכר מהספרים הגמורים שנשמרו בכתב ידו, הכתובים בכתב זעירא, אך מקצועית ופורמאלית. שתי הסגנונות מוצגות כאן באוסף.

בחידושים לתלמוד היה ניתן לארוך השוואה לספרים שכאמור, זכו לדפוס בעת האחרונה. גילינו שהמאמרים כאן בטיוטות הם במצבם הראשוני, ומכילים רק שלד של המאמר השלם. גניזה זו גילתה לנו ענפי ספרות חדשים שלא הכרנו עיסוקו של הר' מימרן בהן, כגון חיבורי תפילה מקוריים- "בקשות", ועיסוק אינטנסיבי בקבלת האר"י. בכלל, חכמי מכנאס אינם ידועים כבעלי שם בתחום הקבלה, אך לא מן הנמנע שעסקו בה מבלי לפרסם לרבים את יצירתם, ולכן נשארו רק בטיוטות.

לאחר מיון הקטעים, קבענו מה שנראים לנו כ-18 חיבורים שונים, אך נותרו קטעים רבים ללא שיוך וללא זיהוי. סימן הזיהוי שניתן להם בקטלוג כתבי היד של ספרייה הלאומית: 1800/260 8° .

1.

תעודת העסקת הבחור יצחק אלבז, כו ניסן תקל"ג. עם חתימת ר' משה מאימרן.

2.

הודעת בעל דין.

3.

הדף הראשון של החידושים למס' סנהדרין. 7 קרעים ששרדו מדף אחד, יחד הם מרכיבים את רוב הדף. הקרעים חוברו במעבדה של הספרייה בידי הגב' תמנה אלפר. הצילום שלאחר ה"ניתוח" מצורף כאן. בצד א’ 54 שורות. הופסקה העתקה באמצע צד ב’. בכותרת בראש צד א': "בסיעתא דשמיא אבאר מס[כת סנ]הדרין". פותח בהקדמה למסכת של 12 שורות. הכותרת בראש צד ב’: "סנהדרין קמא". עותק אחר של החדושים לסנהדרין, נמצא באוסף של רי"מ הלל ראש מוסדות "אהבת שלום".

4.

איגרת מוסר לבני משפחה. אינו בכתיבת ר' משה מימרן, אך אפשר שהוא מאחד התלמידים שבחוגו. הרב זינגר שיער שהכותב הוא ר' יעקב טלדנו, שכתב ידו מוכר מעותקיו של כתבי ר' משה.

5.

דף ראשון מתוך חיבור "השמטות למסכת מגילה" חידושי גפ"ת. נמצאו עוד שלשיה קטעים מהמשך החיבור, שייכים לדף ד ע"ב, לדף ה ע"ב, ולדף ח ע"ב. החידושים למס' מגילה פורסמו מכתב יד שלם באוסף ר' הלל, ואילו, כאמור, מההשמטות הנספחות לכתב זו.

6.

הדף הראשון מתוך החידושים למס' תענית.

7.

חידושים למס' קידושין: 4 זוגות דפים, דף אחד שלם. לפחות 4 מהדפים שייכים לדף יד ע"ב-טז ע"א. דף אחר שייך ל-יח ע"א. שם: "וכן פי’ מו"ר".

8.

5 שרידים מחידושים לתלמוד, אך קטנים מדי לזהות את הנושא.

9.

שטר הסכמה לשותפות עיסקית.

10.

דרשות, שני קטעים כולל הוראות לעיון הדרשן והשלמות נרחבות בגליון, טיוטה.

11.

פירוש על רש"י לתורה (בראשית ו) דף קטוע מלמטה, בכתיבה פורמאלית זעירה. מחולק למאמרים המתחילים: "ד"ה" (דיבור המתחיל). כמבנה וסגנון של פירוש על רש"י "פרי עץ חיים" לחיים בן משה מימרן (מכון בן צבי 2780, בהמ"ל לוצקי 810 שניהם נכתבו בתקס"ז). 12.

פרוש לרמב"ם, משנה תורה ספר קנין. זוג דפים קטנים (8.5X9 ס"מ), כמעט שלמים, על הלכות עבדים, ועוד דף ארוך יותר, קטוע על הלכות שותפים. מביא משנה למלך בשמו: "מהר"י רוזנס"; מפנה לדרוש לשבת הגדול.

13.

תפילות ובקשות. 13 קטעים בגדלים שונים. כתיבה מקצועית זעירה.

14.

דרשות, 6 דפים כמעט שלמיםים, כולם באותו סגנון כתיבה.

15.

מאמרים בקבלת האר"י. שרידים מכ-15 דפים. כמה מהדפים דנים ביציאת מצרים, אולי דרוש סביב ההגדה של פסח. מזכיר "האר"י ז"ל", מבוא שערים, הליקוטים, אוצרות חיים.

16.

מתוך סדר תפילת שחרית של חול. זוג דפים לא רצופים. מתוך סדר התפילות שבין ברכות השחר ופסוקי דזמרא- בדף 1: פסוקי תחנונים; "אלה הדברים שאין להם שיעור" (משנה פאה א:א), "לעולם יהא אדם". בדף 2 סוף סדר המערכה של אביי (יומא לג ע"א); תפילת נחוניה בן הקנה ("אנא בכח"), תפילה בסוף הקרבנות "רבון העולמים אתה ציויתנו..".

17.

קטע מתוך תפילת מוסף לראש השנה. 7 קרעים, אולי מאותו הדף. הכתיבה אינה של ר' משה.

18.

פרוש תהלים. 5 דפים קרועים. יחסית לשרידים האחרים, אלו דפים גדולים, אך צפיפיות וגודל הכתיבה משתנה, כאופייני לטיוטה. הרבה מהפרשנות הוא על דרך הסוד, והאר"י מוזכר בשמו.

Gmb 020

An Unknown Autograph Letter by Nahman of Breslev

Credit Dr. Esther Leibes, the librarian of the Gershon Scholem Collection, whose sharp eye caught this treasure. In 2009, The European University in St. Petersberg, Russia published "the Jewish Nation- Pictures from An-sky's Ethnographic Expeditions" which he photographed over a hundred years ago. The last photograph is of a document, an autograph letter of R. Nahman of Breslev.

'Rabbeinu' signs it Nahman of Uman, from where it was, presumably, sent. The heading records the date, Rosh Hodesh Tammuz. If in Uman, this would be 1810, in R. Nahman's final year, only months before his death on the following 18 Tishrei. He writes to his beloved daughter Edel, requesting that she collect all the debts owed to him. In the postscript he asks to be updated on the news from his followers back home. Here's the transcript, by Eliezer Heshin, and his commentary.
It wasn't difficult to authenticate this document. It's visibly similar to the known autograph letters- one to his daughter Sarah, published in תמונות ומסמכים חסידיים Part IV vol. I, NY, 1989, and the other- ms Schocken 70148 (our microfilm film 46860) addressed to his brother Yehiel Zvi.
In the publication, there's not a clue as to where and when An-sky photographed this letter. If anyone knows about it, we would be glad to be informed.
gmb 019

השלמת תלמוד בבלי סנהדרין מג

‏ פירוש ר' חננאל לסנהדרין מג, מכתב יד שבגניזה, כולל הקטע המצונזר

בדף היומי של שבת הגדול הבעל"ט (סנהדרין מג) סוגיא שלמה המתחילה במילים "בערב פסח תלוהו לישוע הנצרי", כידוע, הוחסר מהתלמוד המודפס על ידי המשגיחים של הכנסיה . אין צורך להדגיש את החשיבות של הנגשת הסוגיה המקורית לעשרות אלפי הלומדים את הגמרא כפי שיצא מפיהם הקדושים של האמוראים, ושלא יסתפקו ב"גירסא" שאושרה על ידי הכנסייה.

מקום הסוגיא שהושמטה בסוף עמוד א, סמוך לאחר "לפניו אין מעיקרא לא", שלאור הסוגיא השלמה, מתברר שהיא תחילת קושיא, ולא אימרה סתמית.

המקור הסמכותי ביותר של סוגיא החסרה הוא כתב יד התימני ביד הרב הרצוג, ירושלים. ניתן לראות את הדף ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" שבאתר של הספרייה הלאומית. כמו כן הוא מופיע בכתב יד פירנצה, עם הערות נרחבות בלטינית בגליון. בכתב יד מינכן העיקר מחוק.

גם בפירוש ר' חננאל שבדפוס הושמט הפירוש לסוגיא מכתב היד, ובמקומו נמצא הודעה: בכתב יד נמחק כאן איזה שורות. ואכן בכתב יד רומא אנגליקה 83, ממנו העתיקו מדפיסי וילנה, נמחקו ארבע שורות בידי הצנזור, החתום בסוף כתב היד משנת 1611. אולם בעותק פירוש הר"ח מהגניזה שבאוסף קמברידג נמצא הפירוש בשלימותו.

תלמוד בבלי סנהדרין מג כתב יד תימן

צד א (הקלק שוב "הבא" בראש הדף) צד ב

הדף בכ"י פירנצה (מאותו אתר)

פירוש ר' חננאל (יצא לאור זה עתה, סיון תשע"ב)  בש"ס טלמן. עם השלמת פירוש ר"י מקטעי גניזה.

תודה למנהלי ספריית קמברידג', ובמיוחד לדר' בן אותוייט, ראש צוות הגניזה ולפרויקט פרידברג לחקר הגניזה

Cambridge University Library T-S F.4.10

צד א- שלשת השורות האחרונות

צד ב- שלשת השורות הראשונות

תעתיק של כ"י התימני, מנוקד ומפוסק כבמקור, עם רישום שינוייי נוסחאות מכ"י פירנצי, עם פירוש ר' חננאל

gmb 018

Critical editions of the works Ma'aseh Rokeach and Sha'are Shchitah u-Trefot

Critical editions of the works Ma'aseh Rokeach and Sha'are Shchitah u-Trefot by R. Eleazar of Worms

Emese Kozma

The two works published here are critical editions of the compositions Ma'aseh Rokeach and "Sha'are Shehitah u-Terefot" by R. Eleazar ben Judah of Worms with two introductions and annotations in Hebrew.

The first composition of R. Eleazar, probably an earlier halakhic work, is to be found in the manuscript anthology called in the colophone: "Sinai" (Jewish Museum Berlin VII..5.26 folios 85d-123c). Another version of the work – which contains much less than the original composition - was printed in Sanik in 1912, based on the edition of R. Efraim Zalman Margaliot, who copied from a manuscript which was burnt in 1791. He entitled it "Ma'aseh Rokeach". The work in the Sinai manuscript is more complete than the printed "Ma'aseh Rokeah", and it has parallels also to the other halakhic works of R. Eleazar, the Sefer ha-Rokeah (first printed in Fano in 1505) and Derashah le-Pesah (edited by Simcha Emanuel and published in 2006). The Ma'aseh Rokeah in the "Sinai" MS has nine parts: Hilkhot Pesach, Hilkhot Hol ha-Mo'ed, Hilkhot Netilat Yadayim, Hilkhot Niddah, Piske Avodah Zarah we-Yayin Nesekh, `Issur va-Hetter, Hilkhot Tzitzit, Hilkhot Shabbat, Hilkhot Trefot. The composition of R. Eleazar in the Sinai MS contains long and short quotations from Halakhot Gedolot, Sefer ha-Ra'avan, Sefer ha-Ra'aviah, Sifre de-be-Rashi, Perush ha-Rashbam le-Avodah Zarah, Sefer ha-Yashar and others. It contains also quotations which parallel the Ma'aseh ha-Geonim and teachings in the name of Isaac ben Judah, the teacher of Rashi, to Hullin. In the rest of the work, which contains the parts written by R. Eleazar (or quoted by his student), there are many references to the teachings or halakhic decisions of his father, R. Judah ben Kalonymos ben Moshe of Mainz, and of other rabbis of the time, from Mainz, Worms and Speyer, as well as to the customs of the Jewish communities in these cities.

The Sinai MS was copied in 1391 by three scribes in gothic script which is difficult to read. The copyist of the part which contains the "Ma'aseh Rokeach" was not a talmid hakham and made numerous scribal errors. The content of the MS was first collected in the second half of the thirteenth century by Abraham ben Baruch, the brother of Maharam of Rothenburg, who gathered in this composition halakhic works of the ba'ale ha-Tosafot – among them the responsa of his brother. His called his anthology "Sinai" because the numerical value of the letters of the word "Sinai" is equal (in truth, less by one) to that of the word "'anavah" (humility, or modesty), a reference to the character of sages whose works are collected in it.

The edition here of Sha'are Shehitah u-Terefot is based on JTS MS Rab. 1923 , folios 46a-69b, which bears the title "Hilkhot Terefot u-Kesherot mi-Sefer ha-Rokeah" and was copied, with glosses completed by the scribe and talmid hakham, Yosef ben Natanel, the grandchild of the sage R. Yosef Kaltzon. This manuscript which is the only complete manuscript of the "Sha'are Terefot" by Eleazar of Worms, contains 25 sections (halakim) and 160 gates (she'arim), and is different from all other manuscripts, which contain only parts of the work, and also because of the additions of the scribe; indeed the version of the composition of R. Eleazar of Worms in this manuscript itself differs from other versions. In my annotations, reference is made to the rabbinical sources and variant readings from the eight other manuscripts which contain parts of the composition of R. Eleazar of Worms. In my introduction, the first part of the work is transcribed from Ms. Cambridge Add. 640 folios 1a-5b, the "Hilkhot Shehitah" from the "Sha'are Shehitah u-Terefot".

Only part of the composition , the "Lamed-waw (36) She'arim shel Terefot ha-Re`ah", was published from Ms. Oxford 696, folios 24b-37a in 1941 in New York by Zeev Bednovitz.

The two compositions, Ma'aseh Rokeah in the Sinai Ms and Sha'are Shehitah u-Terefot in MS JTS, Rab. 1923 were discovered and identified for the first time by Simcha Emanuel, who gave a description of the compositions and the manuscripts together with the other manuscripts which contain the work Sha'are Shehitah u-Terefot, and the early manuscripts which contain quotations of the work Ma'aseh Rokeach in his article published in Te'udah 16-17 (2001), pp. 203-254. My edition makes use of his description.

The edition is available in pdf format in the Giluy Milta site: http://sites.google.com/site/giluymilta/Home, or click here:

Maaseh Rokeach part I

Maaseh Rokeach part II (from Hilkhot Tzitzit onwards)

Shaare Trefot

Ms. Kozma is a doctoral candidate at the Eotvos Lorand University in Budapest and presently at the Dept. of Talmud, Hebrew University, Jerusalem. This gem is her first publication of Rabbinic literature. MS JTS, Rab. 1923 is published here courtesy of the Library of the Jewish Theological Seminary.

gmb 017